את הסיפור הבא שמענו מאברך ת"ח בעל משרה תורנית, אשר סיפר את הדברים בהתרגשות ובהזדהות פנימית עם כל מילה ומילה שיצאה מפיו.
בזמן אלול של שנת תשנ"א נכנסתי ללמוד בשיעור א' של ישיבה גדולה 'כנסת חזקיהו' – 'כפר חסידים' הממוקמת ברכסים. קשה לי להסביר מדוע, אך כאשר סיימתי את לימודי בישיבה קטנה הייתי משוכנע שאני חייב ללמוד בישיבת 'מאור התלמוד' ברחובות. במבט לאחור קשה לי לשחזר כיצד הגעתי למסקנה הזו, אך רצוני בכיוון הזה היה עז ומוחלט.
נסעתי לעיר רחובות, שם נכנסתי להבחן אצל ראשי הישיבה הגאון רבי חיים זליבנסקי זצ"ל ויבדל לחיים טובים וארוכים הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א. אמרתי – 'נכנסתי' להבחן, ולא בכדי, שכן רק 'נכנסתי' אליהם אך למעשה לא נבחנתי אצלם. מדוע? משום שבאותו רגע שהמבחן התחיל, הרגשתי כאילו מסך יורד וחוסם לי את המוח… פשוט שכחתי הכל. את כל הגמרא עליה עמלתי במשך חודשים, את כל הרש"י, את כל התוספות ואת כל ה'ישיבישע-רייד', הכל פרח מזיכרוני כלא היה.
מדובר בתופעה די מוכרת, אשר נובעת בדרך כלל מהתרגשות יתירה. אולי משום שהיה מוחלט אצלי ללמוד באותה ישיבה, אולי לכן כל-כך התרגשתי. במבט לאחור קשה לי לאמוד אם המבחן ארך דקה או שעה, ואם לאחריו היו הפנים שלי אדומות כסלק או חיוורות כשלג… כך או כך, מיד עם סיום המבחן ידעתי שבשנים הקרובות לא תהיה לי סיבה מיוחדת להדרים בכביש בואכה רחובות…
הדבר כאב לי מאוד מאוד. הלכתי להבחן בישיבת 'כנסת חזקיהו' – 'כפר חסידים', וראה זה פלא, בשעת המבחן שלטתי בחומר היטב, לא שכחתי כלום ולא התבלבלתי. ואז התעוררה בי תחושת ההחמצה מחדש: אם אני אכן שולט היטב בחומר, אז למה כאשר הגעתי לרחובות רמזו לי משמים "לך-לך"…?
כיום, כאשר אני צופה על המתרחש ממרחק של שמונה עשרה שנה, הכל נראה אחרת בעיני. אך בל נקדים את המאוחר.
*
"מה נשמע?"
דממה.
"למה אתה לא עונה?"
דממה.
"תגיד כבר! מה נשמע?"
דממה…
היה זה בבוקר שגרתי, כאשר פניתי לשוחח עם חברי. מדובר היה בבחור שלמד בשיעור מעלי, למרות זאת נקשרו בינינו קשרי ידידות עמוקים. במשך תקופה אף למדנו בחברותא, אך גם בלעדי זאת היינו נפגשים פעמים רבות מדי יום ביומו. השיחה בינינו תמיד קלחה. היתה בינינו מה שמכונה 'כימיה'. ולמרות זאת, באותו בוקר הוא לא היה מוכן להשיב לי על השאלה הבסיסית 'מה נשמע'.
הבנתי שהוא כנראה כועס עלי או פגוע ממני, אך אפילו את זה לא יכולתי לשמוע ממנו. הוא פשוט שתק. הפעם היה מדובר ב"לך-לך" אמיתי. החבר עמו הייתי רגיל לשוחח מדי יום ביומו, פתח בשתיקה שנמשכה חודשים ארוכים.
המשכתי ללמוד, ובתחום זה רוויתי נחת מראש ישיבת כפר חסידים הגאון רבי יצחק דוד מן. למרות שבשנות חיי למדתי בעוד מקומות, לא אשכח את היחס שזכיתי לקבל ממנו. כבר אז הבנתי שה"לך-לך" מרחובות היה לטובתי, שכן כבר אמרו חז"ל שלא כל אדם יכול ללמוד אצל כל אחד. המקום שלי היה ללא ספק ב'כנסת חזקיהו' – 'כפר חסידים', שם נבנתה אישיותי.
אם בהתחלה חשבתי ששכחת החומר בשעת המבחן הראשון היתה אסון, כיום אני יודע שהקב"ה סיבב זאת כך רק לטובתי.
*
באוצר הספרים של הישיבה היה קיים בזמני "המקום של רבי יצחק אדלר". מדובר בספסל מסוים בו הגה בתורה הגאון רבי יצחק אדלר זצ"ל, מפארי גידוליה של הישיבה ומחבר חיבורים תורניים חשובים ומועילים.
לעולם לא אשכח כיצד ישבתי באחד הערבים בסמוך לאותו מקום, כאשר מולי יושב אותו חבר, שבתום כמה חודשים שבר את השתיקה. אני זוכר את עצמי מתבונן החוצה בפרחי הנוי מבעד לחלונות הגדולים של אוצר הספרים, יושב ומקשיב.
הוא הסביר לי בטוב טעם ודעת, שאם במשך חיי אני מעוניין לכונן יחסי חברות מועילים, עלי להיזהר מאוד מלנצל חברים. הוא נתן לי דוגמאות כיצד נהגתי לא פעם לבקש ממנו לבצע עבורי פעולות אותן יכולתי לבצע בעצמי. אין הכוונה לבקשות שגרתיות שאנשים נוטים לבקש זה מזה, אלא בבקשה מהזולת לבצע עבורך דבר שבאותה מידת מאמץ אתה יכול לבצע אותה לבד, וגם אם מדובר בבקשות קטנות מאוד.
ידעתי היטב למה הוא מתכוון, אך מעולם לפני כן לא הפנמתי את הנקודה הפנימית של העניין. מסתבר שהוא עצמו העיר לי על כך לפני כן, אך כאמור לא הפנמתי זאת. נזכרתי במקרים בהם ביקשתי מחברים: "תעשה לי…" ורק כעת ידעתי עד כמה טעיתי.
באותו רגע חשבתי לעצמי: 'הוא צודק שהוא לא דיבר איתי במשך תקופה ארוכה. כי הייתי זקוק למשהו דרסטי שיסביר לי זאת. בשיחה רגילה הייתי מתכחש לכך ולא מבין מה רוצים ממני.
כיום, אין לי ספק שבאותו ערב השתנו חיי, ועד היום העניין הזה חדור בעצמותיי. אני חי תמיד בתחושה שניצול הזולת אפילו בבקשה פעוטה זוהי מידה מגונה ביותר. אני לא מעז כיום לבקש מהזולת משהו שאני יכול לעשות לעצמי.
אני נמצא במסגרת תורנית מסוימת בה מכינים עבורי קפה. במקרה זה לא מדובר בשום ניצול חלילה, אלא בנוהג שמתבקש מטבע הדברים. למרות זאת אני מרגיש בכל פעם צביטה כאשר מישהו אחר צריך להכין עבורי דבר.
אני חושב שה'הנאתך וטובתך' הגדולה ביותר של האדם עלי אדמות היא כאשר הוא מצליח לשנות את אישיותו לטובה. הרי אנשים משקיעים את דם התמצית שלהם כדי לשנות מידות מגונות. ואני מרגיש בחוש כיצד אותו "לך-לך" בו נהג עמי החבר, גרם לי שינוי פנימי ואמיתי באישיותי.
(דוד גרוס, מוסף שבת קודש לך לך תשס"ח)
הערה בונה לסיפור המובא בסוף המאמר מונולוג "הלך לך הפרטי שלי" בשם דוד גרוס מוסף שבת לך לך שבת לך לך תשס"ח
בס"ד קראתי את המאמר המצורף בהפותח שער שאני נהנה ממנו תמידין כסדרן, וברצוני לתת זווית ראייה שונה ממה שמוצג במאמר הנ"ל. וכך הוא העניין: בנערותי למדתי במסגרת תורנית בערבים , לשם התקבצו בני נוער מהרבה תלמודי תורה לשם לימוד סדר שלישי שלא היה נהוג אז בתתי"ם ובישיבות. במקום לימוד זה נהוג היה שכל מי שנצרך לדבר מה באמצע לימודו כגון ספר לעיון שמקומו היה בארון שביציאה מבית המדרש, או אפילו כוס מים מהברז שהיה בחוץ, ובאותו זמן ראה מישהו שיוצא החוצה, היה מבקש ממנו להביא אליו את אותו חפץ אליו הוא נצרך, וכל אחד עשה זאת ברצון רב ובאהבה גדולה עם סבר פנים מאירות ובהרגשה טובה כדבר טבעי לחלוטין, וכל אחד ראה זכות לעצמו לעשות טובה לזולת, דבר שהשרה אהבת חברים מיוחדת במינה, שעד היום אני זוכר את מתיקותה. לא נראה שהייתה לאף אחד שום מחשבה של ניצול הזולת בבקשות אלו שהיו מעשה טבעי לחלוטין דבר יום ביומו אצל כולם – אלא של אחווה נפלאה. אפשר אמנם להבין את שני הכיוונים, אך ההרגשה הטובה שהנהגה זו נתנה, היא משהו מעין עולם הבא. כדאי לדמיין לרגע את ההליך הזה כדי להבין את הערך המוסף שלו – גם העתידי – כאשר האדם מתרגל בעצם לחשוב על הזולת באופן חיובי המאפשר גם לתת לזולת את רצונותיו ללא אגו מיותר, באשר האהבה מכסה על הכל. מובן שללא התווית דרך בכיוון זה, אין דבר זה קורה מעצמו, וברור שדוגמה עצמית של הצוות החינוכי והכוונה נכונה היא אשר הביאה לכך בתחילת הדרך, ובהמשך זה סחף את כולם ככדור שלג. על כן בעיקרו נראה הדבר שזה תלוי בצורת החינוך המועדפת לתורה ולמידות, ובנתינת המשקל המתאים לכל סיטואציה כאשר לכל צד בחינוך יש את העדיפות שלו, וצריך לדעת להשתמש בצורה מושכלת ונכונה בכל מסגרת כדי להפיק את המירב בעשיית רצונו של בורא העולם.
בברכה
י.ב.