בשלב זה החל לבלוש אחר בתו אנה, שחס וחלילה לא תהפוך גם היא יהודייה אדוקה כמו אחותה. האובססיה שלו פעלה בצורה הפוכה לחלוטין…

חיים ולדר

הסיפור שאני רוצה לספר, הגיע אלי במהלך מפגש אקראי לכאורה, אך הוא סיפור חיים מרתק ומרגש, שמספר את סיפורה של בת למשפחה שהיתה כפסע מהתבוללות, ולמען האמת, מספר את סיפורם של מאות אלפי, אם לא מיליוני יהודים שרובם אבדו לעם היהודי, ומיעוטם נותרו בו בדרך ניסית שאין לתארה.

אנו מתגוררים בחיפה בקהילת האברכים של נווה שאנן. בשכונה שלנו יש כמה מדרשות לבנים ולבנות, חלקם לומדים בטכניון, וחלקם במקומות אחרים. הצד השווה שבהם שהם מתעניינים ביהדות וחלקם אף מחליט לחזור בתשובה שלמה. רבים מבני הקהילה מארחים מדי שבת סטודנטים או סטודנטיות כדי שיטעמו תרתי משמע את אווירת השבת הקסומה וכדי להעמיק את הקשר ביניהם ובין היהדות.

היה זה לפני חמש שנים, התארחו אצלמו חמש בנות חוזרות בתשובה הלומדות במדרשה. הן התיישבו, שמעו קידוש, אכלו קצת ובשלב מסוים אשתי הלכה להביא דברים מהמטבח. אחת מהבנות קמה ובאה לעזור לה. אני והבנים מתחילים לשיר זמירות שבת. ועוד זמירה ועוד אחת והן לא חוזרות. זה כבר נעשה מעיק ולא ידעתי מה לעשות. האם לגשת למטבח ולבדוק מה קורה או פשוט להמשיך לשיר עד שיעלה עמוד השחר.

עוד אני מתלבט והן מופיעות שתיהן. אשתי כולה בהתלהבות מכריזה: אתם לא תאמינו אבל הבחורה הזו היתה תלמידה שלי לפני שש שנים בבית ספר של רשת 'נתיבות משה' ואין לכם מושג איזה סיפור חיים יש לה. "האמת שיש לנו", אמרו חברותיה וכולנו צחקנו.
והנה בא הסיפור.

• • •

זה החל בשנות התשעים בברית המועצות. לאחר עידן הגלסנוסט. ברית המועצות קרסה לחלוטין ומלבד כמה אלפי רוסים שהפכו לאוליגרכים, כל השאר נעשו עניים עוד יותר ממה שהיו לפני כן. המצב היה בלתי נסבל וכל מי שיכול היה לקח את הרגליים וברח.

אנה (שם בדוי) טרם נולדה אז. הוריה היו גוים שפוטרו מעבודתם וניסו לחשב את צעדיהם. ניסו כאן וניסו שם, ולבסוף גילה להם קרוב משפחה כי האם היא יהודייה והיא יכולה לעלות לישראל במסגרת חוק השבות.

בניגוד לאחרים שנאלצו לזייף אז יהדות הם אפילו לא היו צריכים לזייף. הם נגשו למשרדי הסוכנות ועד מהרה קיבלו אישור לעלות ארצה כולל חבילת סיוע נדיבה. לעובדה שהאב היה נוצרי לא היתה שום משמעות. זה עבד אגב לשני הכיוונים, גם האב לא ראה משמעות בהיותו נוצרי כמו שאשתו לא ראתה שום משמעות בהיותה יהודייה. שניהם היו אתאיסטים בני אתאיסטים, תוצר חינוך סובייטי של 70 שנה. הם פשוט רצו מקום שיהיה להם אוכל ופרנסה וישראל היתה בהחלט מקום כזה.

כשהגיעו לכאן שלחו את הילדים לבית ספר של "שובו" כי זה היה זול, וכי כל הרוסים עשו ככה בגלל החינוך הטוב והתוצאות המרשימות.

כאן נולדה אנה.

הבת הגדולה מאד הצליחה בלימודים וגם תפסה קשר טוב עם משפחה מרכסים. במהלך הזמן גם התבקשה להיות מדריכה בקייטנת בית הספר והיה ברור שהיא משיכה לסמינר חרדי.

זה היה כל כך ברור שהם לא העלו על דעתן שיתקלו באיזו התנגדות. וההתנגדות הגיעה מכיוון – האב הנוצרי כמובן.

הוא היה יכול לסבול שלא יהיו נוצרים אבל שיחיו כמו יהודים אדוקים. את זה הוא אפילו לא העלה על דעתו. הוא החל להשתולל ולאיים אך הבת בשקט האופייני לה פשוט נרשמה לתיכון חרדי באישור אימה והפכה לחרדית לכל דבר.

בשלב זה נכנס האב לאיזה סוג של דווקאיות ליברמנית, הוא החל לבלוש אחר בתו אנה שחס וחלילה לא תהפוך גם היא יהודייה אדוקה כמו אחותה.

האובססיה שלו פעלה בצורה הפוכה לחלוטין. אנה החלה לקרוא כל מה שקשור לאמונה לתורה ולבריאת העולם. היא החלה לשמוע הרצאות ובלעה ברעבון כל פיסת מידע שהיה קשור ליהדות. מחשש מזעם אביה לא גילתה לו על המתחולל בליבה אך מצד שני החלה לשמור שבת ולקיים מצוות.

שבת אחת פנה אליה אביה, בבקשה לרשום לו כמה צ'קים מאחר ולא ידע לרשום בעברית. אנה התחמקה בתחילה ומשביקש ממנה במפגיע אמרה לו: "אבא אבל שבת היום, אני לא כותבת בשבת". "מה??" הוא אמר "גם את רוצה להיות יהודייה?" "אני יהודייה אבא. אמא יהודייה אז גם אני יהודייה, ככה זה על פיההלכה היהודית".

"זה לא רלוונטי מה אמא שלך", אמר, "אני נוצרי וגם את נוצריה". היא אמרה לו: "אבא, לא רוצה לריב איתך, אבל אני לא מוכנה לכתוב בשבת". כאן האבא כבר לא היה מוכן לוותר והחליט שהוא משתולל. לפתע החליט שהוא נוצרי אדוק, החל ללכת לכנסיה באופן קבוע ולבקש ממנה לבוא איתו.

היא כמובן סירבה בתוקף, ובשלב כלשהו הוא הבין שהדברים הולכים לרעתו, מה גם שאמא של אנה דברה איתו ש"אינה מוכנה שיהיו
מאבקי דת בבית", לה באמת לא היה איכפת אם הבת שלה נותרה יהודייה או כל מה שיהיה, ובלבד שיהיה שקט בית…

האב נרגע והשלום חזר לשרור בבית.

• • •

יום אחד הוא הגיע אליה, ביקש סליחה על התנהגותו ואף אמר לה: "החלטתי לפצות אותך, את תסעי עם אמא לפינלנד".

זה מאד שימח את אנה. אמא גם גייסה עוד חברה שבתה למדה עם  אנה וארבעתן נסעו לחופשה בפינלנד. איך שהגיעו לשדה התעופה ממתין להם רכב מפואר שלוקח אותם למלון עוד יותר מפואר, ורק כשהגיעו לשם הבינו פתאום מה גרם לאב להתאמץ כל כך לשלוח אותן לנופש.

המלון היה עטוי כולו בסמלי הנצרות ובתמונתו של אותו האיש. זה לא היה נופש. זה היה סמינריון לקירוב לנצרות.

לאם בכלל לא היה אכפת שהאב עבד עליה. מבחינתה מלון עם אוכל טוב ובריכה היה שווה הכל. לבת זה היה אכפת, ולא בגלל האוכל, על זה היא חשבה מראש והצטיידה. אלא על כך שבמסגרת הנופש הם היו חייבים להיכנס להרצאות.

היא אמנם יכלה לסרב אך אז עדיין לא הבינה זאת. כילדה בת 12 התרגלה שאם מתחייבים בשמה היא צריכה לקיים.

אז היא נכנסה להרצאה.

כבר בחילת ההרצאה הרימה ידה והחלה להמטיר שאלות. המרצה אמרה: בסוף ההרצאה יינתן זמן לשאול שאלות. מכיון שהיה לכל משתתפת תיקיה עם בלוק לכתיבה היא רשמה באדיקות כל שאלה שהתעוררה לה. בסוף ההרצאה היא פתחה עם הבלוק והחלה לשאול, אך המרצה אמרה: תישארי לכל ההרצאות ותראי שכל השאלות שלך ייפתרו.

היא האמינה לה ונכנסה באדיקות לכל ההרצאות, אבל במקום שתקבל תשובות נוצרו לה עוד ועוד שאלות ועד סוף הסמינריון התקבצו אצלה 70 שאלות.

היא חשבה ללכת למרצה ואז הבינה למרות גילה הצעיר שמה שיש לה ביד שלה אלה לא שאלות אלא תשובות. אנא יצאה מהסמינר הזה מחוזקת פי כמה. היא אולי היחידה שהתחזקה ביהדות מסמינריון על נצרות.

• • •

אנה לא אמרה דבר וחצי דבר לאמה. היא חזרה לארץ, התעקשה להמשיך בבית הספר שובו וכמובן לשמור שבת ולקיים מצוות.

אחותה במקביל למדה באופקים, וגם היא התחזקה והתחזקה למרות שלא השתתפה בסמינר לחיזוק הנצרות… כששבה אנה מפינלנד וסיפרה לאחותה על החוויה שעברה, היא אמרה לה: "את מזכירה את יתרו, שאמר, 'עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלוהים', אומרים חז"ל: מלמד שהיה מכיר בכל עבדות כוכבים שבעולם, שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבד. את לא עבדת עבודה זרה אך נחשפת אליה ויצאת מחוזקת".

משעה זו ואילך לא היה ניתן להשיב את הגלגל לאחור ושתי האחיות המשיכו את מסען בדרך העולה בית ד'.

האחות הגדולה המשיכה להתחזק באופקים והאחות הקטנה נכנסה למדרשה בנוה שאנן ועשתה את אותה הדרך שם, וכך גם הגיעה היא וסיפורה לביתנו. לאחר כשנה נכנסה אחותה לשידוכים. היא רצתה רק בן ישיבה וכמובן שנתקלה בבעיה. לבחורה עם אב גוי ואמא שלא ממש מחוברת ליהדות לא קל להינשא לבחור ישיבה רגיל.

מה עוד שגם השידוכים שכבר הוצעו, עשו בירור עמוק בקשר ליהדותה של האם מה שהוריד לפעמים את החשק מכל השידוך.
הבעיה האמיתית שהאמא לא ממש התאמצה לספק הוכחות על יהדותה. מצד אחד היתה אדישה לגמרי לכל עניין היהדות ומצד שני כששאלו אותה על העניין. היא נעלבה למה מטילים בכך ספק.

והאבא הנוצרי? הוא עשה הכל כדי לנסות להטיל ספק ביהדותה של אשתו, מה שסרבל עוד יותר את כל הענין עד למצב שהשידוכים נתקעו. ואז היא נפגשה עם נפתלי. בחור מישיבה לחוזרים בתשובה. נפתלי בא למעשה מבית חרדי. התרחק לכמה שנים וחזר חזרה. הם נפגשו כמה פעמים ומצאו התאמה ביניהם ולפני שסגרו החלה משפחתו להתעניין כמובן בשאלת יהדותה של המועמדת ושם, כמו רבים לפניה נתקלה בסימן שאלה גדול.

המשפחה שמה וטו על כל השידוך, ואחותה של אנה הרגישה שהפעם זה כבר יותר מדי, רוחה נפלה והיא היתה קרובה ליאוש. ודווקא מתוך היאוש הזה צמחה התקווה.

• • •

בישיבה לחוזרים בתשובה בה למד נפתלי, היה בחור חוזר בתשובה ממוצא רוסי, לאוניד שמו.

הוא שמע מחבר החדר שלו על הצרה שאליה נקלע. הוא הכיר בחורה מאד מיוחדת, עדינה בעלת מידות וצדיקה, ובגלל שאין יכולת להוכיח את יהדותה הוא נתקל בסירוב משפחתו.

לאוניד שאל את נפתלי כמה שאלות לגבי המקום שממנו באה והעיסוק של הוריה, נפתלי ביקש ממנו להעלות את השאלות על הכתב ואותם העביר דרך השדכן לסופי, אחותה של אנה. סופי ענתה על התשובות בתוך יום אחד, ולאוניד אמר: "אני נוסע ממילא בעוד שבוע לרוסיה אני אעשה תחקיר".

נפתלי המתין שבוע ולאחר מכן עוד שלושה שבועות עד שלאוניד יחזור. הוא לא העלה על דעתו איזה תחקיר עשה לאוניד על משפחת אמה של סופי. כשחזר, היו לו את כל התשובות והן היו מרתקות ומפתיעות ולמעשה השליכו אור על פרשה, שמשום מה לא התפרסמה יתר על המידה, למרות שהיא היתה אמורה להילמד בכל ספרי ההיסטוריה.

מדובר ב'פרשת הרוגי המלכות' בברית המועצות.

זה הכינוי שניתן לשלושה עשר מהבולטים בקהילה היהודית בברית המועצות, שהוצאו להורג בחשאי בכ"א באב תשי"ב, 12 באוגוסט
1952 במרתפי כלא לוביאנקה שבמוסקבה, לפקודתו של סטלין. ברוסית מכונה ליל הרצח ליל המשוררים שהוצאו להורג.

עם המוצאים להורג נמנו אנשי רוח מובילים – סופרי ומשוררי יידיש, אמנים, מוזיקאים ושחקנים. יתר הקורבנות לא היו מנהיגי תרבות יהודיים, אך כולם נקשרו בדרך זו או אחרת עם "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" – הארגון היהודי-סובייטי אשר הוקם באמצע מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה הנאצית; חלק מן הנרצחים נמנו בזמנו עם בכירי הארגון.

הוועד המשיך לפעול לאחר המלחמה, אך בשנת 1948 ,עם תחילת הרדיפות נגד אנשי התרבות היהודית, פוזר בטענה שהפך למרכז "תעמולה אנטי-סובייטית".

שלמה מיכאלס, יושב ראש הוועד, נרצח על ידי אנשי המשטרה החשאית הסובייטית בתאונת דרכים מבוימת בשנת 1948 ,ארבע שנים לפני ההוצאה להורג ההמונית.

בשנת 1949 נעצרו חלק מחברי הוועד והואשמו באי נאמנות לשלטון, בניהול תעמולה אנטי-קומוניסטית ובקשירת קשר ליצירת רפובליקה יהודית בחצי האי קרים, בניסיון "לקרוע" את האזור הזה מברית המועצות (דבר שלא היה ולא נברא). לאחר מות סטלין בשנת 1953 שוחררו חברי הוועד שנותרו בחיים ואשר היו אסורים בבתי הכלא. שמם של חברי הוועד שנשפטו בשנים 1949–1952 טוהר בשנת 1956.

לאחד ההרוגים באותו לילה קראו לייב קויטקו, שנחשב  בעיני רבים לגדול יוצרי היידיש לילדים בברית המועצות לשעבר.

לייב קוויטקו נולד בעיירה אֹולסְ קוב שבפלך חֶרְ סֹון של האימפריה הרוסית (בתחום המושב היהודי; כיום באוקראינה) למשפחה של מורה עני. משום כך מורהו הראשון היה אביו, והוא לא התחנך במוסדות חינוך רשמיים. התייתם בגיל מאוד צעיר, וגדל אצל סבתו ובבית דודו, שהיה רב.

בגיל עשר כבר יצא לעבוד לפרנסתו, בעת מלחמת העולם הראשונה נתקע קוויטקו בעיר אומן, ודווקא שם נזדמנה לו אפשרות להשלים את לימודיו. לאחר נישואיו לבת דודתו, אף היא בת של רב, בשנת 1917 ,עבר לקייב, והחל לפרסם את שירתו ביידיש.

קוויטקו היה תומך נלהב של הקומוניזם והשתלב במהירות במִמסד הקומוניסטי-יידישיסטי, ברם עם הזמן התפכח וראה את עוולות המשטר ואף הרשה לעצמו לבקר את המשטר. הוא פוטר מהעיתונות ונשלח לעבוד במפעל לטרקטורים. כתיבתו למבוגרים נחסמה, אך הוא המשיך לפרסם את יצירתו לילדים.

עם תום המלחמה עוד גדל פרסומו, והוא נבחר למזכיר אגודת הסופרים היהודים, משרה שהיה בה כוח רב, השפעה ואפשרויות נרחבות לפרסום וסיוע. הוא עוד הספיק לקבץ ולערוך כמה קובצי עדויות של יהודים מימי המלחמה, הכיבוש הגרמני וההשמדה.

כל אלה לא עזרו לו, מול הפראנויות של סטאלין, ובשנת 1949 הוא נאסר ונעצר עם סופרים יהודים רבים. הוא הועבר ממחנה מעצר למחנה מעצר, עונה, טולטל והורעב. ב-12 באוגוסט 1952 הוא הוצא להורג עם יתר הרוגי המלכות בברית המועצות.

בתו של קוויטו, שלמרבה הצער היתה רחוקה מקיום מצוות, נישאה בשנת 68 לרוסי שבמקרה או שלא – היה יהודי, אך שניהם החליטו כמו יהודים רוסים רבים, שלא לספר לילדיהם מה עלה בגורל אביה, ואף להסתיר מהם את עובדת יהדותם. הם לא הצליחו בזה לגמרי משום שהסביבה הזכירה לילדים שהם יהודים. צעירת בנותיהם יוליה, נשאה לגוי בשנת 1988 ,ובשנת 1993 לאחר קריסת האימפריה הרוסית הגיעו לכאן עם בתם הבכורה ששמה… סופי.

"זו הכלה שלך", אמר. "אמא שלה יהודייה סבתא שלה יהודייה וסבתא רבתא שלה יהודייה והסבא שלה הוא לא אחר מאשר אחד מהרוגי המלכות של ברית המועצות".

• • •

סופי נישאה לנפתלי והם בנו בית חרדי לתפארת, ומתגוררים בישוב חרדי בדרום.

אנה נשאה אף היא לפני כשנתיים וגם לה בית חרדי. לה לא היתה בעיה להוכיח את יהדותה. אחותה סופי סללה לה את הדרך.
האמא ששמעה את תולדותיה התעוררה סופסוף, מוטב מאוחר, והחלה לקיים את מצוות היהדות כולל שמירת שבת.

והאבא?
הוא השלים עם המצב וכיום תומך בבנותיו. במקרה שלו, בניגוד למקרים רבים ועצובים אחרים, הנצרות לא יכלה ליהדות ולא טרפה אותה עד שלא נודע כי באה אל קרבה. אולי בשל הזכויות של הסבא רבא שמת רק על היותו יהודי.

ובאחת המגירות של אנה, שוכבת לה מחברת עם שבעים שאלות, שכולן תשובות והוכחות להיותה של היהדות דת האמת שאין בלתה.

(מגזין 'במה' 109)