"שתיקה היא השירה הגדולה ביותר" – שח הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל – "יותר מהשיר היפה ביותר שישנו. וחז"ל אומרים: איזו שירה מחזיקה את העולם? – "תולה ארץ על בלימה", כשאדם יודע לשתוק לכבוד שמים, כאשר הוא מתפוצץ לומר מילה, לעקוץ את השני, להראות את עצמו חשוב יותר – אך הוא צועק שתיקה לכבוד השי"ת, זוהי הגדלות שבגדלות!
"הבה נצייר לעצמנו תמונה של גדלות…
"יענקל'ה מגיע הביתה אחרי חתונה בחיפה. השעה מאוחרת, הוא עייף, מותש, רוצה רק לישון. הוא כבר אמר קריאת שמע שעל המיטה, ואז הוא חושב לעצמו: 'רגע, אם ה' הוא אחד, עלי לעשות משהו לכבוד ה"… כדי לא להירדם הוא ממלא דלי מים, משליך לתוכו קוביות קרח, מוריד את גרביו, מכניס את הרגליים למים ולומד עד אור הבוקר.
"זוהי גדלות, מן הסוג שאנו מאחלים לילדינו. באותה שעה הקב"ה ודאי אוסף את פמליא של מעלה ואומר: ראו בריה שבראתי בעולמי.
"נתבונן עתה במעשיה של אשתו, נקרא לה רחל.
"השעה תשע וחצי בבוקר. בעלה ב'כולל' והיא בבית עם התינוק, אשר ברגעים אלו מתרוצץ ברחבי הבית. לפתע היא מגלה שישנם מים על הרצפה. מתברר שהתינוק סתם עם פקק את חור הניקוז של האמבטיה, פתח את הברז, המים עלו על גדותיהם וכעת הבית מוצף מים…
"היא נוטלת מגב, ובמשך שעה וחצי עובדת קשה לגרוף את המים [תוך כדי כך היא נזכרת שהיה לה כאב גב לפני יומיים…]. פתאום מצלצל הטלפון. על הקו השכנה מלמעלה ובפיה בקשה: 'רחל, אני חייבת לצאת לאיזה מקום, תוכלי לעשות לי טובה לשמור על התאומים שלי?' היא מסכימה, ותוך חמש דקות התאומים בביתה, מצטרפים לתינוק שלה. ישנם עדיין מים על הרצפה.
"סוף סוף היא גומרת לייבש את הבית, ואז היא מביטה בשעון ומגלה לחרדתה שהשעה כבר שתים-עשרה וחצי ועליה להכין ארוחת צהריים. היא תופסת את התינוק והתאומים, רצה למכולת, חוטפת מהמדף שתי קופסאות תירס, נעמדת בתור לקופה, משלמת, ואז רצה הביתה, מחממת מהר משהו מהמקפיא, וב"ה איכשהו הארוחת צהריים מוכנה בזמן.
"יעקב מגיע הביתה, מביט בסיר ומפטיר בנימת אכזבה: 'אין משהו אנושי לאכול בבית הזה?'… והיא שותקת, ממלמלת בשקט: 'אני מצטערת, לא היה לי זמן'. הוא יוצא מהבית, קונה לעצמו מנה פלאפל, חוזר. השעה כבר שתיים. 'אני חייב לישון', הוא מודיע לאשתו, 'בבקשה, תשמרי על השקט'. היא משתדלת בכל כוחה לשמור על התינוק והתאומים שלא יפריעו את מנוחת בעלה. בשלוש הוא חוזר לכולל, ובשלוש וחצי חמותה מתקשרת: 'רחל, שמעתי שהיום הכנת תירס לארוחת צהריים'…
"ברגע זה, הדם עולה לה לפנים, הדמעות עולות לעיניים. היא אומרת: 'רק רגע, אמא'. היא ניגשת לברז, מוזגת לעצמה כוס מים ומברכת 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו' ושותה. ביחד עם המים נשטפים גם הכעס והדמעות, הכל נמוג כלא היה!
"ברגע זה הקב"ה מכנס את פמליא של מעלה ואומר: 'ראו בריה שבראתי בעולמי…!' זוהי גדלות של 'לך דומיה תהילה'. וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ – השבח הגדול ביותר הוא 'הס מפניו כל הארץ'.
*
חז"ל אומרים במדרש, שהאבות הקדושים וכל גדולי האומה התפללו לפני הקב"ה והזכירו לפניו את מעשיהם כדי שבזכותם יגאל את עם ישראל, ועדיין לא היה בכך די, עד שבאה רחל אמנו והזכירה את זכותה הגדולה בכך ששתקה על התרמית שעשה אביה לבן, ומסרה ללאה אחותה את הסימנים שנתן לה יעקב כדי שלא תתבייש, ואז אמר הקב"ה שבזכותה ייגאלו בני ישראל.
ממשיך הרב פינקוס ואומר:
"בעצם, מה עשתה רחל? היא שתקה! אבל פעולה זו של השתיקה פשוט פוצצה את העולם. היא ראתה איך שכל בית ישראל נלקח ממנה, איך שהיא עתידה להיכנס לבית עשו, היא ראתה דברים נוראים, ומה היא עשתה? – נכון, היא גם עשתה מעשים נפלאים, אבל בעיקר שתקה!
זה הכח המופלא שיש אצל האדם – לעצור את עצמו! כל נהג יודע כי הכלל הראשון בנהיגה הוא: אם אין מעצור ['ברקס'] – אל תיכנס למכונית! המעצור הוא הדבר החשוב ביותר במכונית!
"אינני מדבר דוקא במקרים של לשה"ר, לפעמים צריכים לשתוק גם כשמותר לדבר. איזו עבירה היתה רחל עוברת אילו היתה מגלה ליעקב שניתנת לו לאה אחותה במקומה? אדרבה, היא היתה מקיימת בכך מצוה, שהרי יעקב אבינו ציווה עליה לשמור על סימנים על מנת לדאוג לכך שלאה לא תינתן לו, והיא עומדת בדיבורה ובהבטחתה [ובאמת, בסופו של דבר רחל לא הפסידה כלום, שהרי ממנה נבנה כלל-ישראל. רחל אמנו היתה 'עקרת הבית' – הכל היה ממנה, כי את לאה היא הכניסה, וגם את בלהה וזלפה היא הכניסה, היא הכניסה את כולם] – ואעפ"כ היא אינה עושה כן. מדוע? כי אחותי תתבייש!
הכח לשים 'ברקס', לשתוק בשעה שמרגישים שמוכרחים לדבר ומוכרחים להגיב – כח זה הוא הכח אשר יביא את הגאולה, כמו שנאמר "ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם".
(ע"פ 'תפארת שמשון')