הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"ואֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה" (במדבר ג', א')
בראש סולם העדיפויות של כולנו, הרבה מעל כל דאגות היום יום האחרות, עומד החינוך לילדינו. זהו הנושא הקרוב ביותר לליבנו, אליו נתמסר בכל מאודנו, ולשמו ולהצלחתו נקדיש את מלוא יכולתנו. השותפים האמיצים שלנו – ההורים – לחינוך הביתי, הם המחנכים היקרים המתייצבים למלאכתם דבר יום ביומו, ועוסקים במלאכת החינוך במסירות…
אחד הדברים היפים והמרגשים לראותם, הוא החתירה התמידית של קהל המחנכים למצויינות מושלמת, לחינוך הטוב והאיכותי ביותר לילדינו. כיום, כל מחנך קורא מאמרי חינוך, משתתף בכנסים, מרחיב את ידיעותיו בשדה החינוך – מתוך מטרה לשפר את מלאכת הקודש בה הוא עוסק. המחנכים עושים הכל כדי לפצח את סוד החינוך המוצלח, שיוביל את ילדינו להצלחה חינוכית איכותית, ובפרשת שבוע זה, ניתנת לנו הזדמנות לפצח את הסוד הזה, היסודי כל כך להצלחה בחינוך…
כשהתורה באה לספר לנו על בניו של אהרן הכהן, פותח הפסוק במילים 'ואלה תולדות אהרן ומשה', ומפרש רק את בני אהרן. וכל לומד מתקשה ושואל – והלא רק בני אהרן מוזכרים, ומדוע הם קרויים גם תולדות משה, וכי משה הוא אביהם?
רש"י חש בשאלה הזו, ומביא לנו מחז"ל גילוי מסעיר: כן, בהחלט, לבני אהרן היו – כביכול – שני אבות! היה אב מקורי – הוא אהרן הכהן, אביהם יולדם. היה גם אבא נוסף, אבא רוחני, הוא משה רבנו – בצלו למדו תורה, ממנו קיבלו את חכמתם, ואף הוא נקרא אביהם!
כאן נחשף טפח, מהו מעמדו של המחנך, מה כוחו, ומה יחסיו מול תלמידיו. מחנך אינו 'שכיר במלאכת החינוך', הוא גם לא 'פקיד חינוך'. מחנך הוא אבא לכל דבר, תלמידיו – הם כבניו, וכשהמחנך חי את מלאכתו בצורה הזו – גם תלמידיו המתחנכים אצלו יחושו כלפיו כבנים לאביהם!
מחנך שהוא אבא, חפץ בהצלחת תלמידיו לא כדי שהמסגרת תשמור על הסדר, לא למען שמו הטוב, לא בשביל הצלחה בדירוג נקודות. מחנך שהוא אבא – בוער לו בלב, חי לו בעמקי הנשמה, עולה לו בבריאות הצלחת תלמידיו – הן הם בניו, ממש!
אב שהוא הורה, הוא כזה בכל שעות היממה. בשלוש אחה"צ וגם בשלוש לפנות בוקר – הוא אבא אוהב לבניו, דואג וחרד למענם, להצלחתם ולשלומם. לאב כזה אין הגבלת זמן בהשקעתו בילדיו, הוא מסוגל לרדת לרמת הבן – נמוכה ככל שתהיה, ואם משהו משתבש בהצלחת בניו או בגידולם – הדבר מעיב עליו, משבש את יומו, נוטל את שלוותו!
כיוצא בזה במחנך, שהוא אב של ממש. כל תלמיד הוא בן יחיד עבורו, מחמד עיניו ומחמל חייו! הוא דואג לו כל העת, מתפלל למענו, כואב את כאביו וגם שמח בשמחתו. הוא יורד לרמת התלמיד, נכנס במלוא כובד הראש לכל נושא שמעסיק אותו, מעיב עליו או יכול לשפר את הצלחתו, כי התלמיד ממלא את כל עולמו – הן הוא כבנו ממש!
התוצאות מפתיעות: מחנך הפועל בגישה כזו, עם מסירות ואהבה חסרות גבולות, באיכפתיות ואבהיות כאילו התלמיד הוא בנו – יופתע מהתוצאות המרגשות. התלמידים הופכים למחונכים יותר, ממושמעים יותר, מצליחים הרבה יותר!
לפיכך כתב החיד"א בספרו 'נחל קדומים' פרשת 'ואתחנן', כי רק מלמד שחש כאבא לבן ביחס לתלמידיו – רק הוא רשאי לעסוק במלאכת החינוך, רק מי שמתייחס לתלמידיו בחום, באהבה ובאיכפתיות כאילו הם בניו – יכול להצליח להיות מלמד, ולהוציא מתחת ידיו את הדור הבא!
כי התלמיד חש ומרגיש את היחס של המחנך אליו, ומודד כל העת עד כמה הוא חשוב לרבו, ועד כמה המלמד או מגיד השיעור מאמין בו. ככל שיחוש יותר את האיכפתיות והמסירות של רבו, וככל שירגיש יותר שהמחנך חפץ באמת בהצלחתו ומתאים את עצמו ליכולותיו של התלמיד – כך ישיב התלמיד בהתמסרות מוחלטת להצלחתו האישית, בגיוס כל כשרונותיו ויכולותיו למילוי השאיפה המשותפת, ולהרוות נחת את רבו המאמין בו.
'וזכנו לגדל בנים ובני בנים' – יהמה כל לב בערב ראש חודש סיון שיחול השבוע, בעת הרצון לתפילה על הילדים. הבה נעשה את שלנו, נמלא את חלקנו – נתייחס לילדינו ולתלמידינו באיכפתיות, כי זה מה שיהפוך אותם לזרע ברך השם. א סאך יידישע נחת!
מפגש מטלטל
היה זה ביום בהיר בשלהי חודש סיון תשס"א, בשעת ערב מוקדמת, בפרוזדור המוביל לאולם שמחות קטן בבני ברק. אל האולם נכנס ראש ישיבה לא צעיר, אדם משכמו ומעלה, שכבר עברו מתחת ידיו דורות של תלמידים. הוא הלך בצניעות בצידי הפרוזדור, שם את פעמיו לאולם השמחות.
לפתע, קפץ אברך צעיר מאחוריו, ונגע בעדינות בשולי חליפתו. 'ראש הישיבה!' – קרא האברך ברגש, 'האם ראש הישיבה זוכר אותי?'
ראש הישיבה הביט בו, התעמק בעיניו ובתווי פניו, וקפץ כמוצא יהלום יקר: 'בוודאי, איזו שאלה. מוישה יקירי!'
הם לחצו ידיים בידידות, וראש הישיבה אמר: 'אני רק רואה אותך, וגלגלי המוח לוקחים אותי לשנים צעירות, ולמחוזות נעימים… זה עשר שנים, נכון? סיימת אצלנו בסוף שנת תשנ"א, הלכת ללמוד בישיבה פלונית. היית חברותא של בנימין, וישנת בחדר 14. נכון?' – הצטחק ראש הישיבה…
משה חייך במבוכה, עשור אחרי, וראש הישיבה זוכר הכל, לפרטי פרטים… מה שלומך רבי מוישה? מה מעשיך היום?'
משה הפך רציני לרגע, ואמר בהתרגשות: 'זו הזדמנות נפלאה בשבילי לפגוש את ראש הישיבה, לנסות להודות לו על כל המאמצים הלא פשוטים למעני… אני יכול לשמח את ראש הישיבה, ולספר שאחרי שהתקבלתי לישיבה המצויינת, ברוך השם עשיתי חיל בלימודיי, התחתנתי, ועכשיו יש לי בשורה טריה, ומאוד משמחת…'
'הבה נשמע!' – אמר ראש הישיבה, 'תמיד שימחת אותי…'
'ובכן,' אמר משה, 'אני בטוח שהרב לא יאמין, אבל זו המציאות: לא מזמן התקבלתי לכולל מצטיין, אני לומד ומשנן שבעים דפי גמרא בחודש, וגם נבחן עליהם בהצלחה יתירה. הרב היה מאמין שממוצע הציונים שלי הוא מעל תשעים וחמש?'
ראש הישיבה זינק כהלום רעם: 'בוודאי רבי משה' – אמר וכמעט צעק, 'אני זוכר היטב את השקעתך העצומה, זוכר היטב כמה התאמצת… אתה מעורר בי קנאת סופרים, אני נרגש לגלות שמה שהאמנתי בך מהרגע הראשון – קם והיה עוד הרבה יותר ממה שצפיתי…'
עיניו של משה הצטעפו בדמעות: 'נכון מאוד, זה הכל בזכות ראש הישיבה, רק בזכותכם. הרב זוכר את המבחנים עם המאמרים למטה? הרב זוכר את השיחות שהיו לנו? זה הכל בזכותכם, ראש הישיבה הציל את חיי!'
'לא להגזים!' – ביקש ראש הישיבה בענווה, 'אבל ברוך השם שהיה לי חלק. עלה והצלח! פעם היית גאון קטן, עתה עתידך מובטח להיות שר וגאון גדול בישראל', איחל בנדיבות, ולחץ את ידו של תלמידו בחום…
בכל הפגישה הנרגשת, צפה מן הצד עד ראיה, מחנך חשוב שסיפר לנו את הסיפור המלא מכלי ראשון. הוא הבין שהפגישה המסעירה טעונה בחומר היסטורי מעניין, ופנה אל האברך בעדינות: 'נראה לי שיש כאן סיפור שאפשר ללמוד ממנו… אולי תואיל לשתף אותי בו?'
'זה סיפור שלא ייאמן', כחכח משה בגרונו במבוכה, 'אבל כנראה שחשוב לספרו אז אספר לך…' אמר, ופתח צוהר למתחולל בלבו בעשור וחצי האחרונים…
'בהיותי תלמיד צעיר, נחשבתי לבעל כשרונות חלשים במיוחד. כשחבריי התבלטו בידיעותיהם ובהצלחותיהם, הייתי מביט בהם מהצד בקנאה, הן כל כך רציתי וניסיתי, אך פשוט לא הצלחתי…'
הוא נשם עמוקות, ניכר היה שפתיחת חדרי לבבו מכבידה על שטף דיבורו. אחרי הפסקה קלה המשיך: 'הציונים שלי באותה תקופה, היו פחות מעלובים. ממוצע של 'זמן' שלם – עמד על שלושים וחמישה אחוזים, כשרוב חבריי הגיעו לתשעים ומעלה… אינני יכול לתאר את הצער – הן ככל שהתאמצתי ויגעתי, פשוט לא הצלחתי…'
עיניו של משה החלו להתלחלח. העלאת הזכרונות מעברו הכושל – ריגשה אותו ופצעה את לבו. 'בשלב מסויים, הבנתי כי ראש הישיבה עוקב אחרי השקעתי הרבה שאינה עולה יפה, והחליט שהוא לוקח אותי לטיפולו האישי. ואכן, מאותו שבוע ואילך החל ראש הישיבה לשוחח עמי, ואף טרח לעטר את מבחניי הכושלים במחמאות, ולחתום אחר כך בחתימת ידו…
'במשך התקופה הבאה' – הוסיף בחיוך רפה, 'המבחנים הכושלים הפכו לזריקות אנרגיה… ראש הישיבה היה כותב: 'כל הכבוד על ההשקעה, עלה והצלח!', או: 'אין הקב"ה מונה דפים אלא שעות!', או: 'לפום צערא אגרא!' – כולם מאמרים מעודדים, מלווים במחמאות כנות על השקעתי העצומה, שעדיין לא הניבה פירות…
'באמצע התקופה הזו', סיפר משה כשעיניו ננעצות בנקודה רחוקה, 'קרא לי ראש הישיבה לשיחה, בה הסביר לי כי הוא באמת מעריך את מאמציי והשקעתי, וכיוון שאני משקיע כה רבות – אין לו ספק שאצליח לבסוף לקנות בקיאות מדהימה. כי ללימוד עיוני אני כנראה לא מוכשר, אבל עם השקעתי העצומה – בהכרח אגיע להישגים גדולים בבקיאות יוצאת דופן…
'כשסיים לדבר אתי', גילה משה טפח נוסף, 'חשבתי שהוא מדמיין. אבל הוא דיבר אתי בכזו עוצמה ובכזה אמון, וגם נתלה בכל בדל ראיה להוכיח לי שאני באמת יכול להצליח. את כל חיי אני חייב לראש הישיבה' – אמר בהתרגשות ופרץ בבכי מתייפח, 'הוא הציל אותי!'
משה עצר לרגע, וניגב את שטף דמעותיו, כדי להמשיך לספר דברים כהווייתם: 'כשעברתי לישיבה הגדולה, לקחתי עמי את הצעותיו המחכימות. לא עניין אותי מה יגידו עליי, התמקדתי במה שאני טוב בו, והתעודדתי כל העת מהמילים הרשומות בשולי המבחנים הכושלים שלי… בתוך שנים ספורות הפכתי לידען בכל חלקי הש"ס, ואני עובד במרץ לדעת את כולו בעל פה…
'אתה מבין?' שאל משה ועיניו זולגות דמעות, 'אתה מבין מה הוא עשה? הרי הרגשתי לא מחובר, הרגשתי סוג ב'. ואז הוא הגיע וירד לרמת הכשרונות שלי, החמיא לי במה שאני טוב בו – בהשקעה ובבקיאות, והתאמץ והתמסר כדי שאתמקד בזה, כדי להוביל אותי להצלחתי האישית. הוא דחף אותי קדימה, הוא עודד אותי… לא עניין אותו מה יגידו על זה בישיבה, לא היה חשוב לו שלא אשתעמם ואעורר נזקים בישיבה – היה חשוב לו לעודד אותי, להוביל אותי להצלחה שלי, במה שאני טוב בו!
'היום, אני בן 25, וברוך השם לומד ומצליח. אבל כל ההצלחה שלי – הכל בזכותו!' – סיים משה את דבריו הנרגשים, וחיפש לעצמו פינה להירגע…
המחנך שסיפר לנו את הסיפור הוסיף, כי כבר בשעת המפגש ראה את החיבור המיוחד שבין ראש הישיבה לתלמידו לשעבר. לא מדובר בשני אנשים שהיו תחת קורת גג אחת בשני תפקידים שונים לפני עשור, וסוגרים כעת מעגל בפגישה משותפת רוויית זכרונות. 'הלא ראיתי בעיניים שראש הישיבה עדיין רואה אותו כבנו, ואין פלא כי אף התלמיד חש כי ראש הישיבה הוא אביו!'
מדהים עד כמה אחריות ומסירות לתלמיד, יכולות לשנות את חייו. מפעים לגלות, שכמה מילים מעודדות בזמן הנכון, כמה משפטים מחזקים בעת המתאימה – יכולים להפוך תלמיד נחשל ונכשל למוצלח וגאון. אבל העיקר – בלתי נתפס עד כמה המעקב האישי ותשומת הלב האיכפתית למצבו של התלמיד והעדפותיו הלימודיות – שינו את חייו ואת עתידו מן הקצה אל הקצה!
כך זה מול תלמידים, כך זה מול הבנים שלנו. לפעמים תשומת לב אישית ומבינה לצרכים האישיים, לתחושות הפנימיות, ליכולות ולקשיים של כל אחד – מחוללת מהפכות, יוצרת נפשות, בונה עתיד.
כל מה שצריך הוא להיות איכפתי ומסור, חם ואישי לכל תלמיד. להבין שאין תלמיד דומה לחברו, שאין שני ילדים שתכונותיהם משותפות וזהות לגמרי, ולהעניק לכל אחד את היחס החם והאיכפתי שהוא זקוק לו. זה כל הסיפור, זה סוד ההצלחה בחינוך הילדים והתלמידים!
מילה שחוללה מהפך בחיים
היתה זו שעת לילה מאוחרת, כשהמשפיע הנודע הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א נופף באצבעו למוניות מזדמנות, מחפש מי יוכל להשיבו לביתו אחרי פגישה ארוכה שהתארכה עד השעות הקטנות. אחרי כמה דקות, נעצרת לידו מונית בחריקת בלמים. 'ערב טוב אדוני הנהג הנחמד!' פותח הרב טויסיג בכניסתו, 'התואיל לקחתני לבני ברק?'
הנהג מסמן לו להתיישב, ובמקום להגיב – פותח בצהלות שמחה: 'בורא עולם! הידד כי שמעת את תפילתי!', ושב וחוזר על הודאתו להשם על תפילתו שהתקבלה. הרב תמה ושאל: 'ידידי הנהג, ניחא כי התקבלה תפילתך, אך מה אתה חוגג… מה כבר קרה?'
'כבוד הרב!', השיב הנהג, 'התפללתי לפגוש מישהו כמוך. אני כבר רוצה ללכת הביתה לישון, אבל עדיין לא מסוגל…'
'למה? לא היו נוסעים? לא הגעת לפדיון היומי הדרוש?' – מתעניין הרב בחום. 'היו גם היו, אוהו, היו הרבה… משמונה בבוקר, כל היום עלו נוסעים. תסיע אותי מכאן לשם ומשם לכאן, מהרצליה לרמת גן ומשם לתל אביב וחזרה… אבל אני החלטתי שאני לא יורד מהמונית עד ש…'
הנהג ניגב דמעה סוררת, והמשיך: 'כל הנוסעים עלו, אמרו כתובת, שילמו וירדו. הרגשתי שקוף, כמו אויר. חיכיתי למישהו שיציל אותי, שיגיד לי מילה – תודה, מה שלומך, ערב טוב, בוקר טוב, משהו… החלטתי שאני לא יורד מהמונית עד שמישהו כזה יגיע, ויהי מה! התפללתי לבורא עולם, התחננתי שיעלה מישהו, שרק יגיד לי ערב טוב וזהו… ואז עלית, ואמרת 'ערב טוב' – תודה אבא שבשמים, תודה ששלחת לי את הנוסע הזה!' – שב הנהג וצהל, מוחה את דמעות הכאב בדמעות אושר…
בינתיים הגיעו לבני ברק. 'אני נותן לך מתנה', אמר הנהג, 'בהוקרה על המילה הטובה. מחר אני מניח תפילין – בפעם השניה מאז יום הבר מצוה…'
היה זה בתחילת חודש אדר, ואחר כך חלפו כחודש וחצי. במוצאי יום א' דפסח, צלצל הטלפון בביתו של הרב טויסיג. 'כבוד הרב,' אמר קול מוכר, 'זוכר אותי? אני אלון, מהמונית!'
'ערב טוב לנהג המונית הנחמד', משיב מיד הרב, 'בוודאי שאני זוכר. אתה שצהלת על קבלת תפילתך, נכון?'
'כן, זה אני,' אומר הנהג ועובר ישירות לנושא לשמו התקשר, 'שתדע, כבוד הרב', שמיום המחר של אותה נסיעה, כל יום אני מניח תפילין, כל יום, רק כדי לשמח אותך כמו ששימחת אותי… לפני יומיים, בערב פסח, החלטתי שמי שמניח תפילין חייב גם לערוך סדר, אחרת זה לא מתאים… השנה זו היתה הפעם הראשונה בחיי שערכתי סדר, והתקשרתי לבשר לך!'
'כל הכבוד,' קרא הרב טויסיג בהערכה רבה, 'בשביל זה התקשרת?'
'מה פתאום?' – השיב הנהג מיניה וביה, 'התקשרתי כדי לשמוע שוב את ה'ערב טוב אדוני הנהג הנחמד…' – – –
מתברר, שלהעמיד תלמידים זה לאו דווקא להיות בכיתה או לעבוד במוסד חינוכי. מילה טובה אחת, איכפתיות אמיתית מעומק הלב לכל מי שבסביבה – יכולה ליצור מהפך, לשנות חיים של אנשים, להוליך אותם לקוממיות רוחנית…
איכפתיות, זה הסוד בין אב לבן, בין מחנך לתלמיד, וגם בין איש לרעהו. אנחנו הולכים ברחוב, סביבנו פוסעים אנשים – עם קצת איכפתיות נוכל לחייך לפלוני שלא שפר עליו גורלו, לומר מילה טובה לאלמוני המצפה לה כמו לטללי תחיה, לעודד ולחזק לב נשבר, ולעולם לא נדע מה ההשלכות וההשפעה החיובית…
כולנו יכולים. רק להיות איכפתי לזולת, רק זה!
במסירות של אבא…
בירושלים של לפני כיובל שנים, היה מלמד דרדקי מורם מעם, ששלושה עשורים בחייו הושקעו בחינוך תלמידים, לפני שהפך לכ"ק האדמו"ר מפינסק קארלין זי"ע. עד היום, תלמידיו מספרים עליו בערגה, מתגעגעים לשיחותיו ולשיעוריו, מדברים בכמיהה צורבת על התקופה בה חונכו תחת ידיו האמונות, בה השקיע בהם את כל כוחותיו והתמסר אליהם ללא גבולות…
שוחחנו עם אחד מתלמידיו, כדי להבין את סוד הצלחתו החינוכית. התברר, כי גישה חינוכית ייחודית היתה לו – הוא היה אבא לשתי משפחות שונות… 'הוא היה אבא של ממש', מספרים תלמידיו ודמעה זולגת מעיניהם, 'הרגשנו שאנחנו כל החיים שלו. כמה טרח בשבילנו, כמה התאמץ להקנות לנו לא רק ידע – אלא גם ארחות חיים, צורות התנהגות. היה איכפתי לכל אחד מהתלמידים כאילו הוא בנו יחידו!'
מספר אחד מתלמידיו: 'הן ראינו מדי יום עם שחר, איך היה מתייצב בכיתה בשעה 8:20 בדיוק, עשר דקות לפני תחילת הלימודים, וממתין לנו בשלווה ובסבלנות. בתחילה לא הבנו למה הוא עושה כך, אחר כך הבנו שהוא פשוט רוצה לקבל את פנינו ברוגע, בנועם, בשלווה, לא להתחיל את היום איתנו בלחץ אלא באוירה טובה…'
חשוב לציין, כי באותה תקופה ניתך עליו אסון כבד בפטירת רעייתו. הוא נותר אלמן מרעייתו הרבנית ע"ה, בבית הומה ילדים רכים ויתומים הזקוקים ליד אוהבת, וכל עול הבית – הפרנסה וגם הכביסה, תפקידי האב והאם גם יחד – נפלו על כתפיו השחוחות של האלמן הצעיר…
ועם זאת, ולמרות כל העול הכבד, דבר לא עמד בדרכו להיות 'אבא' גם בביתו למשפחתו, וגם בכיתתו לתלמידיו. לא נוכל לדמיין את גודל ההקרבה והמסירות שהיו טמונות בהנהגה זו, להגיע לכיתה באורך רוח ובשלווה, בסבלנות ותוך תשומת לב לכל תלמיד הנכנס לכיתה…
כי הרבי זי"ע לא ראה את עצמו כ'שכיר לחינוך', הוא ראה והגדיר את עצמו כאבא, וכך נהג. ואבא – גם בתקופות קשות ולחוצות – לוקח אחריות על ילדיו, יש לו סבלנות ואורך רוח, הוא שם לב לכל פרט, דואג לכל צורך, איכפתי לכל התפתחות. זו הדרך, זו השיטה, וכך נזכה לגדל את הדור הבא מחונך ואיכותי יותר!
(מתוך הספר 'פניני פרשת השבוע' הרב קובלסקי)