"וידבר ה אל משה במדבר סיני" (א', א')
מדוע ניתנה התורה במדבר?
המדבר הוא מקום הפקר. אין בו תנאי מגורים. אין מים, אין חשמל, אין מזגן… איך אפשר לשהות במדבר? יש דרך אחת: לשאת את העינים אל ה' ולבטוח בו שיתן לאדם את צרכיו וישמור עליו מפני פגעי המדבר.
כך היה בדור המדבר. הם זכו לעמוד ענן שיישר להם את הדרך, למן, מן השמים ולבאר מים שהלכה עימם לכל מקום.
לכן ניתנה התורה במדבר, כדי ללמדנו איך לחיות חיי תורה. אדם הלומד תורה צריך להתעלם מכל מה שקורה מימינו ומשמאלו, לא להתיחס לתנאים שמסביב. עליו לתלות בטחונו בה' ולהשליך עליו את יהבו.
על כך אומר דוד המלך (תהלים נה, כג) "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך – לא יתן לעולם מוט לצדיק". אם תבטח בה' – לא יחסר לך מאומה!
הבוטח בה' – חסד יסובבנו
שעת בוקר, האבא העיר את בנו לעוד יום של לימודים בתלמוד תורה. כמדי יום, גם היום הכינה לו אמו כריך טרי ומזין והניחתו בשקית. השעה דוחקת, הילד מיהר לצאת מן הבית ועשה את דרכו לתלמוד תורה.
הילד הגיע לתלמוד תורה, נכנס לכיתה והתישב במקומו. ואז נזכר ששכח לקחת איתו את שקית האוכל…
"מה יהיה?", חשב בלבו. "אני אשאר רעב במשך שעות רבות, עד שאשוב הביתה מן הלימודים".
לרגע הוא התמלא דאגה, אבל מיד לאחר מכן הדאגה התחלפה בתחושה אמיתית של רוגע ובטחון. "אני מכיר את הורי, הם יעשו הכל בשבילי וידאגו שלא אשאר רעב".
והנה, ממש באותו זמן שהילד היה שקוע במחשבותיו, מצא האבא את שקית האוכל מונחת על השולחן. חשב האב בלבו: "אוי ואבוי! מה יהיה? לא יתכן שבני יקירי ישאר רעב; הדבר גם עלול להשפיע לרעה על לימודיו".
מה יהיה? אין כאן שום התלבטות. למרות זמנו הדחוק, נטל האב את שקית האוכל, עצר מונית ומיהר לתלמוד תורה, להביא לילד את האוכל – שלא ישאר רעב, שיוכל ללמוד תורה עם כל הכוחות.
אם כן מה המסקנה? הילד צדק כשידע שאין לו מה לדאוג. הוא היה בטוח שאביו יעשה הכל עבורו, וכך אכן היה.
בדרך חזרה מהתלמוד תורה, חשב האב בליבו: "נכון, הנסיעה גזלה לי זמן יקר, ואף היתה כרוכה בהוצאה כספית. אבל מה לא עושים למען הבן! ומה לא עושים כדי שיוכל לשקוד על התורה באין מפריע!".
כולנו מבינים שאין בספור הזה שום דבר מיוחד. כך נוהג כל אב אוהב ומסור, וכך מרגיש כל בן הסומך על אביו ובוטח בו.
כל זה הוא רק ציור ומשל, לשבר את האוזן, להמחיש לנו את היחס של האב הרחום והחנון שבשמים אל בניו אהוביו, ששוקדים על התורה ועל העבודה. בורא עולם לא ישאיר אותנו לנפשנו. הוא ידאג לנו, ימלא כל מחסורנו. איך? אל דאגה! הרבה דרכים למקום. כל מה שנדרש מאתנו הוא בטחון. "הבוטח בה' – חסד יסובבנו" (תהלים לב, י).
הבסיס של האדם – אמונה ובטחון
לא תמיד הורים שלחו את ילדיהם לתלמוד תורה עם כריך טרי ומפנק. מה קורה כשהעניות מצויה ואין אפילו פרוסת לחם לילד?
על כך בדיוק אומרת התורה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". הולכי מדבריות אינם מציבים תנאים מראש. הם יודעים שכדי להגיע אל היעד צריך לחצות את המדבר, יהיה מה שיהיה. אין להם תנאים, אין להם ציפיות.
כך היא התורה הקדושה! לימוד התורה אינו תלוי בשום גורם. התורה היא תורת חיים, היא סם החיים. יהיה אשר יהיה – לומדים תורה, בלי להציב תנאים, בלי לצפות לשום דבר.
מרן ראש הישיבה, שר התורה והיראה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל רגיל היה לתאר את תנאי החיים הקשים שהיו בנערותו בירושלים. היתה עניות נוראה, בקושי היה מה לאכול. לחם טרי היה מצרך יקר ערך. היו קונים לחם ישן, זול יותר, ומחלקים אותו לכמה ימים. ולעיתים רחוקות, בזמנים מיוחדים, היו זוכים לתוספת קטנה של "גביל או דק", כלשון מרן ראש הישיבה, רב רבנן, "המורה" הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל. "גביל" אלו גרגירים של גבינה שהיו מורחים על הפרוסה היבשה, ו"דק" לכמה טיפות שמן עם זעתר דק דק שהיו טובלים בהן את הפרוסה כדי לרככה… זה מה שאכלו אז!
מתוך העניות הנוראה הזו היו הנערים הולכים לישיבה ושוקדים על התורה בעמל וביגיעה. כשהיו שבים לביתם מן הישיבה, נותרו להם שאריות של לחם יבש ונוקשה, שהילדים הקטנים בבית לא אכלו…
אולם בני התורה הצעירים לא התלוננו. זה מה שיש. הם היו ממשיכים ללמוד עד שעת לילה מאוחרת, ואז כשהרעב התגבר היו נגשים לאכל את שאריות הלחם היבש והקשה. ואיך אכלו אותו, הרי הוא בלתי אכיל? מצאו פתרון יצירתי: בסוף היום הנרות כבר כבו. היו מטבילים את הלחם בשאריות השמן של הנרות ואוכלים לשובע. אחר כך היו עולים על יצועם לאגור כוחות לעוד יום של עמל תורה ועבודת ה'.
כך צמחו גדולי ישראל, גאוני עולם!
כשמרגישים כהולכי מדבריות, שמחים גם בשאריות של פת חרבה. התורה לא דורשת תנאים. כל מה שצריך זה לפתוח את הספר – וללמוד.
לפעמים גם ספרים לא היו… אין ספרים, אבל יש הרבה תשוקה לתורה, והרבה אמונה ובטחון בבורא עולם. ממש כמו במדבר.
פעם שאלו החסידים את האדמו"ר רבי שלמה מזווהיל זצ"ל במה הוא עוסק.
אמר להם הרבי: "אני עדין אוחז בא'-ב'"….
כשראה את מבטיהם התמהים, הסביר להם: "א' – אמונה, ב' – בטחון. זה היסוד של האדם, ובזה אני שקוע כל כולי!"
אב הרחמן – שומע תפלת כל פה
חסיד הגיע לאדמו"ר שלו ותינה בפניו את צערו: הוא חלה במחלה, ה' ירחם. הוא דרש ברופאים, טופל אצל טובי הפרופסורים, אך כל הטיפולים לא הועילו.
אמר לו הרבי: "סע לעיר פלונית, שאל שם על דוקטור רחמן. הוא רופא ידוע. גש אליו, הוא ימצא מזור לחוליך".
אותה עיר היתה רחוקה מרחק רב ממקום מגוריו של החסיד. אך אם הרבי אומר – אין להרהר אחריו.
עזב החסיד את ביתו ויצא לדרך. לאחר ימים רבים הגיע סוף סוף אל העיר המבוקשת. ניגש לאחד מתושבי העיר ושאל: "אמור לי, בבקשה, היכן מתגורר דוקטור רחמן?".
"מצטער, אינני מכיר רופא בשם זה"…
ניגש החסיד לתושבים אחרים, ניסה לברר אצלם את כתובתו של הדוקטור, אך מכולם קיבל תשובה זהה: "מצטערים, איננו מכירים רופא בשם זה".
תהה החסיד בלבו: "מה קורה כאן? לא יתכן! הרי הרבי אמר שמדובר ברופא ידוע ומפורסם. אולי אני משבש את שמו"…
חזר ופנה אל תושבי העיר: "אולי אתם מכירים רופא בעירכם ששם משפחתו דומה ל'רחמן'?"
אך התושבים הפתיעו אותו בתשובתם: "לא רק שאין בעירנו רופא בשם דומה, אין בעירנו רופאים כלל!".
"מה?!", הזדעק החסיד. "איך אפשר לדור בעיר שאין בה רופא? מה אתם עושים כשמישהו מכם חולה וזקוק לרפואה?".
השיבו: "אנו נושאים עינינו לשמים ומתפללים לבורא עולם שישלח דברו וירפאהו. אנו תולים בו – ורק בו – את בטחוננו!".
"נו, ומה קורה לבסוף?" תהה החסיד, "האם התפילות נענות?".
"ברוך ה'!", השיבו התושבים. "בחסדי שמים תפילותינו נענות והחולים מבריאים מחוליים".
מה רבה היתה אכזבתו של אותו חסיד כשכל חפושיו אחר הדוקטור האלמוני העלו חרס. איך יתכן שהרבי ימליץ על רופא בלתי נודע? בלית ברירה עזב החסיד את המקום ועשה את כל הדרך חזרה אל עירו.
מיד עם הגיעו, שם פעמיו אל ביתו של הרבי כדי לספר לו את קורותיו. התעניין האדמו"ר: "אמור לי, מיהו הרופא של אותה עיר?".
השיב החסיד: "תושבי המקום אמרו לי שאין להם רופאים כלל".
"ככה? ומה הם עושים במקרה שמישהו מהם חולה וזקוק לרפואה ולישועה?".
"הם פונים ישירות לבורא עולם ומתפללים אליו".
"נו", פנה הרבי אל חסיד, "ומדוע לא עלה על דעתך ללמוד מהם? מדוע לא תפנה בעצמך ל'דוקטור רחמן'?! האם אב הרחמן שומע רק את תפילתם של תושבי אותה עיר?!… הלא אב הרחמן שומע תפילת כל פה עמו ישראל ברחמים!".
==========================
אמרו חז"ל במדרש (במדבר רבה א, א): "למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה – באש ובמים ובמדבר. ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם. דבר אחר: כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את החכמה והתורה".
אש, מים, מדבר – אלו שלוש תכונות הנדרשות כדי לזכות לקנין התורה.
'אש' – זו התלהבות דקדושה. התורה משולה לאש – "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" (ירמיהו כג, כט). אי אפשר לקנות את התורה בלי רוח סוערת של חום והתלהבות. אדם צריך לגשת אל דף הגמרא עם כל החיות שבו, להרגיש כמו אדם רעב שרואה אוכל מול עיניו. אש קודש!
לאש ישנה תכונה נוספת – "מה אש אינו דולק יחיד, אף דברי תורה אין מתקימים ביחידי" (תענית ז ע"א). כשמבעירים פיסת עץ בודדת, היא דולקת זמן מה, עד שנכבית מאליה. כשמבעירים שני עצים – יוצרים מדורה.
כך התורה הקדושה: ללימוד עצמי יש מגבלה. אדם שיושב לבדו והוגה בתורה, עם כל המעלה הגדולה, חסר לו את החידוד, את הליבון של הדברים. על ידי לימוד בחברותא הדברים מתחדדים ומתלבנים. "מה ברזל זה, אחד מחדד את חברו – אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה" (שם).
נמשלו דברי תורה למים
?אולם כל דבר צריך להיות בשליטה. לעתים, מרוב התלהבות בלמוד, האדם רואה מול עיניו רק את דף הגמרא, ולא רואה שום דבר אחר, כולל את החברותא שלו…
זה עלול להיות מסוכן. מרוב להט וחשקת התורה, האדם עלול לדרוך על הזולת. זהירות! אתה לא לבד בעולם, יש בני אדם מולך! הזהר שתורתך לא תהיה על חשבון ה'בין אדם לחברו' שלך. לשם כך אתה זקוק ל'מים', לצנן את הלהט המיותר, שעלול לחרוג מהגבולות המותרים.
ישנה תכונה נוספת למים – הם יורדים ממקום גבוה למקום נמוך. על כך אומרת הגמרא (תענית שם): "למה נמשלו דברי תורה למים – לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה".
התורה אינה מתקיימת אצל בעלי גאוה. נאמר: "לא בשמים היא" (דברים ל, יב). דורשים על כך רבותינו (עירובין נה ע"א): "לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים".
אתה רוצה לזכות לתורה? תנהג בנמיכות קומה, בשפלות, בענוה – כמו מים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך.
הגמרא (תענית שם) מוסיפה עוד תכונה למים, כמו גם למשקים האחרים – יין וחלב: "מה שלושה משקים הללו אין מתקימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקימין אלא במי שדעתו שפלה".
האחסון הטוב ביותר למשקים הוא דוקא בכלים פשוטים, כלי חרס וזכוכית. אם יאחסנו אותם בכלי כסף וזהב – הם יתקלקלו. כך התורה מתקימת באדם ענו, לא במי שהוא גאה וגבה רוח.
חיי תורה – כמדבר הפקר
תכונה שלישית של התורה – 'מדבר'. המדבר הוא מקום הפקר, פתוח לכולם, כל העת. אין בו גדרים ומגבלות. אין בו חיים של תענוגות, עוברים בו לא כדי לחפש את הנאות העולם הזה אלא כדי לחצות אותו בדרך אל היעד.
כך הוא קנין התורה. הלומד צריך להפקיר עצמו כמדבר, לא להקפיד על זוטות, לא לדקדק בקטנות, לא לחשוב על תענוגות החיים. עליו להיות שקוע כל כולו בחיי תורה ומצוות, בלי שום סיג ומגבלה.
לפעמים אדם עייף, רעב, יש לו מעט אוכל, וגם הוא, לא ערב במיוחד לחיכו… חלילה שהדבר ישפיע על לימודו. "על כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב). התשוקה והאהבה לתורה גוברות על הכל.
עליו להפקיר את עצמו כמדבר, לא להתרגש ולא להתפעל משום דבר, לא להתיחס לכל מיני הפרעות ושיבושים.
מי ששם עצמו כמדבר, אין לו שום צפיות חומריות וגשמיות, הוא מסתפק במה שיש, ואדרבה, הוא מתרחק מכל מעדנים ותפנוקים שבעולם, כמאמר חז"ל: "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו" (תוס' כתבות קד ע"א ד"ה לא, על פי הילקוט שמעוני פרשת ואתחנן רמז תת"ל).
במקום גדולתו – שם אתה מוצא ענוותנותו
הענוה, כאמור, היא תנאי לזכות לקנין תורה. ומה קורה אחרי שאדם זוכה לתורה? אין זה אומר שמעתה הוא רשאי לנהוג בגאוה… אם התורה מביאה אותו לידי גבהות הלב וזחיחות הדעת, תורתו נעשית לו סם המוות.
הענו נשאר בענוותנותו גם אחרי שזוכה לתורה, ואדרבה, התורה מעדנת את הנפש. במקום גדולתו – שם אתה מוצא ענוותנותו.
הגה"צ עמוד היראה והמוסר רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה חסידא קדישא. בזקנותו הוא עלה לארץ ישראל והחל לשמש כמשגיח ומנהל רוחני של ישיבת כפר חסידים.
בצעירותי כשלמדתי בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה זכיתי לשמוע אותו כמה פעמים. בחודש אלול היו מביאים אותו לישיבה למסור שיחת חיזוק לקראת הימים הנוראים. כל תלמידי החכמים של חיפה וכן בעלי בתים בוגרי ישיבות היו באים לשמוע אותו. השיחה שלו נאמרה באידיש. לא הבנתי כל כך את התוכן, אבל די היה במראה שלו, בדיבור שלו, כדי להתעורר ולהתחזק. גם מי שלא הבין את שפת הדיבור, הבין היטב את שפת הלב. הוא היה זועק בהגיה אשכנזית: "יראת שמים!". הזעקה שלו שיצאה מלבו הטהור חדרה ללבבות.
מסופר עליו, שפעם בליל שבת, בעודו משורר את פסוקי "אשת חיל", כשהגיע לפסוק "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ", זלגו עיניו דמעות.
בשולחן השבת ישבה הרבנית וכן כמה מתלמידי הישיבה. הם הביטו במשגיח ולא הבינו מה עורר את התרגשותו עד לדמעות. עד שפנתה הרבנית ותמהה לפשר הדבר. השיב לה רבי אליהו:
"כשאני נכנס לבית המדרש כולם קמים לכבודי. אחד הבחורים מסדר לי את הסטנדר, מניח עליו את הסדור. בקריאת שמע שליח הצבור ממתין לי עד שאסיים. הדבר חוזר על עצמו בתפילת שמונה עשרה. כולם ממתינים לי בסבלנות עד שאסיים את תפילתי, ורק אז שליח הצבור מתחיל בחזרת הש"ץ".
"אני זוכה לכבוד מלכים", המשיך רבי אליהו. "אולם כשאני חושב על כך, אני נתקף פחד ואימה. מדוע כולם מכבדים אותי ודואגים לצרכי? כי הם בטוחים שאני אדם גדול, צדיק וירא שמים. אולם אני הרי מכיר את עצמי יותר טוב מכולם, אני יודע היטב את פחיתות ערכי…
כאן, בעולם הזה, אנשים יכולים לטעות בי" אמר רבי אליהו. "מתי תיוודע האמת? כשאבוא לעולם הבא.
שלמה המלך אומר 'נודע בשערים בעלה – בשבתו עם זקני ארץ'. הצדיק יושב בעולם האמת בחברתם של הצדיקים ותלמידי החכמים הגדולים – 'זקני ארץ'. 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה' (ברכות יז ע"א), הם מדברים דברי תורה, והוא משתתף עימם כאחד מן החבורה. אשרי חלקו!
אך מה יהיה איתי?!" – זעק רבי אליהו, ואנחה כבדה פילחה את לבו הטהור. "כשאבוא לעולם האמת, יאמרו לי: כשהיית בעולם הזה ישבת ב'מזרח', אם כן גם בעולם העליון נושיב אותך ב'מזרח', יחד עם 'זקני ארץ'. חבורת הצדיקים הגדולים ידברו ביניהם בדברי תורה, ואני? – בור ועם הארץ שכמוני, לא יהיה לי מושג על מה הם מדברים. אני, הקטן והדל בתורה ובמעשים, אאלץ לנשוך את שפתי ולנצור את לשוני. קלוני יתגלה ברבים. בושה וכלימה תכסה את פני, ולא אבכה?!"
הוא אשר אמרנו: במקום גדולתו – שם אתה מוצא ענוותנותו!
(מתוך 'משכני אחריך' – במדבר)
1/128