"ושמרו את משמרתו" (ג', י')
למרות שנהג בעצמו הידורים וחומרות שונות, היתה לו למרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל דרך בהירה וברורה בהכרעת דרכי ההנהגה הלכה למעשה, בכל חלקי התורה וההוראה, הוא טרח להעמידה בקרן אורה לדעת מה היא דרך הישרה שיבור לו האדם בהנהגת ההלכה.
קו ברור הנחה את משנתו, "העיקר עיקר והטפל טפל", צריך האדם לדעת מהו "עיקר הדין" ומה בגדר "הנהגה טובה", מה מוכרח ומה אפשרי.
בדבר הזה לימד רבינו דעת את העם, להורותם מהו משקלם הנכון של הדברים ומהי הדרך הנכונה בה ילכו. פסקי הלכה רבים והוראות לאין ספור, מבהיקים בשלל גווני חשבון המעשים שיצאו מפיו, בהם רואים איך השתמש בלב מבין ושכל נכון להנחיל להמון מבקשי הדרכתו את הדרך ילכו בה.
כשהאב נושא ספסל ובנו צועד לצדו, ואינו נושא כלום
ברוח זו השיב כשנשאל אם ראוי להחמיר שלא לסמוך על עירוב עירוני אף שנעשה בהידור. בפרט הורע מאד בעיניו הדבר, שבעקבות כך שאברכים יראי ד' מחמירים על עצמם שלא לסמוך על העירוב, מבקשים מנשותיהם לשאת את העגלות לבדן. וכמה פעמים גער על כך, והווה מעשה באברך שהחמיר על עצמו בזה בבחרותו, ורבינו הורה לו לאחר נישואיו להתיר נדרו בפני שלשה, ולטלטל מאז ואילך בשעת הצורך בלבד, מתוך מטרה אחת ויחידה: לעזור ולישא בעול עם זוגתו.
פעם ראה אב ובנו הולכים ברחוב ביום השבת, כשהאב נושא ספסל ובנו צועד לצדו ואינו נושא כלום, דבר זה הכאיב לו מאד והסעיר את רוחו, איך תיתכן עקמימות כזו, שמשום חומרה בהלכות עירוב מזלזלים כל כך במצות כיבוד אב החמורה שבחמורות, ובפרט שהרי מסתברא כהחזו"א (או"ח סי' ק"ז ס"ק ה-ז) שדעתו נוטה דבזמן הזה כמעט שאין לנו רשות הרבים דאורייתא, ולענין זה יש לסמוך על כך.
כיוצא בזה, כאשר נשאל פעם על ידי תלמיד אם ראוי לו לנהוג בביתו את החומרא לנגב היטב את הצלחות בשבת קודם שמניח עליהן כל דבר גוש (ראה בעניין זה בשמירת שבת כהלכתה פ"א הערה נ"ז ח) השיבו רבינו בשלילה. וכששאל שוב, "אחמיר, ומה בכך?" ענהו: "התבונן נא, אם אתה תנהג כך, יתרגלו בני ביתך לכך ויחשבו שכן הוא מעיקר הדין, ואילו כשבנך יגדל, יתכן מאד שיתארח פעם בבית רבו ויראה שאינו מחמיר בדבר ויקל בכבודו בעיניו כמזלזל בהלכות שבת, ואם כך יקרה, הרי יצא שכרך בחינוך בנך בהפסדך".
כשביקר אצל בניו הגאונים רבי מאיר שמחה ורבי יעקב, כשהתגוררו בעיר עמנואל, ניגש אליו נהג האמבולנס המקומי וביקש לשאלו על כך שיש הרבה קריאות בשבתות, ופעמים רבות אין זה פיקוח נפש, ונמצא שחילל שבת לחינם, ולכן סיפר על רעיון שהגה במוחו, לנהוג בשינוי ע"י שיחליף את רגליו בלחיצה על דוושות הרכב, על הדוושה הימנית ילחץ ברגל שמאל, ועל שמאל ברגל ימין, ושאל האם עדיף למיעבד הכי.
רבינו נרתע בכל גופו, וגער בו בחומרא: "הלא זה פשע אמיתי, לסכן חיי אנשים". התנצל הנהג תיכף ומיד ואמר שכבר התאמן בכך זמן רב בדרכים שוממות וכבר מורגל ובקי בזה, נענה רבינו, "ממה נפשך, אם התרגלת, מי אמר שזה שינוי?". ולמעשה, סירב להתיר לו לנהוג כך.
לא לשנות מהמסורת
שיטתו העקבית היתה לשמור בכל עוז על מסורת הנהגתם של אבותינו ורבותינו, והתנגד מאד לשמוע, גם לא מתלמידי חכמים מופלגים, שסברו שבדברים מסויימים הנהגת הדורות הקודמים בטעות יסודה. דהיינו, אם השתנתה המציאות מאז – ודאי שיש לדון בזה, אך לעשות את הדורות הקודמים טועים בדבר משנה, שלא ידעו כביכול את האמת הפשוטה וההלכה הצרופה, זאת לא הסכים לקבל, וטען: וכי הגענו עכשיו מעבר להרי החושך? הטובים אנו ממה שנהג מרא דארעא קדישא הגאון רבי שמואל סלנט, וקודש הקדשים מהרי"ל דיסקין ולמעלה בקודש, קדושי עליון ושרפי מעלה? וכי ניתן במחי יד לעשות ממנהג אבותינו ורבותינו מנהג טעות?
ומרגלא בפיו לבאר דברי המדרש (שיר השירים ב. ה) "סמכוני באשישות" – אלו בעלי הלכה. "רפדוני בתפוחים" – אלו בעלי אגדה. אשישות הן צלוחיות של יין, והיין עיקר חשיבותו כשהוא מתיישן, לעומתו התפוח שהוא ככל הפירות שהישן מרקיב והולך. והסביר שלכן דימו חז"ל את בעלי ההלכה לאשישות, כי על הוראתם להיות נשענת ומבוססת על דברי ומנהגי גדולי הדורות שקדמו להם, ולא לילך אחר החדשות ימין או שמאל, ואילו בעלי האגדה, אותם דימו חז"ל לתפוחים, ששבחם הוא כשהם חדשים, כי בענייני אגדה שעניינה הוא למשוך את לב השומעים, על הדורש להתאים את אופן הרצאתה ותוכנה לפי תכונת נפש השומעים, שאילו ידרוש בדורנו אנו כתוכן ובסגנון הדרשות בדורות שלפנינו, כגון ספר "יערות דבש" וספר "דורש לציון" ודומיהם, לא ימצאו הדברים מסילות אל לב השומעים ולא נועיל דבר.
יסוד זה היה מושרש בהנהגתו של רבנו, שעם היותו משחר טל ילדותו חוקר ובודק שרשי ההלכה בכל ענין, והערות וספקות המחודשים רבו מאד במקצועות רבים, והרבה מהן איתבדרו בעלמא בשמו כנודע, עם כל זה נשמר בכל מה דאפשר לבל לשנות מן הנהוג.
פעמים רבות היה חוזר על כך שעל כל צורבא מרבנן מוטל לדעת, שגם אם הוא בטוח בנפשו שזכה להתברך בסברא ישרה ויראת שמים גדולה, עדין היו גדולים ממנו, ואם חכמי ישראל לא הנהיגו בביתם או בקהילתם חומרות מסויימות, אל לו להחכים יותר מהם. לכן היה נזהר מלנקוט בישיבה או בבית הכנסת בחומרות שיש בהן פגם במנהג תלמידי חכמים שעד הנה לא החמירו בהן.
תלמיד בישיבת 'קול תורה' ששימש כגבאי על העליות לתורה, וממונה על סידור והכנסת ספרי התורה בישיבה, ניגש לרבינו לפני שבת קודש פרשת זכור ושאלו: מאחר ויש שינוי באופן כתיבת אות פלונית בין שני ספרי התורה שבישיבה, ולפי הסדר הרגיל צריכים להוציא לפרשת זכור את אותו ספר תורה בו נכתב אות פלוני כך וכך, וא"כ אולי עדיף להחליף ולהוציא את הספר תורה הקבוע לשבת השניה לקריאת זכור, ואת הס"ת האחר לקריאת פרשת השבוע?
התלמיד הוסיף שאפשר להחליפו באופן שאף אחד בישיבה לא יבחין כלל בדבר. התלמיד נדהם מתשובתו התקיפה והחד משמעית של רבינו: "לא יעלה על הדעת, בשום אופן לא!". התלמיד נבהל והתנצל, באמרו: "אכן ידעתי ששניהם כשרים, אך סבור הייתי שבאם אפשר 'מהיות טוב', למה לא להחליף? תשובתו של רבינו היתה כמעט בהקפדה: 'מהיות טוב' אתה אומר, וכי גדולי דורות קודמים שלא הקפידו על כך, לא רצו לקיים 'מהיות טוב'?"…
כלב שוטה
רבינו כשלעצמו היה משתמש בסבון 'כשר לפסח', למרות שבשיעורי ההלכה שאמר לבחורים לפני פסח, היה אומר שהסבונים הרגילים הקשים הנמצאים בשוק, אף אם היה בהם תערובת חמץ, נפסלו מאכילת כלב ואין בעיה להשתמש בהם וכל שכן להשהותם.
קבוצת בחורים ב'קול תורה' החליטה בהפסקת הצהרים לעשות ניסוי, ונתנו לכלבלב של מנהל המשק בישיבה בשעתו (מר יוסף חממי), לאכול סבון והוא אכל ממנו. שבו הבחורים לרבינו וסיפרו לו כי הכלב אכל מהסבון, נענה רבינו ואמר בחיוך: "זהו כלב שוטה וממילא אין מכך ראיה"…
אגב אורחא, פעם התבטא אודות מאפיות האופות בפסח מאפים הדומים בעיני הבריות לחמץ גמור, ודומות במראיהן ממש לעוגות חמץ, ותמה מאד, היתכן שבדבר זה שעשו קדמונינו משמרת למשמרת והרחיקו לאסור כל מה שיש לחוש שדומה קמחו לקמח חמץ, נתחכם אנו ונגיש על השולחן דבר הדומה לחמץ גמור?
לך תשאל את סבתא!
בשעתו עורר רבינו בענין הברכה שיש לעשות על ממתק השוקולד (מנחת שלמה קמא סי' צ"א) שכיון שהוא מכיל פולי קקאו באחוזים גבוהים, צריך לכאורה לברך עליו ברכת פרי העץ, שכן לא ניתן לצרוך את הפולים כמות שהם, זולת טחינתם או ערבולם במוצרי מזון, אם כן צורת אכילתם היא רק בצורת השוקולד ואם כן יש מקום לברך עליהם "בורא פרי העץ". שאלה זו עוררה סערה רבה בעולם ההלכה.
למרות זאת, כאשר חילק שוקולד לנכדים בביתו. שאלו אחד הנכדים "איזה ברכה מברכים על השוקולד?" -"מדוע אתה שואל" – שאלו, והנכד השנון השיב: "סבא כותב שלכאורה צריך לברך על שוקולד בורא פרי העץ!", ענה לו רבינו בעקיפין, "לך תשאל את הסבתא!", כמי שאומר: עשה מה שכל היהודים עושים, תנהג איך שנהגו מתמול שלשום…
הנכד הלך לשאול ושב לסבא באומרו שסבתא אמרה לברך 'שהכל'. "נו, אז תברך שהכל!", ואף הוא עצמו בירך על השוקולד שהכל. אלא שהתבטא פעם: "מי שיודע מה שכתוב על כך ב'מנחת שלמה', יזהר שלא לברך על פרי 'בורא פרי העץ' לפני שיברך על השוקולד, שלא יבוא לידי ספק שמא כבר יצא בברכת העץ".
בהקשר לזה סיפר רבינו, שפעם ישב עם רבה של ירושלים הגרצ"פ פראנק בשמחה של מצוה, וראה שכשמזגו להגרצ"פ כוסית קוניאק בירך ברכת "שהכל". ושאלו: "הלא רבינו סובר שיש לברך על קוניאק 'הגפן', ואיך הוא נוהג שלא עפ"י הפסק שלו עצמו באתרא דמר?", השיב לו הגרצ"פ בענוות חן: ”די ועלט האט ניט אן גינומען דעם פסק!" כלומר, לא קיבלו את פסקי זה… לפי גירסא אחרת ענה הגרצ"פ: ”ריכטיג, אבער עס מאכט זיך ניט קיין 'בורא פרי הגפן' אויף דעם", (נכון, לא יוצא מהפה לברך על זה "בורא פרי הגפן")…
"וכי טובים אנו מהם?!"
אחד מבני הישיבה סיפר, את אשר אירע עמו בתחילת שנות לימודו בישיבה. אותו בחור כהן היה, והיות ופניו היו מועדות ביום מן הימים לנסוע לטבריה, ושמע שיש ספיקות ושאלות לגבי טומאת קברים המצויים שם, לפיכך המתין בתור לרבינו, ושאלו, האמנם צריך לחוש לכך? תגובתו היוצאת דופן של רבינו חדרה עמוק ללבו של השואל.
הוא האדים קמעא, והורה לו להכנס עמו לחדרו. שם בחדר, רחוק משמיעת אחרים פנה אליו בנזיפה של ממש: "וכי תעלה על דעתך כזאת? והלא גדולים וטובים דורות רבים, ובהם גם כהנים רבים, דרים היו בעיר זו ולא חשו לכך מעולם, וכי טובים אנו מהם? האם סבור הינך להנצל ממה שהם נכשלו כביכול?". כך האריך בדרכי תוכחה על עצם העלאת הנושא כשאלה, כך שאם אמנם תשובה לשאלתו לא קיבל, אולם הוראה ברורה בדרכי החיים אכן קיבל וקיבל.
איסורים חמורים באיצטלה דקדושה
אירע פעם שכמה מתלמידי הישיבה באו אל ההנהלה בטרוניא, על כשרות הקדרות במטבח הישיבה, אך המנהלים לא שעו לדבריהם. לעניות דעתם החליטו הבחורים שעליהם למחות בתוקף על הדבר, וכדרכם של צעירים שליבם חם לקנא, כביכול, על כבוד ה', קם אחד מהם ועשה מעשה. הוא שפך חלב לתוך אחת הקדרות הגדולות של בשר במטבח הישיבה והניח מודעה רבא לאורייתא שהכלי טרף.
רבינו שמע על כך, ולמחרת בפתיחת השיעור דיבר בכאב ובהתרגשות, עד כמה טעה אותו 'קנאי' שפעל כביכול באיצטלא דקדושה, בעוד שנכשל בעבירה חמורה. וכה היו דבריו: "אם הבחור שעשה כן הוא 'סתם שייגץ' אזי אין לי מה לדבר אתו, כיון שבלאו הכי לא יאזין, אבל אם עשה זאת בחור שחושב זאת ליראת שמים, שיידע שהמעשה הוא פסול ממש, והכתוב כבר כואב על כך באומרו 'הן יראת ה' היא חכמה' והוא לא עשה דבר חכמה, כי במעשהו עבר ר"ל על איסור גמור, כי בישל בשר בחלב, איסור אכילה והנאה לא כתובים מפורש, אלא נלמדים מדרשא. ואילו בישול הוא איסור גמור, לא פחות, שכן הוא נזכר להדיא ג' פעמים בתורה.
"איך בחור מגיע לידי כך?", כאן הוסיף תוכחה בענין זלזול בממון הישיבה. "עלינו לדעת שיש להיזהר מאד אפילו בפרוטה אחת של הישיבה שלא להפסידה!", ואז נגע בשורש טעותם. "זאת ועוד אחרת: איך בחורים מפקפקים על הכשרות בישיבה, הרי כל הרבנים אוכלים כאן מהישיבה, ואיך מלאם ליבם לפקפק, וכיון שכך הגיעו לידי מעשים לא טובים ונכשל באיסור גמור בכוונה תחילה, ראו נא להיזהר!", סיים במרירות וכאב, שלא להשיח כלל במעשה מצער זה, שמא יתפרסם שחלילה לא יהיה חילול ה', שבחורי ישיבה בישלו בשר בחלב.
חומרה המביאה לספק בקיום המצוה: "למה לטפס על הקיר?"
נכנס יהודי לרבינו לפני פסח לברר איתו את שיעורי ה'כזיתים', וסיפר לו שהוא לוקח את השיעורים הגדולים, לפי השיטות המחמירות ביותר, וכן הוא גם בולע אותם במהירות הגדולה ביותר בשיטות אלו.
אמר לו רבינו שכל גדולי ישראל שהכיר, אכלו שיעורים סבירים. אמנם אם הוא מעוניין להחמיר כשיטות מסויימות, למה לא, אלא שהוא חושש שיתכן שאינו מקיים כלל אכילת מצה ומרור. לפליאתו ותמיהתו של הלה, איך יתכן לומר לו זאת, המשיך רבינו ואמר: "בצורת האכילה שאתה אוכל, יתכן שאין זו דרך אכילה כלל, וכך משמע מפשטות דברי השו"ע (או"ח תעה סעיף ג') שאולי אינך יוצא".
כאמור, דברים שאינם ישרים ובפרט חומרות תמוהות היו זרות בעיניו. פלוני סיפר לפניו ששמע להעיר, שאין ליתן חמין רותחים על צלחת מחומר פלסטי משום "מרפה דבר קשה" ובצלחת חד פעמית של זמננו הדבר מצוי. רבינו הגיב בתוכחה באידיש עסיסית: "פארוואס דארפמען טאפען א וואנט״, 'למה לטפס על הקיר?'…
על שאלות רבות שנוהגים לשאול היום הגיב: "צריך להתנהג לפי השכל הפשוט, ולא לעשות מכל דבר שאלה"… הוא הרבה להתלונן על כך שאנשים אוהבים לשמוע שאסור, והיה מרבה בדוגמאות בעניינים שפעם הסתפקו אם בכלל יש מקום להחמיר, והיום שגור בפי כל באותו עניין שאסור. בדרך צחות היה אומר: "בפוסקים מצינן חומרא שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה, ואילך בזמננו נוצר מושג חדש: קולא שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה"…
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'גאון ישראל')