…בליל הושענא רבא היו סדריו של מרן אא"ז מתנהלים כרגיל. באותו לילה הוא היה הולך לישון וקם לפנות בוקר, אם כי מעט יותר מוקדם מן השעה הרגילה, משום תפילת ותיקין. לאחר מכן לבש קיטל והלך לכותל, ומאוחר יותר ישב ללמוד בהתמדה גדולה. בהושענא רבא נהג לקבל קהל בסוכה במשך חצי שעה בלבד. בזמן זה היו מגיעים אליו אנשים חשובים ואלו שלא הספיקו להגיע בכל ימי החג. בסוף היום היה יושב להיפרד מן הסוכה. נהג לאכול עוגה כלשהי ולשתות כוס קפה, ולאחר מכן היה אומר את הנוסח הארוך של התפילה ליציאה מן הסוכה. הוא הקפיד מאד לעמוד ולהתפלל כעשר דקות בתוך הסוכה, הוא ביקש מאד שלא להכניס אף אחד בשעה זו, כדי שיוכל להיפרד מן הסוכה כראוי.
על מהותו של יום שמחת תורה אמר מרן אא"ז, כי יש בו גם גדר של "יום דין", כפי שנוהגים לומר בשעת הוצאת ספר התורה ביום זה – "קדוש ונורא שמו" כבראש השנה וביום הכיפורים, אך מעיקרו הוא יום שמחה. הוא הוסיף כי ביום זה ישנם שני עניינים נפרדים זה מזה, הלא הם: "שמיני עצרת" ו"שמחת תורה". מצד היותו "שמיני עצרת", שהוא יום טוב מצד עצמו, יום זה הנו יום דין, סיום של כל תקופת הימים הנוראים, ומצד היותו "שמחת תורה" הוא יום שמחה שנקבע על סיום התורה. שני העניינם הללו אינם קשורים כלל זה בזה – שהרי על שמחת תורה כתוב שבעבר, כאשר היה נהוג לסיים את התורה אחת לשלוש שנים, היו קובעים את החג רק לאחר שלוש שנים, וכך יצא שהיו שנים שיום זה היה יום טוב של שמיני עצרת, שהוא יום דין, בלבד. ואמנם, בליל יום טוב שמחת תורה, היה אומר מרן אא"ז לשליח הציבור, שבתחילת התפילה ינגן במנגינה של ימים הנוראים, כדי להזכיר את מהות הדין שיש ביום זה.
אחד מזקני המשתתפים בשיעוריו, רבי חיים יוליוס, סיפר לי, כי בשנת כהונתו הראשונה של מרן אא"ז, לאחר פטירת אביו הגאון האדיר רבי אברהם אלישיב זצוק"ל הרב מהומל, מייסד מפעל "תפארת בחורים", קרה אסון תוך כדי ההקפות: אחד האנשים דחף אדם אחר, אבנר שמו, במהלך הריקודים הסוערים, והלה קיבל מכה חזקה בראשו והתעלף. הוא פונה לבית החולים, ולאחר זמן מה הגיעה שמועה שהוא נפטר. אבל גדול נפל על בית הכנסת. שמחת הצעירים הופסקה מיד ואיכשהו המשיכו את מה שהיו חייבים לעשות מתוך אווירת נכאים. לא חלף זמן רב והאבל התחלף בתדהמה עצומה – אבנר, ה'מת', הופיע במקום, והסברו בפיו: "שכבתי, ופתאום הגיע אביו של הרב, בעט בי ואמר 'מדוע אתה מפריע לבני בשמחה הראשונה שלו? קום ולך בחזרה'… קמתי אפוא, וחזרתי לבית הכנסת…" כשניסיתי לוודא את אמיתות הסיפור וחקרתי אודות מקורותיו, אמרה לי הרבנית בת שבע ע"ה שאף לה זכור מעשה זה.
בשמחת תורה היתה ניכרת שמחתו גם כלפי חוץ. עם התקדש ליל שמחת תורה היו מגיעים מתפללי בית הכנסת חברי 'תפארת בחורים', גם הוותיקים שבהם, וכולם היו יושבים ושרים סביב השולחן בביתו, עד תפילת ערבית. …לאחר מכן הלכו לבית הכנסת בשירה ובריקודים, וסיפרו שבשנים קדומות היו נושאים את מרן על כיסא או על כתפיים אל בית הכנסת. אחד השירים השגורים ביותר בפיותיהם של אותם בחורים היה 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד תפארת בחורים'… כמו כן היו שרים ניגונים של ראש השנה וניגונים של יום טוב.
לאחר שהגיעו כולם לבית הכנסת התפללו ערבית בניגון של ימים נוראים ואח"כ התחילו בהקפות. את 'אתה הראית' היו נוהגים למכור בבית הכנסת לכל המרבה במחיר, והקונים היו מכבדים את מרן אא"ז בכך. הוא היה אומר את הפסוקים בנעימה מיוחדת וסוחף את כולם אחריו. לאחר מכן היה קובע מי יקבל הקפה ראשונה והקפה שניה. גם בשאר הכיבודים היה מעורב, כשהגבאים מסתייעים בו בחלוקה, והוא מציין גם את סדר הקדימה בין האנשים. עד גיל תשעים היה רוקד בכל ההקפות. לעתים היה נוהג לקחת בידו ספר תורה קטן ולרקוד אתו, ולפעמים היה הולך עם כולם בלי שום ספר. ההקפות בבית הכנסת היו בין חמש לעשר דקות כל הקפה, ובמשך כל הזמן שבו היה ספר התורה מחוץ לארון הקודש, היה מקפיד שלא לשבת, כשהאופן היחיד שבו התיר לעצמו לשבת היה כשהחזיק בעצמו ספר תורה.
בין ההקפות היה מתיישב ואומר את כל הפסוקים והבקשות – ככל הנראה של החיד"א – בשעת ההקפות היה כל הזמן רוקד ומרקיד אחרים. שמחתו הגדולה היתה ניכרת גם כלפי חוץ. כשהציבור שר, היה גם הוא שר ביחד עם כולם. הוא לא עשה זאת בקול רם, אך ניתן היה לקרוא את המילים על שפתיו. השירים האהובים עליו במיוחד היו השירים על התורה, כמו 'תורת ה' תמימה'. במהלך כל ההקפות הורה לכולם לרקוד כרגיל ולא הניח לעמוד לידו, אלא שכאשר לקראת סוף ההקפות התקבצו האנשים סביבו והיו שרים לו 'ימים', הוא לא מנע זאת. ארע פעם שמישהו התחיל לשיר 'יחי אדוננו מורנו ורבנו', והוא לא אישר להמשיך בכך. כששרו 'משה אמת' היה מתבונן סביב לראות את הקופצים. הוא הקפיד להראות שהוא מתייחס ושייך להקפות גם כאשר בפועל לא רקד, בהיותו דרוך וערני בכל משך אותו הזמן.
באחת השנים תוך כדי ריקודים היה צריך לצאת. הוא קם עם ספר התורה שהיה אז אצלו והחל ללכת, ולפתע נעמד לידי מבלי לומר מאומה. התקשיתי להבין מה רצונו, עד שלאחר כמה שניות אמר לי שאקח את הספר. אחד מבניו הסביר לי, שישנו מנהג בשם רבינו חיים מבריסק, שהמחזיק ספר תורה לא יתן אותו לאחר, אלא כל הרוצה יבוא ויקח. זה היה המקור לכך שלא נתן לי את הספר, אלא עמד והמתין שאקח בעצמי.
היו שנים שהייתי רוקד בהקפות ומרוב מאמץ נספג בזעה, וכשיצאתי החוצה לאוויר הקר הירושלמי, הייתי מצטנן ונופל למשכב במשך שבוע שלם. באחת השנים באתי אליו וסיפרתי לו שבכל שנה אני נהיה חולה אחרי שמחת תורה… אך הוא אמר לי: כל שנה אתה נהיה חולה – והשנה אתה תהיה בריא. באותה שנה היה בחוץ קור חורפי ואפילו גשם החל לרדת. תהיתי איך אצא החוצה בקור כזה, אך כשהבחין בי הורה לי לשבת ולהתייבש מעט בפנים, ולאחר שתי דקות אמר לי: 'זהו מספיק, כעת אתה יכול לקום'. מאז – לא חליתי אף פעם בתקופת השנה הזו!
במהלך השנים החלו להצטרף צעירים למנין, וההקפות החלו להתארך. במקום הקפה של חמש עד עשר דקות, היה ציבור רוקד במשך עשרים דקות ואפילו חצי שעה. מרן אא"ז מעולם לא הרשה לקצר את ההקפות, על אף חולשתו הרבה. גם כאשר היו שואלים אותו אם העניין מפריע לו, היה אומר: "לא, תמשיכו כך". בשנה האחרונה לחייו הלך הביתה באמצע, אך עד לשנה זו לא ניאות להפסיק אף הקפה בגלל חולשתו.
(קובץ גיליונות מתוך כתבי הגרי"ש)
