בקשתי מהאדמו"ר משומרי אמונים זצוק"ל, שיזכה אותי באיזה סיפור קטן על אביו הקדוש, ר' אהרן ראטה זיע"א, וכך סיפר: "הייתי ילד קטן. אבא היה ספון בחדר הזה. הדלת היתה נעולה. הייתי מטה אוזן מבעד לדלת, ושומע את אבא מדבר עם עצמו. הוא היה פונה ל'גוף' שלו ואמר לו: 'אתה רוצה להסית אותי נגד עבודת הבורא? אתה רוצה שאתעצל לקום בבוקר? לא יעזור לך!'…"

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד" (במדבר י"ב, ג')

האדם צריך להטות אוזן לתוכחות מוסר – "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (משלי ט"ו, ל"א). אולם אל לו להמתין לתוכחות מאחרים. עוד לפני שמגיעה תוכחה מן הזולת, יעסוק כל העת בביקורת עצמית. יש בכך תועלת רבה מאד, וכדברי הגמרא (ברכות ז, ע"א): "טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה מלקויות".

אמנם, בדרך כלל, אין אדם רואה את נגיעות עצמו, אולם ככל שהאדם גדול יותר – כך הוא נקי יותר מנגיעות, וחזקה עליו שישכיל וידע לבקר את עצמו.

ואכן, גדולי ישראל אינם מחכים שיוכיחו אותם. כל העת הם מצויים תחת שבט בקורת עצמית קפדנית. הם בודקים את עצמם ב'זכוכית מגדלת', ואינם עושים 'הנחות' לעצמם.

החפץ חיים היה עורך בכל יום חשבון נפש עם עצמו. הוא היה מייסר את עצמו, ומעלה בינו לבין עצמו כל מיני נקודות שלדעתו הוא צריך 'להשתפר' בהן. מכיון שהיה מרוכז עם עצמו, הוא לא שם לב לאנשים שבסביבתו, והם שמעו אותו מייסר את עצמו: "ר' ישראל מאיר! צריך יותר שמחה בקיום המצוות!", "ר' ישראל מאיר! צריך להזדרז בעבודת ה'!" ועוד כהנה וכהנה.

כחלק מן התוכחה העצמית, היה החפץ חיים סופר ומונה את הרגעים באותו יום, אשר לדעתו הוא לא מילא אותם בתורה ועבודת ה'. הוא היה נותן לעצמו דין וחשבון על כל רגע ורגע מרגעי היממה, ומציין לעצמו רגע אבוד פה ושני רגעים אבודים שם… מתוך עשרים וארבע שעות היממה, החשבון שלו הסתכם בעשרה רגעים שאותם, לפי דעתו, לא ניצל כראוי…

זכיתי להיות אצל האדמו"ר מ'שומרי אמונים', בביתו של אביו, קדוש ה', ר' אהרן ראטה זיע"א. המתנתי לשעת כושר, ואז העזתי לשאול את האדמו"ר: "רבי, היכן חיבר אבא שלכם את הספר 'שומרי אמונים' ו'טהרת הקודש'?"

והוא השיב: "כאן, בחדר הזה, על השולחן הזה".

ביקשתי מהאדמו"ר שיזכה אותי באיזה סיפור קטן על אביו הקדוש, וכך סיפר: "הייתי ילד קטן. אבא היה ספון בחדר הזה. הדלת היתה נעולה. הייתי מטה אוזן מבעד לדלת, ושומע את אבא מדבר עם עצמו. הוא היה פונה ל'גוף' שלו ואומר לו: 'אתה רוצה להסית אותי נגד עבודת הבורא? אתה רוצה שאתעצל לקום בבוקר? לא יעזור לך!'"

המשיך האדמו"ר: "לעיתים הוא היה מוכיח את עצמו בנקודה מסויימת, ואומר: 'מדוע אתה צריך לחכות שמישהו יגיד לך את זה? וכי אינך יודע מי אתה? הרי אדם מכיר את עצמו יותר מכל אחד אחר!'"

למד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא

צריך ללמוד תורה לשם שמים, לא כדי להתכבד ולא כדי להתגדל. "שלא יאמר אדם: אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא" (נדרים סב ע"א).

מי שרוצה להתכבד בכתרה של תורה – שיתרחק מן הכבוד! וכמו ששנינו (אבות ד', ה'): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם".

יש אדם הרודף אחרי הכבוד. זה סם החיים שלו. הוא דואג לפרסם ברבים כל מעשה טוב שעושה, כדי שכולם ידעו… הוא חושב בליבו: "אם אף אחד לא ידע איזה צדיק אני, איזה ערך יש לצדקות שלי"…

אולם האדם הזה אינו יודע, כי הוא פועל כנגד עצמו. ככל שירדוף אחר הכבוד- הכבוד יברח ממנו. לעומת זאת, ככל שיתרחק מן הכבוד- הכבוד ירדוף אחריו.

הסטייפלר זצ"ל כתב באחד ממכתביו: אם ראית בחור ישיבה שנשבר – דע לך שזה מכיון שהוא לומד לשם כבוד. אם הוא לומד לשם שמיים – הוא שלם עם עצמו. אבל אם מה שמניע אותו זה הכבוד, לעולם הוא לא יבוא על סיפוקו. תמיד יחוש שאינו זוכה לכבוד הראוי לו, והדבר יגרום לו למשבר.

גדולי עולם בורחים מן הכבוד

תלמידי חכמים גדולי עולם שהיו ראויים לכבוד – ברחו מן הכבוד. הכבוד היה מאוס בעיניהם עד לזרא. כשכיבדו את רבי עקיבא איגר ב'שלישי' בעליה לתורה- הוא פשוט התעלף. כדי לעורר אותו מעלפונו היה צריך להסביר לו שלא נתנו לו את העליה לשם כבוד, אלא לפי שתקנות בית הכנסת שהעליה שמורה לרב המקום. רק אז נחה דעתו ורוחו שבה אליו.

הגה"צ רבי יצחק בלאזר זצ"ל, היה מגדולי תלמידי רבי ישראל מסלנט. פעם, בשמחת תורה, נשאו אותו התלמידים על כסא, רקדו עמו, ושרו לכבודו את המילים: "צדיק כתמר יפרח". אחד התלמידים התקרב אליו ושמע אות מפזם את הניגון שניגנו התלמידים, אך במילים אחרות: "סחבו את הנבלה, סחבו את הנבלה"…

וכאשר עשו כן לחפץ חיים, שמעו אותו ממלמל לעצמו: "שמחת תורה היום, אנו מצווים בכבוד התורה. אין ברירה אני מחוייב להישאר עד הסוף, למען כבוד התורה, ומוכן לספוג בזיונות למען התורה הקדושה"…

פעם הגיע אברך מישיבת 'פורת יוסף' לאדמו"ר הקוה"ט רבי מאיר אבוחצירא, 'בבא מאיר' זיע"א. שאל אותו הבבא מאיר: "יש אצלכם בישיבה אברך תלמיד חכם בשם בן ציון אבא שאול?"

משיב האברך: "אברך? הרי זה ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, חכם בן ציון אבא שאול!"

נאנח הבבא מאיר ואמר: "אתמול הוא היה אצלי, שאלתי אותו מי כבודו, אמר לי: 'בן ציון אבא שאול'. שאלתי: מה כבודו עושה? אמר לי 'לומד בפורת יוסף'"…

אין פלא שה'אברך' ש'לומד' בפורת יוסף הוא ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, אותו ראש ישיבה שזכה להעמיד דורות של תלמידים גדולי תורה ויראה. הרי כך למדנו, שמי ש"מתרחק מן הכבוד"- הוא זה שזוכה לקנין תורה!

הכבוד שולט באדם לעת זקנה

הגה"צ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל אומר דבר מבהיל. הקב"ה חנן את האדם בחמישה חושים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומשוש, וכשהוא נוטל ממנו חוש אחד – הוא מחזק את החוש האחר, להקל עליו את החסרון. למשל, מי שהוא סומא ל"ע, חושי השמיעה והמישוש שלו מפותחים מאוד. ומי שהוא סומא וחרש ל"ע, כנגד זה חושי הטעם והריח שלו מפותחים מאד.

כעין זה- אומר רבי חיים שמואלביץ- בזקנותו של האדם, הקב"ה מגביר אצלו את תאוות הכבוד. ואם האדם לא יעבוד על מידותיו בצעירותו, כשיזקין יסבול קשות מתאוות הכבוד. היא תשלוט עליו ותמרר את חייו.

(מתוך הספר 'אבות ובנים' על מסכת אבות)