הרב בנימין גולד
"לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים י"ד, כ"ט)
מכאן למדו חז"ל בספרי: 'שיכול אדם יושב בטל ויקוה שיתקיים בו "למען יברכך ה' אלוקיך", תלמוד לומר "בכל מעשה ידיך אשר תעשה", לומר שטבע הקב"ה בעולמו את חובת ההשתדלות של האדם בפרנסתו, ואז יגיע לו ברכת ה".
אלא שא"כ צריך להבין מדוע חויבנו בחובת ההשתדלות? הרי מזונותיו של האדם קצובין לו מן השמים, ופרנסה היא מן השמים, ומודע חויבנו בעול ההשתדלות?
ונאמרו בזה כמה באורים בדברי רבותינו, ונביא מדבריו של מרנא הסבא מקלם זיע"א (חכמה ומוסר): שסיבת חיוב ההשתדלות היא להעמיד את האדם בנסיון, כלומר, שם השי"ת את האדם בעולם שיעבוד ויעשה השתדלות ויראה לו למראה עיניו כאילו הוא השולט בכל עניניו, וע"י השתדלותו משיג את אשר חפץ, ונדרש להתעלם מהכל ולהאמין שהכל ביד ה' ואין לטבע ממשלה כלל והכל אך ורק מיד ה' ואין דבר קטן או גדול שנעשה בלי גזירתו ית' כמאמר הכתוב "מי זה אמר ותהי ה' לא צינה" (איכה ג).
זוהי חובתנו, לדעת כי אמנם צריכים אנו להשתדל בפרנסתנו, ולא שזה בא להחליש אמונתנו שפרנסתנו משמים, אלא אדרבא, כל זה לא נעשה אלא לחזק בלבנו כי הכל מידו הרחבה של הזן את הכל על אף השתדלותנו בפרנסתנו, וכשאדם מאמין כן בלב שלם, כי הכל משמים, הרי הוא זוכה ל"למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך".
♦ ♦ ♦
סיפור נפלא מאד סיפר הג"ר אשר וייס שליט"א על הברכה המובטחת למאמין בכל ליבו שהכל ממנו יתברך הזן ומפרנס לכל:
הדבר אירע לפני שנים אחדות בעיר מנצסטר שבאנגליה, מן הראוי להקדים ולומר שגם בסיפור זה מדובר כפי הנראה באדם שמצטיין במיוחד במידת הבטחון ולפיכך התנהגותו אינה יכולה להיות סמל לרבים, ומכל מקום טוב לשמוע שגם בדורנו ישנם בעלי מדרגה כזו.
אברך תושב העיר הקדיש את כל עיתותיו לתורה ולמד בהתמדה עצומה, גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד המשיך האב לשקוד על תלמודו, וכל ניהול הבית נפל על אשתו שמסרה נפשה למען הלימוד של בעלה, רבים תמהו ממה מתפרנסת משפחה זו כאשר האב לומד כל היום והאשה עסוקה מבוקר עד ערב בגידול ילדיה. למעשה הם חיו בעוני גדול והסתפקו במועט ונתמכו מעט בעזרת ההורים וידידים, כאשר הציעו לאבי המשפחה משרות תורניות שונות שהכנסה נאה בצידן השיב תמיד בשלילה נחרצת, כך המשיכו לחיות בדלות והסתפקו במועט שבמועט, (יש לחזור ולהדגיש שהנהגתו של אברך זה אינה דרך לרבים אלא ליחידי סגולה).
כאשר זכו ללידת הילד העשירי הפכו השאלות של הסובבים אותם לדאגה של ממש, הורי האברך תבעו ממנו לצאת לעבוד, ניסו להתפשר עמו והציעו שיקח רק משרה חלקית, אך הכל ללא הועיל, כך היה גם כאשר נולד הילד האחד עשר, ההורים ניסו שוב את כוחם והבן בשלו, אני אמשיך ללמוד והשם יעזור.
כעבור זמן נולד ילד נוסף ובעל הבטחון דנן לא דאג אפילו רגע והמשיך את אורח חייו כמו בימים עברו, דבר לא נשתנה בהשקפתו.
גם כאשר בא לאויר העולם הילד השלושה עשר, ההורים כבר לא ידעו את נפשם מרוב דאגה וכמעט פרץ סכסוך בינם לבין הבן, אך אז קרה דבר יוצא דופן! ימים אחדים אחרי שהכניסו את בנם בן השלושה עשר לבריתו של אאע"ה, הבחין האברך בשובו לעת ערב מהכולל במעטפה חומה גדולה המבצבצת מתיבת שלו, על המעטפה היה מוטבע סמל המדינה ונכתב לידו באותיות רשמיות 'רשם המשפט המחוזי', הוא ניסה לנחש איזה ענין יש לו עם בית המשפט אך לא הגיע למסקנה סבירה, כאשר פתח את המעטפה גילה שהוא מתבקש להתיצב בבית המשפט בתאריך פלוני כדי לממש את צוואתו של מיסטר גון פ. קלאבארי שנפטר.
הענין נראה לו מוזר, מעולם לא היה לו עסק עם אדם בשם כזה ואף פעם לא שמע עליו, בודאי מדובר כאן בטעות, אמר לעצמו, ומיד שיגר מכתב לבית המשפט והעמיד אותם על טעותם, אולם לאחר מספר ימים קיבל שוב מכתב מרשם בית המשפט ובו נכתב מפורשות שעל פי החוק הוא חייב להתיצב ביום ובשעה שנקבעו לדיון, עוד נאמר שם שמדובר בצוואה המקנה לו רכוש של כחצי מיליארד ליש"ט!!! הוא לא האמין ולא הבין!
באין ברירה נסע ביום המיועד לבית המשפט, שם התברר לו שמיסטר קלאבארי הלך לעולמו כשהוא חשוך ילדים, בצוואתו הורה לתת את רכושו שכלל שני מפעלים גדולים ועוד נכסים רבים, למשפחה הגדולה ביותר בעיר, בדקנו במירשם התושבים, אמר לו השופט, 'מצאנו שמשפחתך היא הגדולה ביותר', ואז הגיע ההפתעה המרעישה והמדהימה! 'אמנם עד לפני שבועיים היתה בעיר משפחה נוספת שלה שנים עשר ילדים, אך הבן השלושה עשר שנולד לכם לאחרונה, הפך אתכם למשפחה הגדולה בעיר, לפיכך הירושה מגיעה לכם' סיים השופט.
בשבת שלאחר מכן ערך האברך קידושא רבא מפואר לכל מתפללי בית המדרש, להודות לה' על מתנתו הגדולה, ולפרסם שמו ושכר הבוטחים בו באמת ובתמים!