הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א
"וְהֶאֱמִן בַּה'" (בראשית ט"ו, ו')
הסוד הגדול ביותר, הכמוס ביותר והעוצמתי ביותר המלווה את העם היהודי מעולם ועד עולם, זוכה לחשיפה ראשונה בפרשת שבוע זה. אין אומה בעולם שעברו עליה צרות רבות ורדיפות קשות כל כך, כמו האומה היהודית. אין עם שגלה גלות אחר גלות, התגלגל בכל פינות תבל, נרדף עד צוואר ונאנק עד כאב – ועודו שורד, חי וקיים, מתפתח וצומח לתפארה.
די בעובדה זו, כדי לערוך תחקיר מקיף, להתבונן בשאלה העמוקה כיצד זה קורה. איך קורה שמיליוני אנשים שומרים אמונים לדתם, מוכנים לסבול עבורה ולהישחט על טהרתה, ובמשך אלפי שנים מוסיפים לשמור על הגחלת היהודית. איך קורה שלמרות הרוחות הסוערות והסערות המתרגשות, עדיין נצח ישראל לא ישקר, ודור לדור יביע אומר.
התשובה לשאלה הזו, נחשפת בסיפור חייו וקורותיו של אבי האומה, אברהם אבינו, המתרחש לעינינו בפרשת שבוע זה, בה אנו עוקבים אחר התמודדויות חייו הרבות. אברהם אבינו החל בגלות ממקום למקום, לא זכה לילדים, רעייתו נגזלה, והוא גם הוזקק למלחמה של ממש. בתווך הוא מתמודד עם בן אחד שלא הולך בתלם, ולקראת הסוף – הוא מוותר על בנו אהובו, יקירו ומחמד עינו. וזו רשימה חלקית בלבד!
אז מנין הכוחות? מהיכן העוצמות? מאיזה מחסן עלום הוא שואב כוחות נפש להתמודדות, לעמידה בגבורה בכל נסיונותיו? איזה כח עילאי, עוצמה חזקה ואיתנה היו בו, אותם הוריש לנו והטמיע בנפשנו לדורי דורות, לבניו ולזרעו אחריו?
הנה הסוד: 'והאמין בהשם!'
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, מגלים חז"ל, ועמד בכולם, בעזרת אמונתו האיתנה. הוא חווה אינספור קשיים, התמודד בלי סוף במלחמות ובמאבקים, אך אמונתו היתה חזקה כסלע, איתנה כחלמיש. מתוך הידיעה הברורה שיש אבא שבשמים שמנהל את העולם, מתוך האמונה הבהירה שיש בורא עולם המכוון את כל המתרחש, בערה בו להבת האמונה בעוצמה, ובעזרתה הוא עמד בכל מלחמותיו ונסיונותיו.
את הכח הזה, הוריש לנו אברהם אבינו, במתנה יקרת ערך שאין דומה לה. הוא נטע בנו את כח האמונה, הוא השריש אותה בנפשנו. וכך מגלה בעל הח'ידושי הרי"ם' זי"ע, בבארו את המילים החותמות את הברכה הראשונה שבתפילת שמונה עשרה, 'מגן אברהם', וכך הוא מבאר:
לכולנו, לכל יהודי, יש מגן. פשוט, כיפת ברזל מגינה, הקרויה על שמו של מי שהחדיר בנו את המגן הזה, 'מגן אברהם'. זהו סוד שלא פוצח ולא יפוצח לעולם, אך הוא קיים, נושם וחי בתוך כל אחד מאיתנו, וקוראים לו אמונה. האמונה ניצבת בתוך נפשנו, חיה וקיימת, בוערת ונלהבת מול הנסיונות המתחדשים עלינו, ונותנת לנו כוחות, מעניקה לנו עוצמות.
כי על כולנו עשויים לעבור רגעים לא קלים, רגעי התמודדות ושעות משבר. ואברהם אבינו העניק לנו מתנה להתמודד עם כל הקשיים העלולים לעבור עלינו, והיא סוד וכח האמונה. כי כשיודעים באופן ברור ונחרץ שאבא שבשמים מוביל, אבא אהוב מכוון, הוא נותן קשיים והוא יודע להוציא מהם, והוא מבין – הרבה יותר טוב מאיתנו – למה הם טובים עבורנו, זה משנה את כל המבט, זה נותן כוחות להתמודד.
כשאדם נכנס לניתוח כואב, גם אם המנתח יכאיב לו מאוד ויחתוך בבשר החי, הוא נותר שלו ורגוע כמה שאפשר, כי הוא יודע וברור לו והוא בירר שהמנתח מומחה, ויודע מה הוא עושה, והתכלית של הניתוח הכואב היא שיפור איכות חייו. ואנו לא נדרשים לברר, והמומחה שמתעסק עימנו אינו זקוק לדוקטורט – הוא בורא עולם, הגדול מכולם, המכוון ומנהיג את העולם כולו – היש מישהו טוב ממנו לסמוך עליו, ולהיות בטוחים שבעזרת השם הכל יהיה בסדר?
זה לא שתמיד החיים קלים, לפעמים הם דורשים מאמץ, כוחות נפש, יכולות התמודדות. אך יש לנו את הכוחות, קיבלנו את היכולת לעבור את זה בשלום, בעזרת האמונה, בעזרת חידוד ההבנה וההטמעה כי בורא עולם מנהל את העולם. הוא קיים! הוא מוביל! הוא מנחה! הוא נתן את הקושי, הוא יודע את סיבותיו, הוא יודע שזה טוב עבורנו, והוא יוציא אותנו ממנו!
בכל עת ושעה, ובפרט ברגעי קושי, כששומעים שהילד לא מתקדם בלימודים, כשמתאכזבים מתוצאות טיפול רפואי, כשעוד הצעת שידוך נזנחת, וגם ברגע שאחרי ההלם הראשוני ממכתב הפיטורין, נתפוס את הפינה הקרובה, נעצום עיניים לרגע ונשורר ברגש: 'אני מאמין, אני מאמין, באמונה שלמה…'
הבקשה האחרונה מעבר לדלת…
בית הכנסת במנצ'סטר, אנגליה, שעת ערב מוקדמת. יהודי תלמיד חכם ירושלמי שנקלע למקום לתפילת מנחה שגרתית, התפלא מאוד לנוכח ה'קדיש יתום' שאחריה. הקשיש היושב במזרח נתן קולו בקדיש רועם ונלהב, כשעיניו עצומות בחוזקה, הוא מתנועע בשארית כוחותיו, וכל משא שנותיו שואג עמו 'יתגדל ויתקדש' בהתלהבות עצומה…
האורח הביט בפלא בעיניים משתאות, אך התבייש לשאול, הן הוא זר כאן. כשנשנה המחזה אחרי תפילת ערבית, לא הצליח לכבוש את סקרנותו, והחליט לפנות אל הקשיש ולשואלו לפשר הענין. הוא קרב אל הקשיש, שאל לשמו וערך עמו היכרות ראשונה, ואחר כך פרש את תמיהתו ופליאתו, וביקש הסברים מניחי דעת על הקדיש הנלהב והכל כך לא שגרתי.
'שב, טייערע איד', השיב לו הקשיש בנועם, 'אספר לך את סיפורי האישי, וכבר תבין'… אמר, והצית עוד סקרנותו של האורח. לימים, סיפר האורח וציטט מילה במילה את סיפורו של הקשיש, והסיפור במלואו לפרטיו מובא בספר 'ברכי נפשי', פרשת בחוקותי.
היו אלה הימים הנוראים ביותר עלי חלד, כשיבשת אירופה בערה ונחילי דם יהודי זרמו בחוצותיה. הצורר הנאצי ימ"ש פעל במהירות ובדייקנות לחתור אל 'הפתרון הסופי', מתוך מגמה להכחיד כל שם ושארית לעם היהודי. ארובות העשן בתאי הגזים היוו עדות אפילה ודוממת, למשרפות האימתניות שפעלו בחריצות, מעלות רבבות יהודים על מזבח עקידת קידוש השם.
אותו יהודי הגיע גם הוא למחנות העבודה, לשלב המקדים שלפני מחנות ההשמדה. קשה לתאר את המראות, הדעת לא סובלת והקולמוס לא יבטא את המחזות הקשים. יהודים בעלי שיעור קומה עבדו בפרך, נתונים למרמס הקלגסים וסופגים מכות בזו אחר זו. האבידות בנפש היו דבר שבשגרה, איש לא ידע האם ישוב בערב לדרגשו או שהיום הוא יומו האחרון…
אלה היו ימים בהם חשו יהודים כי זהו סוף העולם, כך ממש ולא במליצה. הרעב הצובט, המחלות הרבות, התנאים הנוראיים, עבודות הפרך והמשלוחים להשמדה, לא הותירו אפילו שביב אופטימיות, זיק של תקווה. 'סירבתי להישבר', סיפר הקשיש בעיניים דומעות, 'למרות כל המראות, התחושות, המחזות והאסונות הכבדים – המשכתי להאמין' – הוסיף בקול מרוסק…
זה לא היה קל, להתחזק באמונה בתוככי התופת. אך הוא הבין כמה חשוב דווקא כאן להתחזק באמונה, וכמה קריטי לחדד את ההבנה כי יש לו אבא שבשמים שנמצא אתו כאן. רק העובדה שברור כי גם בתוככי החשיכה הוא יכול להישען ולהתרפק על הידיעה כי אביו שבשמים מקיים בו 'עמו אנוכי בצרה', נתנה לו כוחות, העניקה לו יכולת להתמודד.
כדי שלא לשכוח את המסר הזה, סיגל לעצמו את ארבע המילים 'ישועת השם כהרף עין', עליהן היה חוזר ללא הרף. אחרי כל אנחה, לנוכח כל גופה, עם כל קרקור רעב – היה עונה לעצמו ולחבריו באותן ארבע מילים נצחיות: 'ישועת השם כהרף עין'. הדבר כבר הפך לסימן ההיכר שלו, עד שכבר הפסיקו לכנותו בשמו, והיו קוראים לו 'ישועת השם'…
אך הוא לא נפגע מכך, ההיפך, היה גאה. 'אכן, אני מאמין כי השם עימנו כאן, בתוככי המחנה' – היה אומר לסובביו, 'ובלי ספק: ישועת השם -' והם כבר ידעו להשלים לבד את המילים הבאות במקהלה: 'כהרף עין!' ואף הוא היה נענה לעברם ואומר: 'אכן, התחזקו נא באמונה, כי ישועת השם כהרף עין!'
ויהי לתקופת הימים, אין ויהי אלא לשון צער… – ביום מן הימים הוכרז כי על כל חברי הבלוק להתייצב בשורה עורפית, כי עוברים ל'מקלחת המרכזית'. היהודים האומללים כבר ידעו מה הכוונה, כבר הבינו לאן הם מובלים. הארובות הגבוהות והעשן המיתמר מה'מקלחות' לא הותירו מקום לספק – אכן, היום בא גורלם למסור נפשם על קידוש השם…
הם הובלו בשורה מסודרת, כשבחזית ומאחור מפקחים עליהם שומרים נאצים חמושים, לבל יחמוק אי מי מהשיירה, לבל יימלט יהודי בחזרה לארץ החיים. הנה הם כבר עומדים בשערי המשרפות, ונכנסים בזה אחרי זה – – –
'נו, מה אתה אומר עכשיו?' – שאלו אחיו היהודים את מר 'ישועת השם'. 'מה זאת אומרת?' – שאל לעברם בפליאה, 'גם עכשיו, וגם בשערי המשרפות, אני קובע ואומר, זועק וקורא: ישועת השם כהרף עין! אפילו חרב חדה מונחת על צווארי, ועד טיפת דמי האחרונה אזעק: ישועת השם כהרף עין!'
הנה הם כבר נכנסים את התאים העשנים, ובעוד רגע תיסגר הדלת החשמלית. כל היהודים נדחקים הכי קרוב לדלת, למרות שברור כי לא ניתן להימלט, והדלת תינעל במנעול חשמלי עוצמתי, ואז יפעילו הנאצים את הגז הנוראי, ובתוך דקות אחדות יהפכו אותם לקדושים שעלו השמימה על קידוש השם – – –
ואז, רגע לפני סגירת הדלת, נפל לשומר הנאצי שבפתח פתק מהכיס. פתק, סתם פתק, שנהדף עם הרוח כמה מטרים לאחור. 'יהודון מלוכלך!' – הלם השומר בקת הרובה על מר 'ישועת השם', 'לך תרים לי את הפתק ותחזור מיד!'
בצעדים מדודים, יוצא היהודי מתא הגז לעבר הפתק הסורר, כשהשומר מזרזו לרוץ אחרי הפתק המתגלגל עם הרוח. הוא גוחן לעבר הפתק, תופסו ובא להשיבו אל החייל הנאצי – אלא שבדיוק אז לחצו כבר על המתג החשמלי הנועל את הדלת, והיא נסגרה… – – –
מר 'ישועת השם' עומד מחוץ לדלת הנטרקת, ומשיב את הפתק לנאצי השומר. הלה מנסה להודפו פנימה, אך הדלת חשמלית, והיא נסגרת בעוצמה. היהודי נותר בחוץ, הדלת נסגרת, ומבעד לסדק האחרון הוא שומע את אחיו זועקים רגע לפני עלייתם על המוקד:
'א קדיש'ל פאר אונז, א קדיש'ל פאר אונז!' – אל תשכח לומר קדיש אחרינו!
ואז הדלת נסגרה. הם בפנים – מסרו נפשם על קדושת השם, ה' יקום דמם. הוא בחוץ – חייו נתונים לו לשלל…
הקשיש סיים את סיפורו האישי, ניגב את הדמעות שכבר לחלחו את קצוות זקנו, נאנח ואמר: 'נו, עכשיו הבנת למה אני אומר קדיש כה נלהב על מי שהייתי אמור להיות ביניהם ולעלות עימם השמימה? אוי רבש"ע', הוסיף באנחה, 'נקום נקמת דם עבדיך השפוך…'
'אוי, ישועת השם כהרף עין', שב הקשיש על ארבע המילים שהיו לו למשען ומחסה בימים הקשים, 'הרי ראיתי זאת בעיניים, והיום – בראותי אנשים מודאגים, לחוצים, צרות עוברות עליהם, קשיים ומשברים – אני משיב לעברם באותה מטבע לשון ואומר: הריני עד כי ישועת השם כהרף עין! התחזקו באמונה, דעו כי יש מנהיג לבירה, יש בורא עולם שקובע ומכוון את סאת הצרות של כל אחד ואחד, ואם תתחזקו באמונה – בוודאי תיוושעו!' – סיים הקשיש בחיוך רפה…
אכן כן, ישועת השם כהרף עין! גם בקשיים הכי לא עבירים, גם ברגעים הכי קשים, גם בהתמודדויות הכי כואבות, ההתחזקות באמונה לא רק נותנת כוחות, לא רק מעניקה עוצמות, לא רק מסייעת להתמודד – אלא מהווה גם סגולה בטוחה להינצל, לצאת מהקושי, להיפרד מהצרה!
רגעי המשבר אינם קלים, לפעמים קשה לעמוד בהם, לפעמים נראה כי סוף העולם הגיע. אך ליהודים יש מגן ששומר עליהם, יש משהו שמחזיק אותם איתנים – האמונה! הידיעה כי יש בורא עולם, יש מי שמכוון וקובע ומוביל ומכריע – עצם הידיעה הזו נותנת כוחות כה רבים, מעניקה עוצמות שאי אפשר לתאר במילים!
צריך רק להפנים ולהטמיע, ולהתחזק דווקא ברגעים הקשים: אין עוד מלבדו, הוא אלוקינו, והוא יושיענו ויגאלנו!
הסוד שמבטיח הצלת חיים!
תחנת הרכבת, ורשא, בירת פולין. בין הממתינים הרבים לרכבת, ניצבה גם דמותו התמירה של הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שהוצרך לעשות דרכו מהכא להתם. הגרי"ז אחז בידו מזוודה קטנה, בתוכה נחו כמה בגדים מקופלים היטב, אך לא הם היו החשובים לו…
מתחתם, מתחת הבגד השלישי – הונח בזהירות שעון זהב נאה. שעון הזהב היה תכשיט יקר ערך, בעל שווי לא מבוטל… היו אלה ימים בהם שונאי ישראל הרימו ראש, ואסרו על יהודים להחזיק בכל דבר ערך כזהב ותכשיטים. היה ברור כי תפיסת הגרי"ז כשהזהב בידו – הינה בגדר סכנת פיקוח נפש של ממש…
הגרי"ז הידק את אחיזתו בידית המזוודה, כמבקש לשומרה מפני הגנבים המצויים. אולי זה מה שעורר את חשדו של חייל שעבר במקום, שקרא לעברו בשנאה: 'ז'יד!, א גאלד?' – יהודי! האם יש ברשותך זהב?
הגרי"ז שמר על ארשת פנים מאופקות, ושלל את חשדו של החייל בניחותא. אלא שהחייל חשד בו היטב היטב, וגמר אומר לערוך חיפש במזוודה. עכשיו, אחרי שכבר שיקר ואמר שאין ברשותו זהב – הוא כבר מצוי בסכנת חיים של ממש, אם חלילה ייתפס!
החייל הניף את המזוודה בידו, פתח אותה בפראות, והניף את הבגד הראשון. 'כאן אין זהב' – הרהר בקול, ועבר לפשפש בבגד השני. 'גם כאן אין זהב' – שב החייל והרהר בקול, אבל בוודאי יש בבגד השלישי, לא חשודים היהודים לנסוע עם מזוודה תמימה שאין בה זהב מוברח שלא כחוק…
והוא צדק החייל, ועוד איך צדק. נכון לגמרי, מתחת הבגד השלישי הוטמן שעון הזהב היקר, שתפיסתו היא בגדר סכנת חיים מובטחת. הגרי"ז הביט בו בשלווה, עצם את עיניו בחוזקה, ונתן לו להניף את הבגד השלישי באויר – – –
'מה אתה מתעכב כאן?' – שמע לפתע קול רועם בפולנית. הוא פתח את עיניו, וגילה עגלת חיילים, כשראש המפקד מציץ מבעד לחלון ושואג על החייל הזוטר: 'האם ביקשתי ממך להתעכב כאן עכשיו? תעלה מיד לעגלה!'
החייל שמט את הבגד השלישי מידיו, וקול מתכתי עדין בישר על המפגש בין כפתורי הבגד לשעון הזהב, שלא ניזוק ולא נתפס. הגרי"ז סגר את המזוודה בשלווה האופיינית לו, והמשיך להמתין לרכבת, ביודעו כי ברגע זה ניצלו חייו ממוות בטוח…
וכיצד אכן ניצלו חייו ברגעים הקשים? מה סוד עצימת העיניים ברגע הנפת המזוודה בידי החייל, במה הרהר הגרי"ז אז, כיצד שמר על שלוותו ובטחונו?
את הסוד הזה, גילה הגרי"ז בעצמו, וכפי המסופר בספר על דמותו של הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל: ישנה סגולה מבעל 'נפש החיים', המובאת בספרו בשער ג', פי"ב. זוהי סגולה עוצמתית וייחודית, שמאז נבדקה בידי רבים עשרות ומאות פעמים, והיא עובדת, פשוט עובדת!
וכך הוא כותב: בכל עת שבאה צרה על האדם, כאשר אדם מתמודד עם נסיון קשה, עם בעיה מהותית, עם קושי או מחסום מסובך – עליו לקבוע בלבו ומחשבתו כי ה' הוא האלוקים, אפס זולתו, ואין עוד כח בעולם זולתו, רק ה' יתברך קובע ומנהיג בכל העולמות, וכל הכוחות האחרים כולם כאין ואפס לנגדו – – –
אזי, כך הוא מבטיח נאמנה בלשונו: 'כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול כנגדו כלל!'
איזו הבטחה, איזו עוצמה, איזו אמונה. כשיהודי מתמודד עם קושי, גם במצב של סכנת חיים ממש, הוא נדרש רק לעצום את העיניים, ולהתרכז במחשבה אחת ברורה וחדה: יש בורא עולם, אין עוד מלבדו. כל הכוחות שבעולם הם אין ואפס כנגדו, הם לא יכולים להיטיב או להרע, להועיל או להזיק. רק בורא עולם מוביל ומכוון, הוא היחידי ואין בלתו!
וכשחושבים כך, וכשמתחזקים כך, וכשמתרכזים בכך – מובטחת יציאה מכל קושי, הצלה מכל מצוקה, אפילו כשחרב חדה מונחת על הצוואר. כי כשיהודי מתחזק באמונה הוא נטען בכוחות, הוא מקבל יכולות, והוא זוכה לשמירה עליונה ממי שהוא מאמין בו!
הבה נאמץ את השיטה, נפנים את המסר, נהדקו אל הלב: יש בורא עולם, ואין עוד מלבדו, ושום כח בעולם לא יכול להרע או להזיק, זולת הוא יתברך ברצונו וחפצו. ואז – כשהמסר הזה יחיה בליבנו ויפעל את פעולתו בנפשנו, נתמודד בגבורה, נתחזק באמונה, ונוכל להכריז בקול גדול: 'וצדיק באמונתו' – כשיהודי מתחזק באמונה, 'יחיה' – הוא זוכה לחיים טובים, ערבים ומאושרים!
ביטוח לאריכות ימים
אריכות ימים היא שאיפתו של כל יהודי, ואנו עוסקים בסגולות ועצות לזכות בה. הנה סגולה טובה ואיכותית, לאריכות ימים מובטחת. וכך היה אומר הרה"ק רבי שמעון מירוסלב זי"ע, כמובא בספר 'חסידים מספרים':
'הארכתי ימים, כי מעולם לא באתי בשאלות וטרוניות, תמיד האמנתי כי בורא עולם עושה רק טוב עבורי… חששתי כי אם אבוא ואקשה שאלות באמונה, יזמנוני לבית דין של מעלה, לתת לי הסברים… החלטתי כי עדיף לחיות באמונה כי הכל טוב מידי בורא עולם, כדי לא לקבל הזמנה להבהרות…'
וכך היה מבאר הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע: 'האדרת והאמונה' – כשיהודי מאדיר את האמונה בלבו ומחזקה בנפשו, 'לחי עולמים' – הוא זוכה לחיות ולהאריך ימים…
האמת, שזה אפילו הגיוני. יהודי מאמין טוב לו תמיד, איכות חייו משתנה, קשייו נלקחים בפרופורציה הנכונה וממילא חייו מתארכים. כמה כדאי להאמין בכל עת, ובפרט ברגעים קשים, שיש בורא עולם!
1/256