בית הכנסת 'יאנג יזראל', קווינס – ניו יורק, יום חמישי כ"ח באב תשע"ב.
השעה 7:50:51 בערב. מצלמת אבטחה מס' 1 מראה אותו פותח את הדלת הראשית ונכנס להול של בית הכנסת. כעבור שתי שניות, בשעה 7:50:53, קולטת אותו מצלמת אבטחה מס' 2 צועד בבטחה על השטיח האדום שפרוש בכניסה. מצלמת אבטחה מס' 9 קולטת אותו בשעה 7:57:33 עוזב את בית הכנסת ובידו שקית תמימה למראה, כזו שלוקחים בקופה בכל סופרמרקט.
באותו יום נעלמו מבית הכנסת שני כתרי הכסף של ספרי התורה, וכאשר צפו בצילומי מצלמות האבטחה הבחינו באדם שיוצא מבית הכנסת כאשר הכתרים ארוזים בידו בתוך שקית ניילון חצי שקופה.
בהוראת המשטרה פרסם בית הכנסת את הצילומים ממצלמות האבטחה והציבור התבקש לנסות לזהות את הגנב. הלה הצטייד בכיפה שחורה ונראה כעוד הלך שנקלע למקום כדי להתפלל מנחה-מעריב.
בעקבות המקרה החל אחד מגבאי בית הכנסת לסרוק את מצלמות האבטחה לאחור, ולפתע שם לב לפרצוף מוכר. היה זה מיודענו הרה"ג – 'הרב הגנב' – שנקלט במצלמת האבטחה מס' 3 כבר בשעה 12:12:26 בצהריים, בעודו מסייר בבית הכנסת.
וכך זה נראה: ידו השמאלית אחוזה בסידור תפילה, הוא עולה את המדרגה היחידה שמפרידה בין מפלס בית הכנסת לארון הקודש, ניגש לפרוכת, מסיט אותה ומתחיל לשחק עם המנעול. הוא מתאמץ לעקוף את הקוד הסודי, וכאשר איננו מצליח, הוא כורע בכבוד לכיוון ארון הקודש, נושק לדלתות העץ, מסיט בחזרה את הפרוכת, ושוב כורע בכבוד לכיוון הארון.
הוא נעלם למשך קצת זמן משטח הכיסוי של המצלמה, ובשעה 12:14:26 מגיח שוב ומדלג לכיוון ארון הקודש. הפעם הוא מתעכב בעמוד של החזן, שבחלקו האחורי בצד ארון הקודש ממוקמת ארונית. משם הוא פונה לסטנדר המהודר של רב בית הכנסת ומחטט בתוכו. הוא ניגש שוב לארון הקודש, מסיט את הפרוכת ומנסה שוב לפרוץ, משאינו מצליח הוא נושא את שתי ידיו אל על בתפילה, וקול הנשיקה החמה שהוא מפריח לכיוון הקודש נקלט היטב בהקלטת השמע של המצלמה.
בסיבוב הזה שהתקיים בצהריים הצליח לגנוב את אצבע הכסף של ספר התורה ואת לוחות הברית המוכספים שמניחים בקדמת הספר. רק לאחר שצפו הגבאים בהסרטה שצולמה בצהריים הבינו מהיכן ידע הגנב לאן עליו להגיע כדי לגנוב את כתרי התורה באותו ערב.
מה שמדהים בכל הסיפור, זו המציאות ההזויה בה ניצב גנב שפל מול ארון הקודש, ובלא כל בושה כורע לפני הפרוכת, מניף ידיים אל אביו שבשמים ומפריח נשיקות של אהבה. הייתכן? האם מדובר בפיצול אישיות?
יהיו שיטענו שהגנב התנהג כך כ'אליבי' למקרה שייתפס על חם, אזי יוכל לטעון שהוא ניגש לארון הקודש כדי להתבודד עם קונו, והא ראייה, הוא נישק את הפרוכת וכו'. אך מדברי חז"ל עולה תשובה אחרת, עמוקה יותר, לתמיהה. הגמרא כבר אומרת, שאמרי אינשי גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי (ברכות סג. לגרסת ה'עין יעקב'), היינו שבעודו ניצב בפי המחתרת לגזול ולחמוס, הוא מתפלל להקב"ה שיצליח מעשיו.
את הסתירה הזועקת הזו בין מעשה הגנבה לתפילה להקב"ה, מגדיר בעל התניא כאהבת השם דמיונית. "הענין באהבה זו… אף שזוכר את השם בלבו ויודע דרך כלל שמלא כל הארץ כבודו, מכל מקום יכול לעשות דבר עבירה שהוא נגד רצונו ית', ואפילו באותה שעה, כמארז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, שיצליח בגנבתו. והוא, מפני שאין זכירה זו אלא דרך דמיון והעברה בעלמא על המוח, ואינו מלובש ונכנס בתוך מוחו" (ליקוטי תורה פרשת כי תבא).
לפי"ז ברור שגם בשעת הגניבה עצמה מסוגל גנב להפריח נשיקות של אהבת השם דמיונית לכיוון ארון הקודש. אמנם מהפסוק בפרשת כי תצא עולה, שלא רק שייתכן מצב בו אין סתירה בין האמונה לחטא, אלא שפעמים שאדם מסוגל לדמיין שעם החטא גופא הוא יעשה מצוה. "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלקיך" (כג יט) – כותב על כך הרמב"ן: הזונות יעשו באתנן שלהם מצוות, חושבות לכפר על חטאתן, כמו שיזכירו רבותינו במשל שלהן, גייפא בתפוחייא ומפלגא לבאישייא – חוטאת תמורת תפוחים ומחלקת אותם לעניים, ולכך אסרה תורה אתנן לכל נדר, כי עתה יוסיפו לחטוא בהן.
קשה להיכנס לראשו של הגנב מקווינס, אך מי יודע, אולי הוא עוד יצא מבית הכנסת מלווה בתחושת סיפוק כלשהי על מעשיו מול ארון הקודש… "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו" (ירמי' יז ט)
(הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש כי תבוא תשע"ב)