בכל שבת בבוקר אני קם בשעה רבע לשבע בערך ולומד לפני התפילה. איני יכול לקום מוקדם יותר, כמו בכל ימות השבוע, כיון שהסעודה בליל שבת מתארכת כהוגן, ואני עולה על יצועי בשעה מאוחרת מאוד.
בליל שבת פרשת נח הוכרחתי לקצר בסעודה כיון שאשתי לא חשה בטוב. כך יצא שהקדמתי לישון וגם הקדמתי לקום. כך, בשעה שש בבוקר כבר יצאתי לבית הכנסת.
הרחובות היו ריקים ללא נפש חיה, והנה ליד בית הכנסת אני רואה מחזה מבהיל. בראשו של בניין בן שלוש קומות, על גג שנראה כמו גג רעפים ללא גדר, עומד ילד סמוך מאוד לקצה! כשהתקרבתי לבניין ראיתי שם יהודי מבוגר עומד חסר אונים. הוא אינו יכול לקפוץ לגג כדי להציל את הילד.
עשיתי זאת אני. טיפסתי מהצד השני כדי שהילד לא ייבהל ממני, ניגשתי אליו בנחת ובזהירות, הנחתי עליו את היד ודברתי אתו. וכך הורדתי אותו בשלום.
או אז הבנתי מדוע הסעודה אתמול התקצרה שלא כרגיל…
(גיליון 'השגחה פרטית')