"בקחתו את רבקה … לאשה" (כ"ח, כ')
בית נאמן בישראל
בבואנו לתאר את השראת השכינה המיוחדת שהייתה שרויה בין רבינו והרבנית ראוי להקדים את דברי הגמ' (מגילה כח.) "שאלו תלמידיו את רבי זירא במה הארכת ימים, אמר להם: מימיי לא הקפדתי בתוך ביתי… ולא הלכתי ד' אמות ללא תורה וללא תפילין…". רבי זירא הביא כמה וכמה הנהגות מופלאות ומופלגות שאחז בהן, כמו המדרגה הבלתי נתפסת שלא ללכת ד' אמות בלי תורה ותפילין, אך בראש ובראשונה אמר "לא הקפדתי בתוך ביתי". וביאר ה'בן איש חי', שהאריכות ימים לה זכה מצד מידה זו היא לא סגולית אלא מצד הטבע, שכן הכעס מקצר ימים, ומי שחינך עצמו להיות בעל מידות טובות ולא להיות קפדן ונרגן זוכה באופן טבעי לאריכות ימים.
זה היה הבסיס לאחווה והרעות המיוחדת ששררו בביתו של רבינו. הנתינה והעזרה, המחשבה והדאגה ההדדית, שיתוף הפעולה והמילים הטובות זה אל זה עד סוף ימיהם שנבעו מעומק מידותיהם הטובות, ולכן זכו להיות דוגמה לבית בישראל.
פלג גופא
בכל דפי הספר שלפנינו נעשה ניסיון לתאר את ניצול זמנו ושקידתו האגדית של רבינו ושקיעתו בלימוד כיחידי הדורות. לצד זה, בלי שום סתירה שלפעמים עלולה להיות קיימת, ראו איך נהג עם הרבנית כ'פלג גופא' שלו; כמו שלא שייך שאדם ישכח את אחד מאבריו, כך הרגיש תמיד מהם צרכיה, ואיך לכבדה ולדאוג לכל ענייניה בצורה הטובה ביותר.
הוזכרה אותה הנהגה מופלאה שסופרה על ידי עדים רבים מכל תקופות חייו, שהיות שרצה לשאת בעול ולעזור בבית וכנראה הבין ששטיפת הכלים היא תועלת גדולה, יכול היה לשטוף ויחד עם זה לחשוב בלימוד. אך אצל רבינו, מלבד המצווה שלא להפסיד זמן בביטול תורה מעוניין היה להמשיך בסדריו הקבועים, לכן היה ממשיך ללמוד גם כששטף כלים מתוך ספר פתוח! איך זה יכול להיות? אותם שראו מספרים בהשתאות, כי היו שראו שהספר מונח על מדף או ארון ורבינו בו־זמנית שוטף ולומד, ולפעמים החזיקו לפניו פתוח באופן שחלילה לא יירטב ויתחלל. במעשה זה, שכנראה חזר על עצמו מאות פעמים, ראו את השילוב בין מקסימום התמדה למקסימום בין אדם לחברו.
בהכירו את הרבנית ידע את טבעה מה היא אוהבת ומה אינו רצוי לה, והקפיד מאוד שהכל יהיה כרצונה. לדוגמה, הקפיד מאוד להחזיר כל דבר למקום, ועוד כל מיני הנהגות שלפעמים יכלו לתמוה מדוע מקפיד לעשות זאת או למה באופן זה דווקא, והתשובה היתה: זה מה שטוב לרבנית.
פעם פתח צוהר למבטו זה. היה זה כשאברך מקורב מאוד סיפר לו בתוך שיחה, שאשתו אומרת לו שהגיע הזמן להחליף את החליפה. התלמיד ידע עד כמה רבינו זהיר באיסור 'בל תשחית' וטען שאין שום סיבה להוציא את החליפה משימוש תמידי כאשר זו מצוינת. אמר לו רבינו: "אינני מבין אותך, אם אשתך מבקשת ממך וזה כה חשוב לה, לא צריך להחליף בגלל החליפה אלא בגלל שזה חשוב לה. אם היא מתביישת מזה, זה עצמו סיבה".
להכיר טובתה
בגמ' מסופר (יבמות סג.) על התנא הק' רבי חייא, שכל דבר שהיה רואה והיה סבור שיכול לשמח את אשתו היה צורר בסודרו ומביא לה. רבינו נהג בדרך זו. תמיד הייתה מחשבתו במה יוכל לשמח אותה ולהכיר לה טובה על המסירות שהתמסרה כל חייה עבורו.
בכל שמחה שהשתתף היה נוטל אתו פיסת עוגה או איזה דבר מאכל אחר ומביא לה; גם כאשר לא היה שם דבר מאכל שאוהבת היה מביא לה משהו מהשמחה, וכאשר היה שב לביתו נכנס במאור פנים ואמר: "רבעצן, הבאתי לך מהשמחה", כאומר גם כשהייתי בשמחה לא שכחתי ממך.
במשך שנים רבות במוצאי יום הכיפורים לא היה מכניס לפיו דבר מאכל בישיבה, על אף שהיה משתהה בה זמן־מה, עד שהגיע לביתו לסעוד יחד עם הרבנית. בשנים האחרונות, כאשר ידע שהבדילו לה, היה טועם בישיבה וכשהגישו לו את צלחת העוגות היה מפריש כמה חתיכות, מסדר אותן יפה במגש, ואומר: "זה בשביל הרבנית", וכך היה נכנס הביתה, כשהוא עדיין לבוש קיטל ועטור בטלית וכל מראהו כמלאך ה' כשבידו מגש העוגות, וכשנכנס פנה אליה וקרא בשמה ואמר לה: "זה הבאתי במיוחד עבורך…", אשרי עין ראתה זאת!
עד כמה גבהה עבודה זו בעיניו? לפעמים שכחו להביא עוגה מהשמחה וביקש לשוב לאולם להביא. אירע פעם שהגיעו לדלת הבית ורבינו פנה למי שליווהו באותו יום, רבי מאיר שמעון קלמנוביץ, ושאל: "היכן העוגות?", והשיב שנשארו ברכב. אמר רבינו: "אני ממתין". צריך היה לרדת לביתו של רבי אסא, שגר באותו בנין, לקחת ממנו מפתחות ומשם לרדת למטה להביא מהרכב את העוגות, ורבינו נותר לבדו בחדר המדרגות, עומד וממתין לעוגות. כשהגיעה סוף סוף צלחת העוגות, החל לסדרן יפה בצורה מסודרת עם המפיון שייראה יפה, וכך נכנס הביתה ופנה לרבנית: "רעבעצן, איך העב גיטראכט אף דיר, און עפעס געבריינגט! (חשבתי עלייך והבאתי לך משהו משמחה!).
עד כדי כך, בשנים שהיה טס לחוץ לארץ בלעדיה היה לוקח מהשוקולד שחילקו הדיילים בטיסה והיה צוררו בתיקו, באומרו: "אביא זאת לרבנית כשאחזור", וגם כאשר לפעמים מדובר היה על שבועות ארוכים. גם בשנים האחרונות, כשניזונה רק בהזנה מלאכותית, המשיך להביא לה דברים למרות שבין כה וכה לא תאכל. חשוב היה לו שתדע שהוא זוכר אותה גם כשאינו בבית.
כמו כן, כשנכנסו תלמידים מהישיבה או תלמידים ותיקים ובישרו על שמחות בביתם וכדו', דאג תמיד לשתף אותה בכל העניינים שניתן היה, והיה מבקש שייכנסו אליה במטבח ויספרו לה וכדו'. לפעמים קרא לה: "תראי תראי באשע איזה ילד צדיק ומתוק".
סמל ודוגמה
עניין זה עד כמה היה מסור היה לסמל ודוגמה לתלמידי הישיבה. סיפר אחד התלמידים: ידוע היה בקרב התלמידים איזה יחס שלילי יש לרבינו למושג ששמו עיתון, שכל מהותו ועניינו להעביר את הזמן, הדבר היקר ביותר בחיי האדם. דבר זה בא לידי ביטוי כשדיברו אתו שאולי יכניסו לעיתון דבר־מה, סירב ואמר בנחרצות שלא רוצה חלק בביטול תורה וכדו'. משום כך התפלא תלמיד שכאשר סיפר פעם לרבינו שבעיתון פלוני נדפסה תמונתו משתתף בכנס מסוים, הביע התעניינות ואף ביקש שאם יזדמן לו אותו עיתון ישמח שיביאנו לו… כשראה התלמיד שרבינו מתעניין בזה, החל מפעם לפעם לספר לרבינו שהיה כתוב שרבינו דרש שם והספיד שם ופסק כך וכך, ורבינו מצדו ביקש ממנו אם יכול להשיג לו זאת…
אותו תלמיד התפלא מאוד בלבו: הלוא כל מי שהכירו ידע עד כמה הוא חס על כל רגע מזמנו לנצלו לשקידת התורה וחוץ מזה שום דבר לא תופס מקום בראשו, ואינו סובל את המושג עיתון, אם כן מדוע הוא מבקש להביא לו את התמונות והידיעות שהתפרסמו?! בהזדמנות אזר עוז ושאל את רבינו לשם מה הוא זקוק לכך? חייך רבינו ואמר: "אני עצמי אכן לא צריך לזה, אבל הרבנית שמחה מזה וברצוני לשמחה, וכאשר אתה מביא לי זאת אני מביא לה כדי לשמחה".
כשהגיעה לישיבה, כגון בימי חג ומועד או שמחות משפחתיות, היה מברר אם יש לה מקום טוב וכדו'. פעם הגיעו לשמחת ברית של נכד, ולמרות שהיה מוקף בתלמידים ובני משפחה ויכול היה לבקש מהם, ניגש בעצמו לחפש לה כסא שתשב והביא לה. פעם אחרת ישב במשרדו כשהרבנית נכנסה ומיד כשראה אותה קם מכסאו והגישו לה.
שלא תדאג ותצטער ולו לרגע
כראש ישיבה, רב ופוסק הלכה ומנהיג היה רבינו מוקף תמיד שואלים שבאו לדבר אתו בלימוד, לברר אצלו שאלות בהלכה, מבקשי עצה וברכה, ובכל פעם שיצא מהישיבה או הלך לשמחה וכדו' היה מוקף בעמך בית ישראל. בכל ההמולה הזו לא שכח אף פעם לשים לב אם חרג ולו בזמן קצר מהזמן בו הוא אמור להופיע בביתו, ואז לדאוג להתקשר ולהודיע שהוא מאחר. לא אחת, כאשר לא השיגו טלפון וכדו' ואמרו לו שהרבנית ודאי אינה דואגת שהרי יודעת שהרב מתעכב מעט, הוא לא היה רגוע וביקש שיודיעו לה.
אברכים שפגשוהו כשפנה לצאת מהישיבה וביקשו לשאול שאלה שלקחה כמה דקות נענו בהסכמה, אך ראו שקודם לכן התקשר לרבנית והודיע לה שהוא מאחר מעט. היה בכך משום חינוך לאברכים לא לשכוח את האשה בבית, שיתכן וממתינה ועלולה לדאוג ולהצטער בעקבות האיחור.
כאשר היה חוזר מחוץ לארץ והמוני בחורים ואברכים המתינו לו, ידעו כולם שברגע שירד מכבש המטוס יתקשר מיד להודיע בבית שהגיע. וסיפר רבי אברהם מילר, שאירע פעם שלא ענתה וניסה כמה פעמים, וגם כאשר היו במרחק של כמה דקות מהבית התקשר כדי להקדים ולשמחה כמה דקות קודם ולהרגיעה שירד מהמטוס בשלום.
תלמידים שנכנסו לבית בימי הקיץ התקשו להבין כיצד אפשר ללבוש כל כך הרבה טליתות בלי שיהיה בבית מזגן לצינון מזג האוויר הלוהט. פעם אחת עמדו והתקינו מערכת מיזוג אוויר שתקל עליו את כובד הציציות, אולם רבינו לא מיהר להדליק את המזגן, ובכל פעם היה אומר לשאול את הרבנית אם הוא לא מפריע לה. ואכן, ברוב ימיה חש שזה מפריע לה ולא הסכים שידליקו אותו, אלא אם כן לא הייתה בבית.
עד כמה נזהר מלצערה? לפעמים לא חש בטוב וקשה היה לו לאכול, אך היות וטרחה זירז עצמו לאכול למרות זאת. פעם שב מהישיבה ולא חש בטוב, וכשבא מצא שהכינה לו אוכל על השולחן. ישב שם תלמיד אחד ורבינו אמר לו שאינו חש בטוב, וביקש בתחנונים שיאכל את האוכל כדי שהרבנית תחזור ולא תצטער שלא אכל.
עד כמה נזהר בכבודה מאוד? הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה. הקפיד לא לצאת מהבית בלי לברכה לשלום, וכששב מהישיבה, גם אם היה עייף או מוטרד, נכנס במאור פנים. בשיעוריו לנשות אברכי הישיבה השתתפה הרבנית, ולא אחת אמר רבינו: "אין לי הזדמנויות, ואולי כאן המקום להודות לרבנית על התמסרותה ומסירות נפשה כל החיים למעני".
ככל שדקדק תמיד וברר את מילותיו, ראו זהירות מיוחדת כלפי הרבנית שלא ישתמע מדבריו שמץ של פגיעה בה, ואפילו שלא יישמע שום צד חסרון, רק בנעימות ודרך חיבה. ניכר היה שחשב הרבה קודם שמשיב לה תשובה שלא ייגרם לה שום צער ועוגמת נפש.
פעם נתבקש על ידי אחד השואלים לשמור פרט מסוים בסוד. כשנודע לו שהדבר החל מתפרסם ירד במיוחד לביתם ששכן באותו בנין לשאלם האם ניתן לגלות העניין לרבנית, כי חשש שתדע וייגרם לה מכך צער.
מאז שניתן שוב להתפלל בכותל המערבי מנהגו היה ללכת ברגליו להתפלל את תפילות השחר של ימי ר"ה ויוהכ"פ ליד שריד בית מקדשנו בכותל המערבי עם הנץ החמה כהרגלו. שנה אחת התעוררה הרבנית לפנות בוקר וביקשה שיישאר להתפלל בשכונה, שלא יטריח עצמו מוקדם כל כך. השיב לה רבינו שאם תבקש שלא יילך לא יילך, אך הסביר לה עד כמה שזה חשוב לו עד שנחה דעתה והסכימה. לשנה אחרת חשש שאינה מעוניינת למרות שכאשר דיבר אתה הסכימה, והחליט לערוך גורל הגר"א (עד כמה שידוע זו הפעם היחידה שערך גורל הגר"א, אולי היה זה ע"י חתנו הגרח"ד אלטוסקי).
אכן, בגורל יצא הפסוק "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", ופירש רבינו את התשובה בתרתי: גם שתהיה לו הסייעתא דשמיא שיהיה לו כוח ללכת – "ה' עוז"; וכן שאין לו לחשוש על שלום ביתו – "ה' יברך את עמו בשלום", ולכן הלך.
היכי דמי סבלנות
בימי חנוכה הגיעו רבים מתלמידי הישיבה לראותו מקיים את המצווה. מספר הרה"ג רבי אברהם אבא אורבך: פעם הגיע זמן השקיעה, ורבינו שהידר לא לאחר מזמן השקיעה ניגש להדליק בלהט שבער בו לעת קיום מצוות ה'. לפתע פנתה אליו הרבנית ושאלה: "האם אוכל עוד להתפלל מנחה?", הניח רבינו את הנר מידיו ואמר לה שתוכל להתפלל. באותו יום למדו התלמידים לימוד כפול ומכופל, לא רק איך מקיימים מצווה חביבה כהדלקת הנר, אלא איך מכבדים את האשה, גם כאשר לכאורה זה סותר מעט את ההידור שהיה רגיל בו.
פעם אירע מקרה הפוך: כדרכו היה לומד עד הרגע האחרון. פעם, כמה דקות טובות קודם לכן אמרה לו הרבנית בטעות שכבר הגיע הזמן להדלקה. הציץ רבינו בשעונו והבחין בטעותה, למרות זאת לא אמר מילה. הוא קם מיד ואמר: "כן, כן", ניגש ליד המנורה והשתהה בהכנות שונות עד שהגיע הזמן.
מספר אחד השכנים: "בשעתו הייתי אחראי על ועד הבית, ופעם היה ספק באיזה עניין ונכנסתי לדון עמו את הפרטים. השאלה הייתה האם רבינו צריך לשלם, אולם לא הייתה זו שאלה של טענות רק שאלה הלכתית, האם ועד כמה על רבינו לשאת בנזק מסוים שאירע. רבינו דן אתו בהלכה והציע את פרטי ההלכה בעניין, מהם עלה שאינו צריך לשאת בתשלום. לפתע עברה הרבנית שם ושמעה מעט מדבריו ואמרה: 'אנחנו צריכים לשלם'. שתק רבינו מיד ולא דן יותר בעניין, הוציא מכיסו ושילם".
עד זקנה ושיבה
את שיאי דרגתם המופלאה בהשראת השכינה בכבוד הדדי ראו בשנים האחרונות, עת הפליגו בזקנה; ודווקא בגיל זה שבדרך הטבע כל אחד עסוק במכאוביו, דווקא אז ראו איך דואגים הם דווקא אחד לשני, ולא זו בלבד אלא גם בזמן כזה שלא כל כך שמעו, הרגישו בעצמם זה את רצונו וצרכיו של רעהו.
אחד מבני הבית מתאר זאת כך: "מאז שנכנסתי לשמש בקודש בבית רבינו לא ראיתי מעולם שום ויכוח ביניהם, רק ויכוח יחיד אני זוכר. היה זה כאשר פעם הם נצרכו לי באותו זמן, ולא ידעתי למי ללכת ראשון. נזכרתי באותו רגע שבהלכה נכתב בשו"ע שבשימוש האב קודם לאם, לכן ניגשתי לרבינו לעזור לו. שאלני רבינו: 'מה ביקשה הרבנית ממך', עניתי לו שצריכה את עזרתי. אמר לי רבינו: 'אם כן למה אתה מגיע אלי? לך תעזור לה'. ניגשתי לרבנית וגם היא שאלה אותי: 'מה הרב ביקש ממך', והשבתי לה שהרב צריך את עזרתי. השיבה לי הרבנית: 'למה אתה מגיע אלי? לך תעזור לו'. כך הלוך וחזור מרבינו לרבנית שכל אחד שולח אותי לעזרת השני. זהו הוויכוח היחיד שזכור לי. בכלל, כשהיו באים לעזור לו במשהו היה תמיד אומר: 'האם הרבנית לא צריכה משהו?'".
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')
