מעשה במגיד שיעור בבית כנסת אחד, שלשיעורו מגיעים מספר זקנים מלווים בעוזריהם הפיליפינים. פיליפינים אלו נמצאים כבר זמן רב בארץ, כך שהספיקו ללמוד את לשון הקודש. בשעת השיעור הם לא ממתינים מחוץ לבית הכנסת, אלא יושבים בצד ומגלים עניין רב בדברי התורה, ולמרבה הפלא, אף משתתפים בצורה רצינית בשיעור, הם שואלים ומקשים ומוסיפים אווירה רצינית לשיעור…
הגר"י זילברשטיין שליט"א מביא בספרו 'חשוקי חמד' מקרה מענין זה – ודן בשאלה האם מותר למסור שיעור באופן כזה שהנכרים מאזינים לשיעור, וכן האם מותר להשיב לנכרים על השאלות שהם שואלים – שהרי הגמרא בחגיגה יג. אומרת שאסור למסור דברי תורה לעכו"ם, וכמו"כ הגמרא בסנהדרין נט. אומרת שנכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, ואם כן מי שמלמדו עובר על לפני עוור.
הגר"י זילברשטיין מאריך בצדדי השאלה, ולמעשה מצדד בזה כמו שכתב באגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קלב) שכשכוונת הלומד ללמוד לעצמו, וללמד יהודים, מותר גם אם נמצאים שם נכרים ששומעים.
ולגבי שאלות שהנכרי שואל במהלך השיעור, כתב שלמעשה יש לנהוג, שאחרי שהנכרי שואל את השאלה יחזור המגיד שעור על השאלה עבור כלל הציבור ויכוון ללמד את היהודים, ושהנכרי ישמע תשובה ממילא.