'בצעירותי' – ענה לו הרב מבריסק – 'הייתי מניח ילד אחד על רגלי האחת, ילד שני על רגלי השניה, ובידי אחזתי ילד שלישי, וכך ישבתי ולמדתי בעמקות גדולה ובעיון רב'

הרב ישראל ליוש

"וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹקים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" (שמות י"ט, י"ט)

 רש"י ביאר שכשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל, הקב"ה היה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע. וביארו המפרשים שהגברת הקול היתה נצרכת משום קול השופר שלא פסק אף בעת שמשה דיבר הדברות לישראל.

אתמהה, מדוע צריך היה הקב"ה להגביר את קולו של משה רבינו, הלא הרבה יותר פשוט להשתיק את קול השופר בעת דיבור הדברות, ומספיק היה שהשופר יתן את קולו לפני הדברות, ובין דיבור לדיבור?

תירוץ נפלא עם מוסר השכל בצידו תירץ הרה"ג פנחס זלצמן שליט"א, ראש כולל דף היומי 'בוסטון' – ביתר עילית, בעת סיום סדר נזיקין שנערך ע"י 'דרשו' בעיר 'ביתר עילית'. מלבד מסירת התורה עצמה, רצה הקב"ה ללמד את מקבלי התורה – עם ישראל, גם את דרכה של תורה: אדם הלומד תורה צריך להסתגל ללמוד תורה בכל מצב. ואף כשיש קולות, רעשים וברקים המפריעים ללימוד התורה, עוצמת קול התורה צריך לגבור מעל הקולות הללו. אל יתנה האדם את עמלו בתורה בקיום תנאי נוחות כאלו ואחרים, או בזמנים או מקומות מסוימים, עליו להגות בתורה בכל עת, בכל מצב ובכל מקום.

אך יחד עם זאת מלמד אותנו הקב"ה ענין נוסף, שגם כאשר אין בידינו להשתיק את הקולות ולמנוע את המפריעים, הרי הוא יעננו בקול, הוא יעזור לנו לגבור עליהם, אך בתנאי שנעשה את שמוטל עלינו, נמשיך ללמוד ביתר שאת וביתר עוז, וה' הטוב ישלח עזרתו ממרום ויגביר את קולנו, למען נוכל להמשיך לשקוד על התורה הקדושה.

***

הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל פנה פעם לחותנו מרן רי"ז הלוי מבריסק זצ"ל והתלונן על הצפיפות הרבה בדירתו בתל אביב. 'אין מקום שקט שאוכל ללמוד ברוגע, משובת הילדים בדירתנו הקטנה מפריעה לי, ואין דעתי מיושבת דיה ללמוד בבית' – טען רבי מיכל לחותנו, הרב מבריסק.

'בצעירותי' – ענה לו הרב מבריסק – 'הייתי מניח ילד אחד על רגלי האחת, ילד שני על רגלי השניה, ובידי אחזתי ילד שלישי, וכך ישבתי ולמדתי בעמקות גדולה ובעיון רב'.

***

גדלות מופלאה זו, עמלות בתורה בכל עת ובכל מצב, בהתעלמות מוחלטת מהתנאים הסובבים, איננה צומחת מאליה ואיננה נקנית לבדה, הרב מבריסק התחנך על יסודות אלו בבית אביו, מאז היותו נער צעיר, כפי שמסופר שאביו הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, היה שולח את בנו לשליחויות שונות, אף כשהיה עסוק ראשו ורובו בלימוד התורה.

פעם שאל אותו בנו הג"ר יצחק זאב לפשר מנהג זה, 'מדוע אבא שולח את בנו לשליחות בעת שהוא טרוד בגירסה?', השיב לו רבי חיים: 'רוצה אני שתתרגלו ללמוד בכל עת, אף במצבים קשים ובלתי שגרתיים. אל להם לטרדות הזמן ונסיבותיו, להניא אתכם מטרדות הלימוד. עליכם ללון תמיד בעומקה של הלכה, באין מפריע'.

***

בפרקי חינוך אלו לא זכה הגרי"ז רק בהיותו צעיר, המסרים הללו היו מציאות יומיומית בחיי השגרה של ממלכת התורה. פעם בעת שהתכונן הגרי"ז לשמחת הברית לבנו, הכין לעצמו כלי עם מים חמים כדי לרחוץ את פניו וידיו, לפתע הגיע אביו רבי חיים ושאל אותו שאלה בדברי הרמב"ם, הגרי"ז יישב מה שעלה בדעתו, ובין האב והבן התפתח דיון מעמיק, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כדרכה של סופת התורה.

בינתיים, החלו האורחים להגיע לשמחת הברית, וראו את הגרי"ז דן עם אביו בדברי תורה, כשספל המים בידו. כשהגיע חותנו של רבי חיים, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל, שכובד לשמש כ'סנדק', מחה בחתנו ואמר לו: 'מה אתה רוצה ממנו…? תן לו להכין עצמו לברית!'. גם שאר הנוכחים הביעו תמיהתם: 'וכי זה הזמן המתאים לדון בדברי הרמב"ם?!'.

רבי חיים ניצל אף הזדמנות זו והסביר לבנו: 'אתה חייב להתרגל שאין טרדה בעולם שצריכה לבטל אותך מעיון בדברי תורה!, אף 'שעת הדחק' אינה באה על חשבון שעת עסק התורה!'.

שקיעותו של מרן הגרי"ז זצ"ל בלימוד התורה לא פסקה גם בערוב ימיו. הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א סיפר: שבת אחת החלו להתאסף בבית הרב מבריסק יהודים לתפילת ערבית של מוצאי השבת, בטרם התאספו מנין יהודים, ניגש אליו אחד האברכים והרצה בפניו קושיא על דברי אביו רבי חיים, מגמרא מפורשת במסכת 'מכות'. שמע הרב את הקושיא בקשב רב, ניגש אל החלון והרהר ביישוב דברי רבי חיים.

בעודו מהרהר בעיון מעמיק, התמלא החדר ביהודים נוספים שבאו להתפלל, וכולם התעניינו במה הרב כה שקוע. מששמעו את הקושיא, החלו אף הם לשאת ולתת בדברי הגמרא, והחדר הפך כמרקחה, בריתחא דאורייתא, כיאה לתלמידי חכמים העוסקים במשוש חייהם.

כל אותה העת לא זז הרב מן החלון, הוא היה שקוע ומהורהר בעומקה של סוגיא, ולא שת ליבו למתחולל בחדר. לאחר ארבעים דקות, ננער הרב מהרהוריו ואמר: 'וואס וועט דער טאטע טאהן מיט די גמרא, ווייס איך נישט!' [- מה יעשה אבא עם הגמרא, אינני יודע!] ותוך כדי כך הבחין בקהל הרועש בחדר, וקרא בבהלה: 'אוי וויי, וואס איז גישען דא?' [- אוי וויי, מה קרה כאן?].

כה היה הרב שקוע ביישוב דברי אביו ובהבנת הסוגיא, שכלל לא שם לב לכניסת האנשים ולדיונים הקולניים שנערכו סביבו, כי כך הוא חונך והורגל בבית אביו, שאין דבר בעולם שיפריע לו בלימוד התורה.