הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן בא בימים, יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה היה שנאמר ויהי כי זקן יצחק, יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ועיני ישראל כבדו מזקן. אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו (יומא כח, ב)
בשבוע שעבר יצאתי, לראשונה מאז ראש חודש אלול, מחוץ לעיר מגורי, להשתתף בחתונה מועטת משתתפים, כמנהג ימים טרופים אלה, בשכונת בית וגן הירושלמית. כששבתי הביתה אמרה לי עזרתי: "אתה קורן מאושר. מה קרה?"
הלכתי לבקר בישיבה… עניתי.
"אהה, הכל ברור"…
לפני למעלה מעשרים שנה עזבתי את 'קול תורה', הישיבה הגדולה בה למדתי, ועדיין, כשאני שב לישיבה וחוזר ממנה הביתה, אינני מסוגל להסתיר את האושר, הכמיהה, הגעגוע והאהבה האין סופית לישיבה.
חוץ מחלק מצוות הישיבה ששהה ב'סדר שלישי', הרי לא הכרתי שם אף בחור. ובכל זאת, האוויר, האווירה, היכל הישיבה, חדרי השיעורים, המסדרונות ואפילו חדר הפנימיה בו שהיתי כמה שנים ונותר כפי שהיה.
"כאן ישבת בתפילות ובסדר מוסר", אמר לי הגר"א שטראוס שליט"א, משגיח בישיבה, שישב ולמד באותו הספסל כשהגעתי כעת לישיבה, "וכאן, ממש ליד מקום מושבך, ישב ר' גדליה"…
נו, איך אפשר לשכוח? אני עונה, מתיישב על אותו המקום ומביט בערגה לעבר הטור הימני, ספסל שלישי, שם ישבתי כמה שנים ב'סדר עיון'. על אדן החלון עדיין ניצב לו הש"ס-פנינים, שליווה את 'סדרי העיון' שלי באותם ימי זוהר מענגים.
'זר לא יבין זאת'. זאת ההגדרה המדוייקת. זאת התחושה של כל בוגרי הישיבות לדורותיהם, שעזבו את הישיבה לפני שלושים, ארבעים, חמישים או שישים שנה, ועדיין חיים ונושמים את הישיבה.
כל בוגר יחידה בצבא, בוגר אוניברסיטה, 'מדרשיה' או מוסד לימודים, בפרט עם חיי פנימייה מלאים, לא שוכח לרגע את חבריו של אותם הימים, את החוויות, התחושות, הסיפורים והתקריות הנעימות והלא-נעימות. אבל בוגרי הישיבה חווים את השנים בהן הם עיצבו את עצמם, למדו בהתמדה, עמלו בריתחא דאורייתא ובדיבוק חברים ושתו בצמא את דברי תורתם ולקחי מוסרם של מרביצי התורה, ראשי הישיבה, הר"מים והמשגיחים.
לא מדובר רק בתחושות נוסטלגיה האופפות כל בוגר מוסד, בו חווה כמה שנים יפות בימים בהם היה צעיר ונמרץ, ללא עול משפחה ופרנסה. מדובר בתחושות השייכות רק לבני הישיבה, שמרגישים שעם כל המטען הלימודי והרוחני שאספו ואגרו במשך השנים, הרי שבעצם הכל נזרע והושרש שם, בישיבה הקטנה ובישיבה הגדולה. זהו מקור חיותם.
איך אפשר להסביר זאת לעם שבשדות, לאחינו התועים, לכלי התקשורת המשסים בנו? אי אפשר. "אילו ידעתיו – הייתיו", כותב הרמב"ם. אם יש לך את התחושות והרגשות, יש לך אותם. אם אין לך – לא נוכל להסביר לך. כשם שאי אפשר להסביר לעיוור צבעים מהו צבע, כפי שלא ניתן להסביר מהו כאב ראש לאדם שמעולם לא כאב לו הראש. כך לא ניתן להבהיר באמת לאלו שלא זכו, מהי ישיבה בשבילנו.
"זר לא יבין זאת".
*
בביקורי בישיבת 'קול תורה', העניק לי הגאון רבי אפרים שטראוס שליט"א, משגיח בישיבה ומחבר ספרי 'נאות אפרים' על הרמב"ם, את ספרו 'נאות אפרים' – פניני הדרכה. הספר כולל פרקי הדרכה מדברים ששמע המחבר שליט"א מרבותיו – רבותינו, מרנן בעל האבי עזרי, האיילת השחר, הגרש"ז אויערבאך והגר"ג איזמן, זכר צדיקים לברכה, ולהבחל"ח מרן בעל הדרך אמונה שליט"א ועוד.
והנה קטע נפלא מהספר ממו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה זצוק"ל, דברים שלענ"ד מאד אפיינו את משנתו. הדברים עוסקים בבחור שנפל לשפלות הדעת בגלל מעשים לא טובים שעשה. רבי גדליה איזמן זצ"ל אמר לומר לו את הדברים הבאים:
"אדם שנכשל בחטא, אף שהדבר חמור, אבל אין צריך להישבר מזה, כיון שכאשר יגדל יעשה תשובה ויתכפר לו. אבל בן ישיבה צעיר שאינו מתעלה, הרי מאבד בזה את כל מדרגת הנצח שלו, כי יכול היה להתעלות בשנים הטובות ביותר בחייו ולא התעלה, ואם כן, במה יתכפר לו?! הרי לא התעלה כפי מה שהיה יכול להתעלות".
כשכל העולם שמבחוץ עוסק בחסרון הכואב ב'על המחייה ועל הכלכלה' ושאלת ה'כסף מנלן' שהביאו הסגרים וההגבלות של צווי הממשלה ומומחי הרפואה, אנחנו עוסקים בשאלה הקיומית והגורלית לנו, קיום הישיבות.
בוודאי שהנושא הוא קיום העולם בכח התורה הקדושה, בכך ש"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", בידיעה ש"ותלמוד תורה כנגד כולם", שהתורה הקדושה מגנא ומצלא ושכל מילה של תורה היא מעל הכל ושעוון ביטול תורה חמור מכל, עד שאמרו חז"ל שוויתר הקב"ה על עוון ג' העבירות החמורות ולא ויתר על ביטול תורה.
אך ללמוד הרי אפשר גם בבית. אלפים ורבבות הרי למדו תורה גם בבתים, במרפסות ובחצרות, עמלו ויגעו, דרך הטלפון ועם דפי 'מראי מקומות', שיעורים מוקלטים ועוד אמצעים נפלאים. אך הלימוד בהיכלי הישיבות אינו רק קיום מצוות עשה של תלמוד תורה, אלא גם בית היוצר וכור ההיתוך לכל יהודי. זה המקום, כפי שאמר רבי גדליה זצוק"ל, בו "יכול היה להתעלות בשנים הטובות ביותר בחייו".
לא מדובר רק בשיעור, תפילה, חברותא או סטנדר. מדובר באווירה קבועה, 7/24, של "בית היין". המקום המיוחד בו צעיר מגדל ומרומם את עצמו, על ידי כל מה שהישיבה מספקת לו, כולל ההיכל, האווירה, הריתחא דאורייתא, השיעורים, השיחות, ה'תפילה בישיבה', סדרי המוסר וה'מעריב' שלאחריו, וכן, גם התחרות הבונה, ה'קנאת סופרים', הלחץ הלימודי המרומם, הרצון להידמות לבחורים המצויינים והלמדנים, החבורעס', הקשר עם צוות רבני הישיבה, ה'ליל שישי' והשישי-שבת, ואפילו החדר וחברי החדר, הארוחות המתובלות בדברי תורה ובשיחת חולין של בני ישיבות, הסעודות וזמירות השבת, ועוד מרקם שלם של תחושות ומעשים.
לא מדובר רק בשעות לימוד, תפילה ומוסר. מדובר במכלול שלם שהישיבה מספקת. מבחינתינו, אלו שנים שלא יחזרו. למרות כל המאמצים והרצון הטוב, אי אפשר להשיב לבן ישיבה 'זמן חורף' אבוד.
"עיקר החיזוק הוא להיות מונח בתורה" (מרן רבינו בעל אבי עזרי זיע"א, נאות אפרים – פנינים, עמוד קסב). כולנו צריכים להיות מונחים יותר ויותר בלימוד. בכל זמן ומצב, בכל גיל, עיסוק וחבלי טרדות. אך ברור כשמש שהזמן האידיאלי ביותר להיות בו מונחים בלימוד, הוא תקופת הישיבה, בה הבחור נמצא כל היום, ברציפות ארוכה, בד' אמות של תורה, ללא דאגות משפחה ועול הפרנסה. ערכן של שנים מאושרות אלה, לא יסולאו בפז!
*
לא מדובר רק על ישיבות גדולות. גם בני הישיבות הקטנות הם דור העתיד שלנו. שלוש שנות הישיבה הקטנה חרוטים בלבבו של כל בן תורה לנצח, על כל המטען הלימודי והרוחני האדיר שבו. אלו שנות הזריעה והנטיעה, הגדילה הראשונית. כאן בונים את היסודות, את עומק הפשט, את היסודות הלמדניים ללימוד התורה של כל החיים.
השיעורים והסדרים, פנים אל פנים, הם נשמת אפה של הישיבה לצעירים, אף הרבה יותר מהשיעורים והסדרים של בחורים מבוגרים יותר, המסוגלים יותר לשחות לבדם בים התלמוד. ועוד לא דיברנו על שנת שיעור ג', השנה המכריעה ביותר של בן הישיבה הקטנה, בה הוא מכשיר את עצמו לישיבה הגדולה ואמור לעמוד בפני כור המבחן.
וכן, "זר לא יבין זאת"….
(ביטאון אספקלריא)
2/127