רישומיו של האסון המחריד בהילולת הרשב"י במירון עוד ילוו אותנו זמן רב, הציבור החרדי כולו ספג מכה אנושה, ויידרש עוד זמן רב עד שיגלידו הפצעים ויתאחו השברים.
עבור משפחותיהם של ההרוגים זכרם לברכה, הכאב לא יעלם. הוא יישאר איתם עד ביאת גואל צדק, אז יקיצו וירננו שוכני עפר וימחה ה"א דמעה מעל כל פנים.
אבל נחמה פורתא מוצאות המשפחות בשביבי זיכרון מההולכים, בניהם, הוריהם, אחיהם ואלמנותיהם, דבקים במורשתם, במעשים הטובים שעשו וברושם שהותירו אחריהם בעולמו של הקב"ה.
אתמול עליתי לביתו של אחד ההרוגים, הרה"ג ר' יהודה לייב רובין, בנו של הסופר הוותיק והמפורסם הרה"ח ר' יום טוב רובין, עורך אחראי בעיתון 'המבשר' בו אני עובד.
את ר' יהודה עצמו לא הכרתי לצערי, אבל מתמונתו הזוהרת ומתווי פניו העדינים אפשר להבחין כי הוא היה עובד ה' אמתי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
כמו כן נחשפתי לטקסט שכתבה עליו הרבנית ימימה מזרחי תליט"א, ושחושף טפח וטפחיים מאישיותו האצילית של הרב רובין ז"ל.
"בשבת הגיע אלינו בחור עצוב-עצוב מהישיבה 'אבני קודש' ואמר: "יהודה לייב רובין הציל אותי", מספרת הרבנית מזרחי, רעייתו של ראש ישיבת 'אבני קודש' הרה"ג ר' חיים מזרחי.
"וכך היה הסיפור", היא מתארת את אשר שמעו אוזניה מפיו של הבחור העצוב. "הוא למד בישיבה. הוא ידע שהוא כבר מועמד לעוף. והראש-ישיבה הזהיר אותו: "אם אתה עולה להילולא במירון, אתה עף מכאן".
"ר' יהודה לייב ידע על כך, וידע גם שהבחור מתעקש לעלות. "חכה", אמר לו. "אם הרב לא מרשה לך לעלות בל"ג בעומר בגלל הבלגן, אנחנו, אני ואתה, נעלה למחרת ל"ג בעומר".
"יום אחרי ל"ג בעומר הוא לקח אותו (ככל הנראה במכונית ששכר בכסף מלא) וכל הדרך שם לו מוזיקה ושימח אותו.
"תראה, אתה עומד בדיוק במקום שבו האדמו"ר עמד והדליק את המדורה, ועכשיו אפילו אתה יכול להדליק, בלי כל הצפיפות. עכשיו אתה האדמו"ר", הוא אמר לבחור שלנו.
"רק אחר כך נודע לי שיהודה לייב היה בל"ג בעומר במירון", מספר הבחור. "הוא עשה את הדרך שוב למחרת, במיוחד בשבילי, ועשה לי הצגה שלמה, רק כדי שאני לא אצטער ולא אנשור מהישיבה".
תחת הרושם של קריאת הדברים הללו עליתי לביתו של המנוח ז"ל, לנחם את אביו ואת אחיו האבלים.
בשבעה שמעתי כמה וכמה סיפורים מאישיות הקורנת והאצילית. שמעתי שבוא נבחן בהצלחה מרובה על רוב 'חושן משפט' והתעתד להיות דיין ומורה הוראה בישראל, שמעתי שהוא מתמיד עצום ומדקדק במצוות ובכל זאת עשה את כל מעשיו בהצנע ובהסתר והסובבים תמיד ראו אותו עם חיוך שובבני אופייני, כשהוא משמח את כולם ומאיר פנים לכל אדם.
שמעתי סיפורים מחזקים רבים, אבל סיפור אחד אני רוצה להביא כאן, כי לדעתי יש בסיפור הזה מסר שווה לכל נפש. לא צריך להיות מתמיד גדול, לא צריך להיות בעל כישרון מיוחד, גם לא צריך ידע נרחב בהלכה או בש"ס ובפוסקים, זאת הנהגה שכל אחד ואחד מאתנו יכול לאמץ לעצמו בקלות ובלי שום מאמץ.
וכך היה הסיפור ששמעתי מפיו של אביו יבלחט"א הרה"ח ר' יום טוב רובין שליט"א:
"אתמול בלילה", הוא מספר, "הגיע לכאן יהודי שבא לנחם אבלים. הוא לא היה מוכר, ומיד הבחנתי שהוא עומד בצד, בפנים נפולות ובכאב גדול שנשקף מעיניו.
"במשך יותר משעה הוא עמד בצד, חיכה וחיכה עד שהחדר התרוקן כמעט לחלוטין, או אז הוא ניגש, התיישב על הכסא הסמוך וביקש לספר לי סיפור.
"את הבן שלך אני מכיר מתחנת האוטובוס", אמר האיש הלא מוכר. "עד לפני יומיים לא ידעתי בכלל איך קוראים לו. רק ידעתי שהוא גר בבית שמש ולומד בכולל בירושלים.
"בכל יום הייתי יוצא מהעבודה בסביבות חמש אחר הצהרים, ומחכה בתחנת האוטובוס הקבועה, כדי לנסוע לבית שמש. ובכל יום עמד שם גם הבן שלך, וחייך אלי. מדי פעם זרק מילה טובה, טפח מעט על השכם ועשה לי מצב רוח".
ר' יום טוב עושה אתנחתא קצרה מהסיפור ומסביר איך הגיע בנו לתחנה ההיא באותה שעה: "הוא היה יוצא בכל בוקר בשעה 5:00 בערך לירושלים ומתפלל שחרית שם, בכולל. הלימוד בכולל היה נעשה ברציפות וכמעט ללא הפסקה מהבוקר ועד השעה 17:00, אז סיימו האברכים את חוק לימודם בכולל ושבו לבתיהם".
"אותו יהודי מספר שהיו לו תקופות קשות מאוד בעבודה. הוא ממש הרגיש לפעמים שהוא מאבד את הטעם בחיים ואת הרצון לעבוד ולהתפרנס. אבל הבן שלי, ר' יהודה עליו השלום, היה מחייך אליו, אומר לו מילה טובה, בלי שידע בכלל על הצער הגדול של אותו יהודי, ובלי שהכיר את הרקע והסיפור. סתם, חיוך ליהודי, הארת פנים, טפיחה על שכם לידיד, לא משהו חריג ולא משהו שצריך לשמור לאירועים מיוחדים ולעתים מזומנות.
"כשאירע האסון במירון" סיפר היהודי, "עקבתי כמו כולם אחרי הדיווחים בצער רב וביגון עמוק. נחרדתי מהמראות ומהשמועות הקשות, ולפתע צדה עיני את התמונה המאירה של הבן שלך, אותו אברך נפלא שתמיד חייך אלי וממש החזיר נשמות לפגרים מתים בכח השמחה המדבקת שלו. אבל כבד נפל עלי, אבל יחיד, על האדם היחיד שהיה לימיני בלי שהתכוון בכלל, רק כי הוא איש טוב שרוצה להיטיב עם כל אדם.
"מיד גמלה בליבי ההחלטה", משלים היהודי את סיפורו, "ללכת לבית האבלים, לפגוש את אביו מולידו של האברך שעכשיו גיליתי שקראו לו הרב יהודה לייב רובין זצ"ל, ולומר לאבא, אשריכם! ראו גידולים שגידלתם, ולוואי ויהיו כל נטיעות היוצאים ממנו ומכם, מאירים פנים כמותו ומשחי לבבות כפי שהיה הוא".
מי יתן לנו תמורתו!
מרגש ומחזק מאוד. יישר כח על השיתוף וטללי נחמה על המשפחה האבלה, הקב"ה ירפא את הכאב שלכם. אמן.