הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, י)
בכל יום, לאחר התפילה אצל מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע, היה מתחיל סדר הבריתות. בכל יום שימש רבנו כסנדק בכמה וכמה בריתות שהתקיימו בבית מדרשו, כשכל בני הדור ראו זכות לעצמם שישמש סנדק לבנם. שנים רבות מימות חייו היה נעתר בקושי רב לשמש כסנדק, אף שרבים הפצירו בו, היה מתחמק באמרו: "אין לי זמן". בהזדמנות נשאל רבנו מדוע הוא נוטה להתחמק מלשמש כסנדק באירועי הבריתות הרבים שאליהם הוזמן. במקום תשובה, סיפר מרן מעשה, אחד מני אלפים האגורים במוחו:
כשהגיע בעל ה'ישועות יעקב' לכהן כרבה של העיר למברג, התנה את הסכמתו לכהן כרב בעיר הגדולה בכך שיפטרוהו מן הצורך להיות סנדק בבריתות הרבות הנערכות בה.
באחד הימים ישב בעל ה'ישועות יעקב' באסיפה עם כל ראשי הקהל ודנו בענייני העיר ובצרכיה.
בעיצומה של האסיפה הגיע אחד מראשי הקהל וביקש לכבד את רב העיר בסנדקאות לברית שערך באותו יום לבנו. אמר לו הרב: "הלא התניתי במפורש שלא יזמינוני לשמש סנדק בבריתות, ואף כל בני העיר הסכימו לתנאי המפורש".
העז אחד מראשי הקהל ואמר: "הלא הרב בין כה וכה אינו עוסק בתורה בזמן זה, הוא יושב עתה באסיפה ודן בצרכי העיר. מדוע לא יקדיש דקות מספר על מנת לשמש כסנדק?" השיב לו בעל ה'ישועות יעקב': "לשבת באסיפה ולדון בצרכי העיר, הרי הוא בגדר 'ספק' ביטול תורה, ואילו לשמש סנדק הרי זה 'ודאי' ביטול תורה".
בשנות זקנותו שינה רבנו את דעתו בעניין זה והסכים לשמש סנדק לכל החפץ בכך.
הודות לכך, הפך בית מדרשו של רבנו, שבקצה סמטת חנן, בשכונת מאה שערים, למקום עריכת הבריתות הגדול ביותר בעולם היהודי. מכל רחבי הארץ נהרו הורים מאושרים כדי לזכות בזכות הגדולה: מירושלים ומבני ברק, מחיפה, מערי הגליל, מבאר שבע ומערי הדרום, מערי גוש דן, ובעיקר מערי הפריפריה החרדית: ביתר עילית, בית שמש, קרית ספר ואלעד. וכי קטנה היא בעיניך הזכות למול את התינוק על ברכי גדול הדור?!
מידי יום ביומו נערכו בזו אחר זו שלוש-ארבע בריתות, ולפעמים יותר. חלקן בשעות הבוקר, מיד לאחר תפילת שחרית, וחלקן דקות מספר לפני תחילת תפילת מנחה. משך כל מעמד הברית לא עלה על שמונה עד שתים-עשרה דקות. אלפי תינוקות שנולדו בשנים הללו זכו להימול על ברכיו של רבנו.
שאלתי את רבנו על פשר שינוי דעתו בעניין זה.
התשובה שקיבלתי הייתה קצרה וברורה:
הסכמתי לשמש סנדק בתקופה האחרונה, נובעת מחמת הסגולה הגדולה שקיימת בכך. אמנם המצווה עצמה יכולה להיעשות על ידי אחרים, אבל ה"סגולה" אינה יכולה להיעשות על ידי אחרים. השינוי בדעתו החל בתקופה שחלה ברגליו ונגרמו לו ייסורים גדולים שהפריעוהו מלימודו. באותה תקופה הייתה הרבנית ע"ה מבקשת ממנו שייעתר לשמש כסנדק ובזכות זה יירפאו רגליו. הרבנית ע"ה הייתה מתפללת שכל זכויות העשירות המובטחות למי שמשמש סנדק יועילו לבריאותו ולאריכות ימיו (מרן בעל ה"קהילות יעקב" זצוק"ל היה אומר, שהעשירות שלו היא ספריו הרבים שזכה לחבר).
תפילתה התקבלה במרומים, רבינו זכה לאריכות ימים מופלגת, ומצב בריאותו וכוחותיו עמדו לו אף בזמן זקנותו המופלגת. בזמן שאחרים שהגיעו לגיל זה אינם מסוגלים לומר שיעור ברבים ולהשקיע בו כוחות, היה אומר רבינו מידי יום ביומו את שיעורו בפני תלמידי חכמים מופלגים, ואף הכריע בעניינים קשים שהגיעו אליו מכל רחבי העולם היהודי.
הבריתות שהתקיימו בזו אחר זו נערכו בכל מצב, גם כשחש חולשה לא ויתר עליהן. בזמנים שלא היה מסוגל לרדת אל בית מדרשו, היו הבריתות מתקיימות בביתו פנימה, והוא לא העלה על דעתו לוותר על כך. כשהציע לו אחד מבני הבית להימנע מעריכת בריתות בביתו, מחמת אי הסדר הנגרם בבית עקב כך, אמר לו רבנו בתמיהה: "לסרב לאליהו הנביא"?
עם אליהו הנביא
אם באליהו הנביא עסקינן, נביא כאן אגב אורחא עובדה מפליאה מחיי רבנו:
רבנו חי באופן מוחשי את העובדה שהתורה היא זו שקובעת את המציאות, וכל דבר שכתוב בחז"ל הרי הוא "חי" אותו כפשוטו. אם אמרו חז"ל שאליהו הנביא הוא מלאך הברית ומגיע לכל ברית מילה, רבינו התייחס לזה כפשוטו ממש, ובכל יום שזכה לשמש כסנדק, התייחס לזה כאל מפגש עם אליהו הנביא, התכונן ועמד בכובד ראש כמו שצריך להתייחס למפגש כזה.
בליל הסדר, בזמן פתיחת הדלת לאמירת "שפוך חמתך", אז מתגלה אליהו הנביא, כפי שמקובל בכל ישראל, רבינו התייחס לכך כפשוטו. וכך תיארה בפנינו בתו הרבנית מרת אויערבאך ע"ה:
בליל הסדר, בזמן אמירת "שפוך חמתך", נוהגים לפתוח את הדלת. רבינו התרומם ממקומו, עמד מלא קומתו ואמר: "ברוך הבא"!
בשנה אחת, בזמן פתיחת הדלת קפץ רבינו ממקומו, עמד ואמר "ברוך הבא". לפתע נעשו פניו כלהבת אש, גל של צמרמורת חלף בגוו. מרגע לרגע האדים והסמיק יותר ויותר, עד שרעד כולו מרוב פחד ואימה שנפלה עליו בפתע פתאום.
הנוכחים כולם הביטו בו, גל של התרגשות חלף בגוום. היה זה מחזה מרטיט שלא מש זמן רב אחר שחלף אותו ליל הסדר.
(מתוך גדולה שימושה)
