הנוסע המקפיד
דברים ששמענו מהגאון רבי יוסף אפרתי שליט"א: בעצם היציאה לנופש ישנן שאלות הלכתיות נוספות, מלבד שאלת הכשרות. הגמרא בסנהדרין אומרת, שנקיי הדעת בירושלים לא היו נכנסין לסעודה, אלא אם כן יודעין מי מיסב עימהן. לדעת המפרשים שם, זה גנאי לתלמיד חכם להסב עם עם-הארץ. יוצאים למקום נופש, צריך לבדוק מי מגיע לשם (וזה לא רק גנאי, אלא יש סכנה שעבודה חינוכית של שנים תרד לטמיון, במשך ימים קצרים אלו).
עלינו גם לזכור את דברי חז"ל, לגבי דרך שעוברת על יד מקום שנשים מכבסות בנהר, ובמקום דאיכא דרכא אחרינא – נחשב רשע. לצערנו בימות החופש במקומות הנופש, רבו המכשולות, והחכם עיניו בראשו. גם במקומות המתפרסמים בעיתונות החרדית – חובה על כל אחד ואחד בעצמו בראש ובראשונה לברר על האווירה השוררת במקום.
בנוגע לכשרות: לפעמים נדמה לנו שכביכול אנחנו מקפידים ומדקדקים בכל נושאי הכשרות, בכך שאנו מחפשים את החותמת המתאימה של ועד כשרות המהדרין… מוטל עלינו לבדוק האם באמת אנחנו יותר טובים מאבותינו? לפנים בישראל, רמת הכשרות של המטבח הייתה שווה לרמת הידע ויראת השמים של עקרת הבית, כי רוב התבשילים בבית נעשו על ידה. כשהיתה לה שאלה של בשר בחלב, או שאלה בעוף, הרי בגלל יראת השמים שבה – שאלה לחכם. היה רק דבר אחד במטבח הביתי בעבר, שמקורו היה מחוץ לבית – השחיטה. עקרת הבית היתה צריכה לסמוך שהשוחט בקי ויודע הלכות שחיטה, שהוא ירא שמים.
כיום, כמעט כל המוצרים שבמטבח מקורם מחוץ לבית וצריכים הכשר, ולא הכשר פשוט. במקרים רבים המוצר הוא חובק עולם. ההשגחה כיום מאוד קשה. כל מוצר שבצורתו הסופית מיוצר בבית חרושת אחד, מורכב מהרבה חומרי גלם המיובאים מכמה וכמה מפעלים, ואף ממקומות שונים בעולם, ועל נותני הכשרות לפקח על כל חומר וחומר בנפרד. לכן חשוב מאוד להסתמך אך ורק על כשרות מדוקדקת שנמצאת תחת הנחיה והדרכה של מורי הוראה.
במה צריך להיזהר בכשרות בנופש?
הגר"י אפרתי: כמובן שאני מדבר באופן כללי, ואינני מתכוון לתת חלילה ציונים לכשרויות למיניהן. הדבר הראשון שצריך לברר במקומות הנופש הוא, מה רמת הכשרות של המוצרים המגיעים לשם. גם בפירות וירקות יש שאלה של תרומות ומעשרות, ערלה וחרקים בירקות העליים. אגב אין מושג של 'ירקות ללא תולעים', אלא רק ירקות אלו, שבעבר היו מוחזקים בתולעים, כתוצאה מגידול וטיפול מיוחד הם לא מוחזקים שיש בהם תולעים, ואם הנך שוטף אותם, מותר לך לאכול ואין עליך חובת בדיקה. זה גם בבית.
אגב, בהרבה מקומות אני שומע מרבנים שעוסקים בכשרות, שיש מסעדות שמנסות להגניב ירקות רגילים, בגלל העלויות הגבוהות של ירקות 'ללא תולעים'. כל מאכל שמגיע למטבח חייב בכשרות.
צריך כל אחד לבדוק מה הנורמות בביתו, וכאן אזכיר נקודה נוספת: יתכן שמותר לרב אחראי כשרות, להחליט להשתמש בבשר וחלב במכונה אחת של שטיפת כלים, במקום שזה נ"ט בר נ"ט דהיתרא, ובגלל שהוא מחליף את המים, אבל אם רוצים השגחה למהדרין, למה להשתמש במכונה אחת? האם בבית אני משתמש במכונה אחת?
חובה לשאול על מי מוטלת ההשגחה בפועל, ואיך צורת הפיקוח שמבטיחים שם באותו מלון. כבר ראיתי מודעות המבטיחות, שהרב המכשיר או המשגיח יהיה נוכח בשני המלונות באותו זמן, ושני המלונות מרחק רב ביניהם…
השאלות בשבת הינן קשות מאוד. מפי כמה וכמה רבנים שמעתי, כי היו נוכחים במקרה שהגז כבה, וזה ניסיון לא קל – להודיע לכל הציבור שאוכלים אוכל קר, ולכן עוברים לפעמים חלילה על כמה איסורי דאורייתא. לצערי, כמעט ונהיה 'מקובל' שאמירה לנכרי זה דבר שמתירים בו את הכל, ושוכחים כי אם גוי עשה מלאכה עבור ישראל, אף בלי שישראל רמז לו, אסור הדבר בהנאה בשבת, עד שיעבור שיעור כדי שיעשה המלאכה במוצאי שבת.
עדיף פיקוח של גוף כשרות
דבר נוסף מבקש הגר"י אפרתי שליט"א להבהיר. חלילה לפגוע באנשי אמנה שעושים מלאכתם נאמנה, אבל בעיקרון נדמה שכשיש פיקוח של גוף כשרות, זה על פי רוב מעולה ועדיף על פני השגחה של אדם פרטי. כי כשבא משגיח כשרות שהוא משגיח מצוין, סביר להניח שוועד הכשרות שמעליו ייתן לו גיבוי, וידריך אותו בנהלים ויבסס את הכשרות. אבל כשאדם פרטי בא ונותן כשרות לבית מלון ואין מי שעומד על גביו, אפילו יתכן שיש כאלו שברמה המקצועית הם טובים מוועדי כשרות, עדיפה כשרות של מערכת שיש לך בה אמון, כי במערכות כשרות, יום יום מתעוררות שאלות למעשה שצריכות הכרעה.
לקחת מזוזות למקום הנופש
שאלה שמצויה בבין הזמנים, שמענו מהגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א: אדם שכר דירה באחת הערים בארץ ישראל לתקופת בין הזמנים. המשכיר אינו נראה מהאנשים המדקדקים בקלה כבחמורה, ולכן שאלו השוכר: מה עם המזוזות? המשכיר התרגז ואמר: "המזוזות שלי הן המהודרות ביותר שיש, אני אוסר עליך לגעת בהן או לבדקן". שואל השוכר: "אולי המזוזות אינם כשרות? האם אני יכול לקחת עמי מזוזות מהודרות, ולהניח סמוך למזוזותיו של המשכיר? ואם כן, האם כשאני עוזב את הדירה אני יכול גם להורידן?".
השיב הגאון הגדול שליט"א: לכאורה מותר להניח את המזוזות סמוך למזוזות של בעל הבית, שיש ספק גדול שמא הן פסולות, ובעל הבית אוסר לבדקן. אבל לכאורה, לאחר שהניחן אסור לו להורידן, כי הרי המניח מזוזה כשרה אסור להורידה. אולם משמע שבעל ה'מנחת אלעזר' זצוק"ל, כשעזב את הדירה הוריד את המזוזות, ואולי משום דרכי שלום מותר להורידן ואין בזה סכנה, כי אם לא יוריד את המזוזה יכשילו באיסור שנאה. ו"מהיות טוב" ישאל מזוזה מגמ"ח לתקופת בין הזמנים, ואז כשיצא מהבית יהיה חייב להורידן, כדי שלא יכשל בגזל מהגמ"ח.
הליכה לרחצה בים
מכתביו של הגאון רבי בן ציון פלמן זצוק"ל: השוהה בים, האם צריך לחזור ולברך על הציצית כשלובשה שוב? לא התבאר במשנ"ב מה השיעור של אחר זמן. אצל מרן החזו"א היה מעשה ביום כיפור, שהניח הטלית בביהכנ"ס אחר תפילת מוסף שהתפללו כותיקין, והלך לביתו וחזר לביהכנ"ס. וכפי ששמעתי מרשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, זה היה לפחות אחרי שעתיים וחצי, ולא בירך על הטלית מספק, שמא זה עדיין אינו זמן מרובה.
אם נגע בגופו הרחוץ מהים באמצע אכילה, דעת 'כף החיים' שאין צריך נטילה כיון שהגוף נקי, אולם מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, אמר שלא פלוג רבנן, וכל שנוגע במקומות המכוסים שהדרך להיות בהם מלמולי זיעה, צריך נטילה למרות שעכשיו אין בהם.
עירוב במקומות נופש
אדם מזמין 'חבילת נופש', ושואל האם יש עירוב? התשובה שכל אחד מקבל – יש עירוב מהודר! הרי לא יתכן מקום אפילו רק מעט דתי, שמטלטלים בו ללא עירוב. חייב להיות שהתושבים יאמרו שיש עירוב, אבל ברור שרמת הכשרות של עירוב במושב דתי, אינה אמורה להיות ברמת הכשרות של עירוב בעיר חרדית, וק"ו לא כעירוב שכונתי.
לפני כמה שנים נוסד בבני ברק ע"י חבר תלמידי חכמים, בהכוונת גדולי מורי ההוראה שליט"א – 'מוקד עירוב', הדואגים להקמת עירובים שכונתיים ברחבי הארץ, גם במושבים רבים. שאלנו אותם לקראת היציאה לנופש של רבים מה המצב היום?
המציאות בישובים כיום, שיש הרבה ישובים שהפסיקו לטפל בעירוב מחוסר תקציב, והוא במצב פסול לחלוטין, למרות שהתושבים אינם מודעים לכך. גם בישובים שבודקים את העירוב כל שבוע, הרבה מהם אינם כשרים, מחמת חוסר הבקיאות בהלכות עירובין. ולכן גם בישוב דתי, אין הכרח שיש עירוב כשר.
מתוך המקומות שיש עירוב כשר, עדיין יש צורך גדול בישובים להקל בהרבה דברים הנתונים למחלוקת בפוסקים, וברוב היישובים מקילים גם בדברים שמעיקר הדין יש לאסרם, ובמצב כזה יש להימנע מלטלטל גם לנשים ולילדים. מעטים הם המקומות שמפוקחים ברמת כשרות הראויה למשפחות בני תורה, לפחות לנשים וקטנים. ולכן לא שייך לסמוך על סברא, שמסתמא בישוב דתי יש עירוב, וגם כשהמשכיר אומר שיש עירוב מהודר, וכך אנשים חרדים היו בישוב וטלטלו בשבת, אין ללמוד מזה כדי להתיר לטלטל. המציאות בהרבה מקרים שהתברר שהעירוב היה פסול ממש, ואפילו אברכים ות"ח לא תמיד מודעים לכך.
איזה 'תמרור אזהרה' צריכים לשים ערב היציאה לנופש בשבת?
משפחת אברך שנוסעת לשבת לישוב דתי, ע"פ רוב גם לישוב חרדי, צריכים לקחת בחשבון שהעירוב שם אינו עירוב שכונתי, ומי שמטלטל רק בעירוב שכונתי – ימנע מלטלטל ברחובות הישוב. וגם בשביל בני המשפחה הקטנים. צריך לברר כל מקום לגופו, האם יש משהו כשר לסמוך עליו. וצריכים לדאוג שתהיה אפשרות לסדר הכל בלי לטלטל, ואם יש תינוקות, יישארו עימם בתוך הדירה בתורנות.
צריך לבדוק שיהיה אפשר לטלטל בבנין ובחצר. במקומות רבים יש צורך בעשיית 'עירוב חצרות' במקומות הנופש למיניהם, ואם לא עושים עירוב בין המשפחות, נאסר לטלטל בכל הפרוזדורים והחצרות המשותפים. היו אנשים שחשבו שאפשר להם להסתדר בלי להוציא מהחדר, ואח"כ במשך השבת היו להם כמה מצבים שלא יכלו להסתדר בלי להוציא מהחדר. לאחד כבה המזגן בחדר והמשכיר נתן לו לעבור לחדר אחר. לשני לא היתה פלטה, והניח את הסיר בפלטה שבפינת הפרוזדור יחד עם המשפחה השניה, ובשבת שם לב שאסור לו לקחת את הסיר לחדר, אלא צריך לעמוד שם ולאכול בלי צלחת. לכן כל אחד ידאג לזכות ולהניח עירוב במקום שנמצא.
מה לגבי צימרים, שרבים נוסעים בימים אלו?
בצימרים יש בעיה, שגם אנשים שתמיד לא מטלטלים, יושבים בשבת אחה"צ במרפסת ובדשא ומוציאים כסאות, פיצוחים, חומר עיון וקריאה ועוד, וברוב המקומות שהחצר לא מוקפת כהלכה, הרי זה כמו להוציא לרחוב, שהוא בספק אם יש בו עירוב מינימלי. לכן חשוב לסדר את היקף החצר, ואם לא, אז לדעת שגם לחצר אסור.
דבר נוסף שחייבים לשים לב כשיוצאים לנופש, הוא תחומין. כשנמצאים בעיר יש בעיר כל מה שצריך. העיר גדולה וכמעט לא יוצאים ממנה, אבל בישוב מחפשים לטייל, והישוב קטן, ולכן יוצאים ולא מעלים על דעת כמה קרובים להיכשל.
נוהג גם בבין הזמנים
מכתב ששלח רשכבה"ג מרן ראש הישיבה זצוק"ל, לרב הקהילה החרדית בחיפה, הגאון רבי יחיאל במברגר שליט"א:
"הנה כידוע, הרחוב לדאבוננו מאוד לא טוב ומשפיע על כל אחד, ובזמן האחרון התחילו בחורי ואברכי ישיבות לילך ברחוב בלי כובע, רק בכיפה ובלי מלבוש עליון, ואם כי אין איסור – מ"מ זה לא דרך הראוי להתנהג לבן תורה, וכשלובשים באופן שהוא מתבדל מהרחוב, זה מחיצה מבדלת בינו ובין אנשי הרחוב אשר מאוד לא נוהגים כהוגן, וזה כתריס מפני קלקול, וזה נוהג גם בימי הנופש הנקרא בין הזמנים, וכעת שגם מחיצה זאת הפסיקו לעשות – יכולין לירד מאוד ביראת שמים, וראוי מאוד להתחזק בזה בפרט בחיפה, אשר רבו בה המתפרצים ואשר רחוקים מריח תורה, ומאוד צריך לעשות חיזוקים, וזה חיזוק שמאוד יכול להועיל. ויה"ר שישים בלבנו אהבתו ויראתו ולעשות כל מיני גדרים לא להגרר לרחוקים מיראי השי"ת ותורתו".
(מתוך 'יתד נאמן' י"א אב התשע"ח)
1/280