"שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם, שזה תלוי בזה באמת…" (מסילת ישרים פרק יט)
בשנותיו האחרונות של האדמו"ר רבי נפתלי צבי מבאבוב זצ"ל, הוצרך לטייל מדי יום ולשאוף אוויר צח לבריאות גופו. יום אחד, בשנה הראשונה להנהגתו, כשטייל ברחוב כדרכו, פנה לפתע לגבאי ואמר לו שהוא רוצה לצעוד לעבר מוסד מסוים השוכן בריחוק מה, שם שוהה בחור מבוגר שומר תורה ומצוות מבוגר, ששמע עליו כי הוא שרוי בעצבות ומחמת כך לא התחתן, ומוטל עליו לעודדו.
רבנו צעד אכן את כל הדרך עם הגבאי עד שהגיעו למקום, שם ביקש מהגבאי שיקרא לאותו בחור. הגבאי עשה כמצוות רבנו, והבחור ירד לאולם הכניסה ורבנו החל לשוחח עמו כדי לחזק את רוחו, אולם הבחור לא אבה לשתף פעולה.
רבנו ראה את מצב רוחו הנפול, ואז פנה אליו ואמר לו בפשטות: לאחרונה קיבלתי על עצמי משרה קשה וכבדה, כאשר הכתירו אותי ל'רבי', ובעבודה זאת אני מקבל כל יום הרבה 'צעטלעך' מאנשים הרושמים שם את צרותיהם ומבקשים ממני שאסייע להם בדברים המעיקים עליהם. ברצוני לגלות לך כי בתחילת העבודה נשבר לבי בקרבי מאוד, מכיון שאין אני יכול תמיד לסייע להם. אולם לאחר תקופה חשבתי בלבי שזה לא עניין פרטי שלהם או שלי, אלא זה עניין כללי של 'שכינתא בגלותא', ולכן יש צרות ליהודים רבים מחמת צער השכינה הק', ובכך עודדתי את רוחי ולא נשברתי במשרה החדשה שקיבלתי עלי.
כאן פנה רבנו לאותו בחור והוסיף לומר לו: אני רואה את מצבך שגם אתה שבור כמוני, אולם דע לך, שכמו שאני התחזקתי שהדברים הם מחמת צער השכינה ולא עניין פרטי שלי, כן עליך מוטל להתחזק היות וזה לא עניין פרטי שלך כלל וכלל, אלא זה עניין כללי של 'שכינתא בגלותא', ואנו כולנו ביחד מצפים לגאולה הקרובה לפדות את השכינה השרויה בצער כה גדול מצרותיהם של ישראל.
הגבאי סיפר שאכן מיד לאחר דברים אלו ראו כי רוחו של הבחור התרוממה, והוא החל לפתוח את סגור לבו בפני רבנו במשך זמן רב. ובהמשך אף החל להגיע לרבנו, שהיה מעודדו תדיר בדברי חיזוק.
(מתוך מאמרו של הרב יעקב הייזלר ב'המבשר תורני')