הרב בנימין גולד
"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס" (דברים י"ז, ט"ז)
יש לדקדק מדוע בתחילת הפסוק כתוב "לא ירבה לו סוסים" לשון רבים, ואילו סיום הפסוק הוא "למען הרבות סוס" לשון יחיד?
בספר אוצרות התורה הביא בשם מרנא החפץ חיים לבאר, כי בטבע האדם שאף שהוא נרתע בפעם הראשונה מעבור עבירה או דבר איסור, אבל אחר שעובר פעם אחת, הרי שיש אצלו כבר את ה'נעשית לו כהיתר' וכבר אין לו את הרתיעה והזהירות כמו בפעם הראשונה.
וכך יתכן שבתחילה יזהר אדם מלעבור על דבר איסור בשביל ריווח מועט, ורק בעבור ריווח גדול לא יעמוד בנסיון, אבל אחרי שעבר פעם אחת על עבירה בעבור ריווח גדול, כבר הוקל הדבר בעיניו ואף בשביל ריווח מועט וזעום, הוא יעבור מבלי משים, כי כך הוא בטבעו.
וזה באה התורה ללמדנו, בצווֹתה על המלך בישראל שלא ירבה לו סוסים, שהרי בתחילה ודאי שלא יתפתה לרדת מצרימה בשביל סוס אחד, אלא בשביל ריבוי סוסים, אבל אומרת התורה שצריך לדעת שאם הוא ירד בשביל הרבה סוסים כי לא יוכל לעמוד בפיתוי, הרי שבמעשה זה, הוקל האיסור בעיניו והוא כבר ירד גם בשביל סוס אחד!
כך הוא טבעו של אדם, שאחר שהותר אצלו הדבר אף בעבור סיבה גדולה, הרי כבר הוקל בעיניו לעבור על האיסור גם בשביל ריווח מועט, וכך דרכו של היצר, שמפתה את האדם לעשות איסור ולשכנע את האדם כי יש כאן ריווח גדול ולא כדאי להפסיד בשביל זה, ובודאי שלא יבא מזה להכשל במקרים אחרים וכו', אבל בתחכומו הוא יודע שזו הדרך להביא את האדם להתיר בעיניו כל איסור אפילו בעבור נזיד עדשים, כי הפעם הראשונה היא קשה אבל לאחר שהותרה נעשית כהרגל וכחולין, ה' ירחם.
מסופר על הח"ח, שבזמן מלחמת העולם הראשונה היה צריך לברוח לכל מיני עיירות רחוקות, פעם אחת בשבתו באחת העיירות בלכתו לבית הכנסת בליל שבת, ראה יהודי שמחלל שבת. הדבר פגע מאד בח"ח, והוא נכנס לבית כנסת הסמוך והתחיל לבכות בקול מר על כך שבגיל זקנה הוא היה צריך להיכשל במראה כזה מזעזע של יהודי שמחלל שבת, לא יאומן עד כמה היתה קדושתו של מרנא הח"ח שלא ראה כל ימיו חילול שבת!!
בשבת שניה המחזה חזר על עצמו, ובדרך ראה הח"ח חילול שבת והוא נכנס לבית כנסת ובכה בכי מר על מר גורלו!!!
בשבת השלישית שוב חזר המחזה על עצמו. נכנס הח"ח לבית כנסת הסמוך ובכה בכי גדול יותר מאשר בכה בשתי פעמים הראשונות, כששאלו אותו מה השתנה שהפעם הבכי גדול יותר? השיב כי בפעמים הראשונות בכה על ראיית חילול שבת, ועכשיו בפעם השלישית בוכה הוא יותר על זה שזה כבר לא מפריע לו כמו בתחילה.
ממה פחד הח"ח, מכח ההרגל הנורא, המרדים לאדם את כל חושיו והרגשיו עד שלא מרגיש רח"ל ברע וממילא קשה לו להזהר ממנו. בפעם הראשונה העבירה נראית לאדם נוראה, והוא נזהר עד מאד, בפעם השניה כבר ירד קצת וכן הלאה עד שנאבד ממנו רגש הזהירות וחומר האיסור של העבירה.
ישנו גם מעשה ששמעתי נפלא ביותר על המשגיח ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל. סיפר הגאון ר' שבתאי פרנקיל [ר' אליעזר ספראי בשמו] שכשר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל הגיע עם ישיבת מיר לאמריקא משנחאי שבמיר, היה באמריקא תקופה מאד קצרה ורצה מיד לעזוב לארץ ישראל, וניסה ר' שבתאי פרנקל להניאו מכך שישאר באמריקא וינסה להקים ולקומם את עולם התורה ששם.
ר' חצקל זצ"ל התנגד מאד, ואמר לו על כך ווארט נפלא על סיבת הדבר: שכתוב בפרשת ויצא – שאמר יעקב לרחל ולאה 'והנה פני אביכם לא כתמול שלשום', ושאל ר' חצקל זצ"ל, וכי מה שייך להגיד על שיכור שפניו לא כתמול וכי אתמול או שלשום הוא היה פחות שיכור? אלא הכונה שיעקב כשבא לבית לבן הרגיש גועל בנפשו, כאשר שיא הקדושה בעולם 'יעקב אבינו' נכנס למקום הטומאה של ע"ז בעולם, הרגישה נפשו בגועל עצום, והרגיש שלא יכול להשאר שם, והנה עבר יום-יומים, ופתאום הנפש כבר התרגלה וכו', אמר יעקב, והנה פני אביכם אינו כתמול שלשום, והכונה, שאצלי זה כבר לא נורא כמו היום הראשון, פניו כבר לא כאלו נוראות, וזה כבר חמור מאד כי זה מראה שהתרגלתי לטומאה במקצת, ואם אשאר במשך הימים כבר לא הרגיש כלל בניגוד הטומאה לקדושה רח"ל.
אמר ר' חצקל זצ"ל, אני כשבאתי לאמריקא הרגשתי בתחילה ממש גועל נפש! הרגשתי שאיני יכול להשאר כאן ואפילו יום אחד, והנה חלפו כמה ימים ואני מרגיש שזה כבר לא כ"כ נורא, זו הסיבה שאני רוצה לברוח כמה שיותר מהר אם אני כבר לא נגעל כ"כ מהחומריות של אמריקא אז הפשט שאני מתחיל להתרגל לזה! וזה נורא!
ושאלו ר' שבתי פרנקל: ולמה אמריקא כ"כ גורמת לרב גועל בנפשו? וענה ר' חצקל זצ"ל: כשאני באתי לאמריקא, ראיתי שמנהג האנשים כאן שכשהם קמים בבוקר וכשהם הולכים לישון בלילה, הם שוקלים את עצמם ועושים חשבון לראות האם עלו בקילו או ירדו, איזה לחץ… אם המשקל לא מראה על ירידה רצויה אז רצים מיד לחדר כושר ועושים עוד סיבוב… וככה כל החיים מסביב המשקל… ואנחנו בליטא באוירת הישיבות הקדושות, למדנו שכל יום בבוקר ובלילה לומדים חובת הלבבות ועושים חשבון נפש האם קיימנו המצוות כתיקונם או לא. אנו כל בוקר וערב שקלנו את עצמנו במשקל רוחני איני יכול לראות אנשים שכל בוקר וערב שוקלים את גופם במשקל גשמי.
זה הרגש דק של גדולי ישראל שפחדו עד אימה מכח ההרגל…… סוסים הופכים אחרי הפעם הראשונה לסוס!