"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ" (בראשית כ"ה, כ"א)
רגיל אני לספר שפעם עליתי למעונו של דודי מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, ביום בו היו אמורים להתכנס בבית מדרשו בני קהילה מסויימת לכינוס חיזוק, בעקבות מספר צרות שאירעו בקהילתם באותה תקופה. קודם האסיפה הגיע יהודי לייעץ לרבי ניסים, על מה ראוי שיחזק את הנאספים. התפעלתי אז מענוותנותו הגדולה, כיצד הקשיב למייעץ בשוויון נפש ובחיוך פשטני, כאילו הדבר מקובל ומתבקש מאליו. אחרי שהלה עזב את הבית, התעניינתי אצל רבי ניסים על מה הוא אכן מתכונן לדבר? או יותר נכון באיזה תחום סבור רבינו שיש לחזק את הכלל?
השיב לי רבי ניסים בפשטות אופיינית: "וכי צריך אני לומר במה להתחזק?! הלוא חז"ל נתנו לנו הוראות ברורות – 'מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים', והלוא תורה בלא תפילה אינה שווה כלום! ממילא יש לנו שלושה דברים שראוי להתחזק בהם: תורה, תפילה וגמילות חסדים. מה יש לי להוסיף על דבריהם?". דבריו החדים הדהדו באוזני זמן רב: "תורה בלא תפילה אינה שווה כלום!".
אולם דבר נוסף למדתי מדבריו, את המסקנה היוצאת מדברי חז"ל מפשוטם וממשמעם, שכאשר יש צורך בחיזוק יש לחזק את עניין התפילה, שהוא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם נוטים לזלזל בהם. התפילה היא מהדברים הנצרכים חיזוק בכל עת, ומן הראוי להרחיב את הדיבור אודותיה.
בפרשה שלנו אנו נוכחים עד היכן כוחה הרם והעצום של התפילה, עד כמה האמינו והחזיקו אבות העולם באומנות התפילה, וראו בה כמפלט יחיד שמסוגל להושיע בכל מצב ונסיון שעמדו בו, גם במקריהם הקשים ביותר.
אבי מורי שליט"א נוהג תמיד לספר על התפילות המיוחדות במחיצת מרן ה'חזון איש' זצ"ל, שראו בעליל עד כמה התפילה סוחטת ממנו את לשד תמצית כוחותיו. במשך תפילת שמונה עשרה, למרות שלא זז ממקומו כלל, ראו בקביעות את חולצתו מתנועעת מחמת הרעד שאחז בגופו. פרט שגילה טפח מהמתחולל בתוכו, אש אהבת ה' שלוהט פנימה כהר געש, ומאיים להתפרץ בכל רגע נתון, ואך בכוחות איתנים הוא עוצר בעדו…
הגה"צ רבי אליעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, שמע פעם מה'חזון-איש' ביטוי מבהיל: "התפילה עולה לי הרבה כח, יותר מהלימוד!". העוצמה של הביטוי הכביר הזה היא משמעותית במיוחד, לאור הידיעה איך היתה רמת העמל והיגיעה שהכניס ה'חזון איש' בשקידת התורה, ובחידוש חידושים לאמיתה של תורה, עד כלות הכוחות ממש, עד ועד בכלל. והנה למרות כל הקושי והמאמץ שהיה כרוך בעבודה קדושה זו, השיב פעם ה'חזון-איש' לשואלו מדוע הוא מקפיד להתפלל 'מנחה גדולה'? הרי יש ענין לחבר התפילות מנחה ומעריב? "אמנם צודק אתה בדבריך", השיב ה'חזון-איש', "אך מה אעשה שמיד ברגע הראשון כשבא זמן התפילה, מתעוררת בי תשוקה עזה להתפלל!"…
פלאי פלאים!
ההסבר הוא שמי שאכן זוכה לחוש שהתפילה היא עבורו מקור השראה רוחנית עליונה להתדבק ולהתקרב לקונו, למרות שהיא דורשת ממנו עמל רב ומאמץ, אך בד בבד היא גם משרה עליו עונג מיוחד ותשוקה עזה אליה.
באחת האגרות (א', כ"ג) מגדיר ה'חזון-איש' את התפילה כ'עבודה נאצלה': "עבודה נאצלה בתפילה, לצייר כמו חי איך שהקדוש ברוך-הוא שומע את שיח שפתינו ומאזין הגיון הלב". כך חש אדם שמרגיש את תוחלת האהבה והקרבה להקב"ה, שגורמת התפילה בעצם מהותה!
●●●
דודי הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת רוממה, סיפר פעם ששמע ממרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שאדם מן השורה קם בבוקר, מתפלל שחרית כהלכה וליבו מתמלא סיפוק, ולאחר שמסיים עבודת השחר, הוא חש כביכול שהוא זה שעשה טובה להקדוש ברוך-הוא. "אך האמת אינה כן", אמר הרב אברמסקי, "בסידור שלי נכתב בתחילת התפילה: 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך', עצם כך שניתנת בידי הרשות והיכולת לבוא לבית הכנסת, מתוך בריאות הגוף והנפש, ועצם זאת שמעניקים לי את הזכות לפתחון פה בתפילה, לפני מלך מלכי המלכים אדון העולם, זה הכל רק 'ברוב חסדך', כולו חסד ותו לא!".
בעלי הנפש, שמיקדו חלקים נרחבים מעבודת השם שלהם, בהחייאת ההרגש הנכון בעת התפילה, חשו בכך שאין חסד וזכות גדולה מזו עלי אדמות, מעצם היכולת שניתנה בכל רגע ועת להתפלל לפני בורא עולם! אם בדור האחרון רצינו לראות דוגמא, עד כמה מסוגלת התפילה לרומם ולגדל את האדם, ועד כמה התורה והתפילה נשלבו אצל אדם אחד כשני דברים שלא מתפרדים זו מזו, ראינו במחיצתו של ראש הישיבה הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל.
שמעתי מידיד נעוריו, יבדל לחיים טובים – הגאון רבי צבי אליאך שליט"א, שהינו זוכר את רבי שמואל יעקב מלפני עשרות שנים, עוד בהיותו בחור בישיבה, וכבר אז ספר התהילים שלו היה ספוג מדמעות!
זכורני מקרה נפלא שאירע ביום 'שמחת תורה' בהיכל ישיבת 'חברון' בגאולה, בו נוכחתי כיצד רבי שמואל יעקב רואה בתורה ובתפילה חזית אחידה בלתי ניתנת להפרדה:
כידוע ביום שמחת תורה היה רוקד רבי שמואל יעקב בעת ההקפות עד כלות הכוחות ממש. ראו בו כיצד הוא מטביע את הרגש והלב בריקודיו העליזים. כיצד להט אהבת התורה הבוערת בו, פורצת באחת בהתגלמות חיצונית. כיצד הפיזוזים והכרכורים לכבודה של תורה, נובעים מעומק צפונות נפשו. ברוב הפעמים מרוב להט היתה חליפתו נקרעת בעת הריקודים… ורעייתו הצדקנית הרבנית רסיה בורנשטיין ע"ה, היתה נוהגת לומר, שכבר מראש היא יודעת שחליפתו עלולה להיקרע מעוצמת הריקודים, וכבר מערב יום-טוב היא מכינה עבורו חליפה להחלפה…
והנה בשנה אחת כשסיימו את ההקפות, רגעים אחדים לפני שהמשיכו את התפילה, התיישב רבי שמואל יעקב על כסאו מחוסר כח. פניו היו אדומות ומיוזעות מהריקודים הסוערים, ובעליל נראה עד כמה הם עלו לו בכוחות גדולים. אך מיד כשראה אותי עומד מהצד ומביט בו, סימן לעברי להתקרב אליו, וביקש ממני שאשמיע בפניו דבר תורה כל שהוא: "נו, מה יש לכם לחדש איזה דבר טוב?", שאל.
ניסיתי להניע אותו כדי לא להכביד עליו בשעה זו: "עליכם לנוח מעט קודם שתתחיל התפילה", אמרתי. אך הוא השיב בהינף יד: "איני רוצה שתהיה חציצה בין ההקפות לתפילה, הבה תאמר דבר תורה כל שהוא…". בדבריו של רבי שמואל יעקב בתחילת מאמר זה, שהסבירו עד כמה התורה והתפילה הם דבקים וכרוכים זה עם זה, מובנת עומק כוונת בקשתו ביום 'שמחת תורה', להשמיע לו דבר תורה כל שהוא, כדי שלא תהא חציצה בין שמחת התורה לעבודת התפילה!
●●●
כשהתגוררתי בירושלים זכיתי להתפלל שנים רבות ב'ימים נוראים' בהיכל ישיבת חברון גאולה, שם שימש רבי שמואל יעקב כשליח ציבור. והנה למרות שכבר עברו שנים לא מועטות, מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה כ'בעל תפילה', הרטט המיוחד במינו, הבכי והרגש המופלא שליוו את כל מהלך התפילה- לא משו מזכרוני. ההטעמה המיוחדת והניגון המעורר שטבע בכל קטע וקטע בתפילה, הצליחו לחדור לפנימיותה של כל תיבה ותיבה.
ביום הכיפורים באחת השנים, בגמר תפילת מוסף, ראיתי את יבדל לחיים טובים – הגאון רבי צבי אליאך שליט"א, ניגש אל רבי שמואל יעקב לאחר תפילת מוסף, ואומר לו דבר מה, ופניו של רבי שמואל יעקב קורנות מאושר. מאוחר יותר שיתף אותי רבי צבי במה שהצהיב את פניו של רבי שמואל יעקב: בעבודת הכהן גדול ביום-הכיפורים נאמר בסופו בפיוט 'מראה כהן': "אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים בשלום בלי פגע". ונשאלת השאלה, מדוע הנהדרות נאמרה דוקא על ה'בצאתו מבית קדשי הקדשים', ולא נאמר על 'בהיותו בבית קדשי הקדשים'?
אמר רבי צבי לרבי שמואל יעקב: בשביל להיות נהדר בפנים קדש הקדשים לא צריך להיות כהן גדול לשם כך, הלוא לב מי לא ירטט בהיותו בפנים המקום המקודש ביותר לאלוקים ולישראל? אפילו יוסף משיתא שהיה גס רוח, בשעה שביקשוהו השונאים להיכנס לבית המקדש, הרי משנכנס לתוך המקדש נהפך בין רגע לאדם אחר ולא הסכים להוציא את המנורה! ההדר והיופי של הכהן גדול נמדד איפוא דוקא בעת היציאה מן הקודש, 'בצאתו מבית קדשי הקדשים'. אם לאחר היציאה הוא נותר עם אותה שלהבת אש קודש של דביקות בה' כפי שחש בפנים, זה הוא האות והסימן על הדרתו של הכהן גדול.
"הדבר נוגע גם אלינו", אמר רבי צבי, "בעת התפילות אנו מתרוממים טפח מעל הקרקע בקרבת אלוקים, ובכוונות טובות לשפר דרכנו ומעשנו, וזה אכן נפלא ביותר ומועיל לטהרת הנפש. אך עדיין אין זה מורה על גדלות מיוחדת, כי לב מי לא ירטט לבקש רחמים וחמלה על נשמתו ולכפר עוונותיו ביום קדוש זה? גדלותו של האדם נמדדת איפוא דוקא 'בצאתו מן הקודש בלי פגע', כאשר בגמר התפילה המרוממת נותרת בו אותה תשוקה ורצון לקרבת אלוקים ולשיפור המעשים".
לשמע הדברים, אורו פניו של רבי שמואל יעקב, קילסם ושיבחם.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא', מאוצרו המשובח של מגיד המישרים הגאון רבי אליעזר טורק שליט"א)
