"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
וברש"י: שתהיו עמלים בתורה
היה זה בתקופת מלחמת השחרור, כאשר היה הכרח להאפיל בלילות את הבתים, ולמנוע אפילו מקרן האור הקטנה ביותר לפרוץ החוצה ולהסגיר את בתי התושבים – אשר עלולים להיות מטרה לכלי המשחית של חיילות האויב.
העלטה הכבדה והאפילה העמוקה – העיקו כמובן על כולם, אולם לרבינו היתה בעיה חמורה שבעתיים… הכיצד יוכל ללמוד בחשיכה? להפרד מהתורה למשך כל שעות החשיכה – לא היתה זו כלל אפשרות אשר באה בחשבון!
אכן, אל דאגה! בסופו של דבר נמצא פתרון. רבינו נטל סולם, טיפס אל הבוידעם, ושם, מבלי שאיש ירגיש במעשיו – הדליק נר, התכרבל בפינה ועסק בתורה, משוש חייו….
וזה המקום להזכיר, כי באותם ימים, כאשר הישוב היהודי בארץ הקודש נאבק על קיומו – נולד החיבור הראשון מספרי 'אבי עזרי'. בהקדמתו לכרך הראשון, שיצא לאור בימי מלחמת תש"ח – חותם רבינו: "הכותב בדמע, בירושלים הנתונה כיום במצור ובמצוק, מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה".
כי אצל מי שדבוק כל כולו בלימוד התורה הקדושה – אין הבדל בין ימי שלוה לימי מלחמה… הימים כולם לא נועדו אלא בכדי לשרת מטרה אחת ויחידה: ההתעלות בתורה הקדושה, כאשר במטרה זו יכול הוא למצוא את כל האושר והשמחה שבעולם!
כשאי אפשר ללמוד
אכן, על אף שכבר הזכרנו, כי אין לראות במצב של קושי או כאב משום הצדקה להתרשלות בעבודת שמים – ברור שישנם מצבים בהם האדם אינו יכול לשקוע בתלמודו כבימים כתיקונם… ברור שישנן שעות, או ימים – בהם האדם שקוע במכאוביו, או בטרדותיו, או בשאר נסיונות המונעים ממנו להקדיש את כל כולו לעבודת בוראו…
אמנם, גם בזמנים מעין אלו – עדיין יכול האדם למצוא דרכים רבות ושונות בכדי לנצל את הימים או את הרגעים הללו היטב, ולא להניח להם לחלוף לבטלה מבלי ליצוק לתוכם תוכן של ממש… דוגמה לכך, העניק רבינו בהזדמנויות רבות מספור, כמו למשל במקרה הבא, עליו סיפר בעל "שבט הלוי", רבי שמואל הלוי וואזנר (שליט"א) זיע"א:
היה זה כאשר עלה הרב וואזנר ביום מן הימים אל ביתו של רבינו, ומצאו, כשהוא יושב ליד הרבנית וסועד אותה בחוליה. התבוננות קלה, די היה בה בכדי להבהיר כי רבינו אינו מכלה את זמנו ריקם… פיו מלמל בלא הרף, אף שקולו לא נשמע בכדי שלא להפריע את מנוחת החולה.
ברגע הראשון, סבור היה הרב וואזנר כי רבינו שקוע בתפילה על החולה, ולפיכך לא אמר מאומה בכדי שלא להפריעו. אולם לאחר רגע – היה זה רבינו שקיבל את פניו של האורח החשוב, ובפנותו אליו אמר: "איני מרוכז עתה כדי ללמוד בעומק העיון, אסור לי גם להסיח דעתי מהטיפול בחולה, לכן חוזר אני על פסוקי אמונה, ומקיים שתי מצוות כאחת: תלמוד תורה – וחיזוק האמונה!"…
הרי לנו, כיצד ניתן לנצל גם את הרגעים הקשים, גם את השעות בהן לא ניתן להקדיש את כל הכוחות ללימוד התורה ולשקיעות המוחלטת בה…. עם רצון אמיתי וכן – ניתן להפיק תועלת רוחנית גם מהזמנים הללו, ולנצלם היטב למשימות שקשה לפנות להן זמן בחיי היום-יום…
לימוד תורה של שעת הדחק
בהזדמנות אחרת, כאשר נבצר מיכולתו של רבינו ללמוד כהרגלו, בעומק שקידת העיון המוחלט – הוא חשף בפני תלמידיו טפח מגדלות נפשו ואהבת התורה אשר פיעמה בו, כאשר סיפר להם מעשה נפלא מבית מדרשו של הגר"י סלנטר, מעשה אשר יש בו כדי ללמדנו כי בכל מצב, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה – יכול האדם לדבוק בלימוד התורה ולנצל את זמנו היטב בכדי לדרוש עוד ועוד אוצרות רוח כבירים.
היה זה כאשר מצבה של הרבנית היה קשה ביותר, ורבינו המתין בדריכות לתוצאותיהן של בדיקות שאמורות היו לברר את חומרת המצב. בשלב מסוים, פנה רבינו אל תלמידיו אשר ליווהו בשעה קשה זו, ואמר להם:
"במצבים קשים מעין אלו, כאשר קשה להתרכז בדברי תורה – נזכר אני בדרשתו של הגאון רבי ישראל מסלנט"…
"היה זה לאחר אחת מדרשותיו של רבי ישראל, דרשה חוצבת להבות אש, אשר הוקדשה לתיאור גודל חיוב לימוד התורה המוטל על כל אחד ואחד מישראל. כאשר ניגש אליו אחד הנוכחים, יהודי פשוט, תמים וירא שמים – אך עם הארץ, ותינה בפניו את צערו: הוא סיפר, כי לא קרא מעולם ואף לא שנה, אינו יודע גמרא ואפילו לא משנה או חומש, ולאחר מכן שאל בכאב: 'רבי, מה אעשה? מה יהיה עלי? כיצד אוכל אני ללמוד תורה?'
אולם רבי ישראל לא נסוג מדעתו, על פיה כל אדם יכול וחייב ללמוד תורה.
'מה אתה עושה בבוקר כאשר אתה ניעור משנתך?' שאל הוא את אותו יהודי פשוט, אשר נענה על אתר וסיפר כי הינו נוטל את ידיו, לובש ציצית, אומר 'מודה אני', הולך לבית הכנסת כשהוא עטור בטלית ותפילין, ולאחר מכן פונה לשגרת יומו.
'אם כן' – השיב רבי ישראל – 'מה לך כי תלין על שאינך יכול ללמוד תורה? הלא בודאי יכול אתה גם יכול! בכל יום שנן לעצמך ואמור: בבוקר – צריך ליטול ידיים, ללבוש ציצית, לומר 'מודה אני', להניח תפילין, ללכת לבית הכנסת ולהתפלל! כל ההנהגות הללו – הרי הן 'הלכות', ו'הלכה' – הרי היא חלק מהתורה! כאשר תשנן את ההלכות הללו, אף ששגורות הן על פיך, הרי שתזכה בכך למצות 'תלמוד תורה', ושכרך הרבה מאד!' סיים רבי ישראל, ועיניו של היהודי התמים – אורו…"
כך סיפר רבינו לתלמידיו, ומיד המשיך:
"אנו, בימים כתיקונם, בודאי נתבעים ליותר מכך. אם נבוא לשמים ונטען כי שיננו את ההלכות היומיומיות – בודאי לא נצא בכך ידי חובתנו. אולם במה דברים אמורים? בזמנים של שגרה! לעומת זאת, ברגעים בהם הריכוז קשה, והלימוד בעומק העיון בלתי אפשרי – הרי שגם לימוד תורה מהסוג הזה יקר הוא וחשוב, ואת זה – יכול לעשות כל יהודי בכל מצב שהוא!
"את זאת" – הטעים רבינו – "משתדל אני לקיים… ברגעים קשים מעין אלו – אני חוזר ומשנן לעצמי: צריך לשמור שבת, אסור לאכול ביום הכיפורים, יש ליטול לולב בסוכות, וכן הלאה וכן הלאה, וכך – מנצל אני גם את הרגעים הללו ללימוד תורה אשר אין ערוך לשוויו, ויוצק קיתונות של נוחם על נפשי!"…
בהזדמנות אחרת, כאשר היה רבינו שקוע בטיפול ברעייתו הרבנית עד כדי כך שלא היה באפשרותו אפילו להגות באותן מצוות פשוטות השגורות על פיו של כל יהודי – מצאוהו בני ביתו כאשר הוא משנן לעצמו את אותיות הא'-ב'! כן… גם אותיות קדושות אלו – ראויות הן לקיים בהן מצוות 'לימוד תורה' בשעת הדחק, ורבינו ידע כי במקום בו לא ניתן לקיים את המצוה באיכות גבוהה יותר – אין להקל ראש ולזלזל בערכו של לימוד מהסוג הזה…
ללמדך, שכל התירוצים שבעולם לא יועילו: אין רגע בו לא ניתן לקיים את מצות תלמוד תורה, אין רגע בו יכולים אנו לפטור עצמנו מחובתנו הרוחנית כלפי בוראנו, ואפילו ברגעים הקשים והעמוסים ביותר – נוכל להרויח אוצרות נצח, אם רק ניתן את דעתנו לכך ונעשה את אשר לאל ידנו!
(מתוך 'אורחות החיים')