הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ב'יד ושם' מראיינים מזה שנים רבות כל ניצול שואה שחי בארץ. מדובבים אותם עם מראיין מקצועי, מסריטים ומקליטים, ושולחים אליו לאחר מכן את תמליל השיחה בחוברת מסודרת, כשהחומר התיעודי נשמר כמובן.
השבוע קיבלו בני משפחתי את קלטות הראיונות שערכו ב'יד ושם' עם סבא וסבתא שלי, זכרונם לברכה, לפני 21 שנים. כל המשפחה המורחבת האזינה לשעתיים וחצי של ראיונות עם סבא וסבתא גנוט, שכבר מזמן אינם בין החיים, מספרים בשקט וברוגע את קורות חייהם הסוערים והמחרידים בזמן השואה הנוראה.
הכרנו את העובדות, אך לשמוע אותן מכלי ראשון, בסדר כרונולוגי רהוט, לא היה קל. סבא ר' מיכאל ז"ל מספר על ה'אפל'; על המשרפות שם נשרפו הוריו, אחיו ואחיותיו; על המכות, ההשפלות, הרעב והיסורים וכיצד הציל ממוות בטוח, פעמיים, את בן דודו (בפעם הראשונה איחר בן דודו למפקד היומי. הקצין הנאצי, שהבחין במאחר, שלף את אקדחו והתכוין לירות בו ולרצחו נפש, אך סבא רץ לפתע מתוך שורות האסירים שעמדו דוממים ב'אפל' והחל להכות את בן דודו, תוך כדי שהוא צועק עליו וגוער בו מדוע איחר למסדר. הנאצי, שנרגע ממכותיו של סבא, החזיר את כלי נשקו לנרתיקו ובן דודו ניצל בס"ד. בפעם נוספת נשלח בן-הדוד לתור אחר אוכל באזור המטבח. לפתע הגיח אחד הצוררים וכמעט והבחין בו מתגנב. אין כל ספק שאם הנאצי היה רואהו, היה הורגו, אך סבא זצ"ל שם את נפשו בכפו, ניגש אל הצורר והחל לשוחח עימו על הא ועל דא. הגרמני המופתע פתח בשיחה, עד שבן דודו הצליח לברוח מבלי שהקצין הרשע יראהו).
סבתא ע"ה מספרת על הוריה שנכחדו, על אביה הי"ד שנרצח מול עיניה ממכה של קלגס הונגרי, כשניסה ליטול את הטלית ותפילין שלו מערימת תשמישי הקדושה שאספו הנאצים ימש"ו; על שתי אחיותיה שלא שבו ועל הסטירות וההשפלות, המכות והרעב הנורא.
ואני מקשיב. עוצר ומקשיב בכל פעם לעוד קטע, כי קשה לי לשמוע הכל בבת אחת, וחושב לעצמי: סבא וסבתא השאירו כמעט הכל מאחור. הם עלו לארץ ושוב נכנסו למחנה בקפריסין, ובנו בית יהודי שמח, מלא בחדווה ועליצות. שרים שירים באידיש וברומנית לנו, הנכדים. תמיד נעים בחברתם, מספרים סיפורים, מגדלים ארבעה בנים ומשפחות שלמות של נכדים, והכל נינוח, שמח, מאושר. תמיד צוחקים ושמחים.
אנחנו נמצאים כמה חודשים במצב לא נעים. "סגרים", מסכות, בידוד, בעיות כלכליות ברמה מסויימת, ליקויים בתחבורה הציבורית, וכבר אנחנו לא מסוגלים להמשיך כך את המצב, מצפים נואשות שהחיים ישובו למסלולם הרגיל. רבים מבני התשחורת הצעירים שנמצאים ב'קפסולות' חודש-חודש וחצי, משוועים לצאת החוצה, להסתובב סיבוב קטן מחוץ ל'קפסולה'. במרכזי בריאות הנפש מספרים על עליה מטאורית בכמות הלחוצים והכואבים, המתקשים והמדוכאים. רבבות פניות של אזרחים לחוצים. מה קרה בסך הכל? קצת קשה? אז מה?
ברוך ה', גם לאלו שנמצאים במצב כלכלי קשה, יש יותר מחצי פרוסת לחם וריבוע מרגרינה זעיר, כפי שהסבים והסבתות שלנו קיבלו בשואה כמנת אוכל יומית. אלפי הבחורים שלומדים ב'קפסולות' אוכלים אוכל טעים ומזין, לומדים תורת ה' בנעימות ועם מיזוג אויר מצוין. בישיבות רבות עורכים תוכניות מגוונות ומעניינות ואמא שולחת חבילות מלאות כל טוב מתי שרק מישהו מכריז שהוא נוסע לישיבה. קשה ללמוד בכולל עם ניילונים ומסכות. קשה ללכת ברחוב עם מסכה בקיץ הלוהט, לא לנסוע סתם כך, לא לשוטט או לנסוע לבריכה. אך מה הם הקשיים והנסיונות הללו למול הקשיים והנסיונות שעברו אבותינו, זה לא מכבר?
*
ואז, באותם הרגעים שאני חושב על הדברים האלה, שלח אלי מכר, אברך ירושלמי, את הקטע הבא, שהשלים לי בדיוק את פאזל המחשבות.
"לו היית נולד בשנת תר"ס (1900), כאשר אתה בן 14 מתחילה מלחמת העולם הראשונה, והיא מסתיימת כשאתה בן 18 עם 22 מיליון מתים. אחרי זה מופיעה מגיפה עולמית בשם "השפעת הספרדית", שהורגת 50 מיליון אנשים. כשאתה בן 29 אתה שורד מהמשבר הכלכלי העולמי שהתחיל עם קריסה של הבורסה בניו יורק, הגורמת לאינפלציה, מחסור בעבודות ורעב באוכלוסיית העולם. כשאתה בן 33 הנאצים עולים לשלטון. כשאתה בן 39 מתחילה מלחמת העולם השנייה. כשאתה מגיע לגיל 45, אתה יודע שבמלחמה מתו 60 מיליון אנשים, מתוכם 6 מיליון יהודים בשואה. אם אתה עצמך היית במזרח אירופה באותם הימים, הרי סביר להניח שחלק ניכר ממשפחתך היו נרצחים, נשרפים, מעונים ומתייסרים, רח"ל.
"היום בתקופתנו יש לנו את כל הנוחיות בעולם, ונחשפנו למגיפה חדשה. אנשים מתלוננים שבמשך כמה שבועות צריכים להיות בבידוד בבתים. יש להם חשמל, טלפונים סלולריים, אוכל, מים חמים, וגג בטוח מעל הראש. דברים כאלה ונוחיות כזו לא הייתה קיימת באותם הימים, אבל האנושות שרדה למרות הקושי והאנשים לא איבדו את שמחת החיים. היום אנחנו מתלוננים כשצריכים להסתובב עם מסכות כשאנחנו יוצאים לקניות, לקנות מה שרוצים, אוכל ובגדים בשפע, ברוך ה'.
"עם מעט פרספקטיבה, אנחנו יכולים לגרום לנפלאות. צריכים להגיד תודה לה' שאנחנו בחיים!!!".
הוסיף האברך ותיאר את כל החדשות הבהולות שנשמעו בעולם בדור האחרון, חדשה מרעישה רודפת חדשה מבהילה. והנה אין ספור גדולי עולם צמחו באותם הימים, עמלו בתורה בשקידה גדולה. העולם מסביב סער וגעש ותלמידי החכמים התייגעו בתורה מבלי להתעניין ולשמוע כל שעתיים מה קורה בחוץ. אם כך, לעומת הדור הקודם, מה הם בכלל הניסיונות והקשיים שלנו?!
*
האמת היא שגם כל פגעי וירוס הקורונה, הקשיים, הנפטרים והחולים, הכל החל כבר לפני אלפיים שנה, עם חורבן בית המקדש. וכך כותב רבינו היעב"ץ זי"ע בסידור בית יעקב:
"אלמלא לא היה אלא עוון זה בידינו שאין מתאבלין על ירושלים כראוי, די להאריך גלותינו. והיא בעיני הסיבה קרובה היותר גלויה עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים אשר מצאונו בגלות בכל מקומות פזורנו על צווארינו נרדפנו … לפי שיצא האבל הלז מליבנו … שכחנו את ירושלים, ולא עלתה על לבבנו, על כן כמת מלב נשכחנו, מדור לדור נוסף יגון על יגוננו ומכאובינו, וכל אוהב אמת יודה לדברינו, וכאשר יוכיח הניסיון ביחוד ביום ט' באב המר, מי ומי המתאבל ונאנח על חורבן הבית ושממות ארצינו כראוי ממעמקי הלב, כמה דמעות נשפכות על זאת, ואין צריך לומר בשאר ימי השנה, אין זוכר ואין פוקד ואין דובר דבר ממנה, אפילו במחשבה לא בא זכרונה. כאילו מקרה הוא היה לנו".
עברנו "גל ראשון". כעת "גל שני". אין הדבר תלוי אלא בגודל צערנו על חורבן הבית והריחוק הגדול מהשכינה הקדושה. להתפלל שהקב"ה יאמר די לצרותינו, להתמיד בעסק התורה והמצוות ולצפות באמת לישועה. להתאבל כראוי על הריחוק וה"בידוד" בו אנו נמצאים כל ימות השנה, כשאנו שרויים בסגר, כש"מחיצה של ברזל", כלשון חז"ל, מפרידה בינינו לבין אבינו אוהבינו ברוך הוא. ואז, פתאום יבוא…
2/190