"וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ" (בראשית י"ח, ה')
הגה"צ רבי יצחק אייזיק שר (חתנו של הסבא מסלבודקא, הרב נתן צבי פינקל), היה ראש ישיבת סלבודקא. כשביקר בארה"ב, פגש אותו הסבא, הרב הרמן, יום אחד בבית הכנסת, וברכו לשלום בחמימות. "רבי, זקוק אני לאורח לשבת. הענק לי בבקשה את הכבוד וסעד עמנו בשבת זו". הרב שר נענה. הוא כבר שמע אודות סבא.
אחרי תפילת ליל השבת, ליווה אותו סבא לביתו. כשנכנס, נדהם הרב שר לגלות כעשרים וחמשה אורחים יושבים סביב השולחן. בצאת השבת שאל על כך את סבא: "ר' יעקב יוסף, אינני מבין. אמרת לי שאתה זקוק לאורח לשבת. חשבתי שודאי אין אף אחד שיסעד בביתכם בשבת, אך היו למעלה משני מנינים. לשם מה נזקקת לי?"
"ראה, רבי, אשתי עובדת קשה כל השבוע בהכנות לשבת עבור האורחים. כשאדם כמוך מכבד בנוכחותו את שולחננו, אנחנו מרגישים שקבלנו גמול כפול", הסביר סבא…
טעותו של מרן רבי איסר זלמן מלצר
אירע פעם בעת ששהו תלמידיו בביתו, שלפתע הסתכל אחד מהם דרך החלון, ונדמה היה לו כי מרן הרב מבריסק עולה במדרגות הבית. הזדרז התלמיד ובא לרבי איסר זלמן ואמר לו בקול נרגש "רבינו, הרב מבריסק עולה עתה לבית", מיד נחפז רבי איסר זלמן ללבוש את מעיל השבת לכבוד האורח ויצא במרוצה למדרגות כדי לקבל את פניו. עד מהרה התברר כי נפלה טעות, והאורח הינו אדם פשוט שבמראהו החיצוני דמה מעט לרב מבריסק.
אולם התלהבותו של רבי איסר זלמן לא פגה, ויראת הכבוד לכבוד האורח הגדול לא חלפה, הוא המשיך לנהוג עמו כאילו הוא היה מרן הרב מבריסק בכבודו ובעצמו, הכניסו בכבוד גדול לביתו, הושיבו בראש השולחן ושאל ברגשי הכנעה וכבוד: "במה אוכל לכבד האורח החשוב? אולי ייטול ידיו לסעודה, באיזה משקה נכבדו".
האורח הנדהם התנצל: "חלילה, אל לו לרבינו לטרוח למעני, מטרת ביקורי היא לבקש המלצה מאת מעלת כבוד תורתו!". תיכף ומיד נטל רבי איסר זלמן גיליון נייר ועט, וערך מכתב חם ונלהב למען האיש. כאשר עזב היהודי את הבית עמד רבי איסר זלמן ללוותו וירד עמו את כל מדרגות ביתו עד לרחוב, מה שלא היה רגיל לעשות אלא בלוויית גדולים. כשחזר שאלוהו בני ביתו ותלמידיו בתמיהה רבתי, כל כך למה?
השיבם רבי איסר זלמן: "בעוונותינו הרבים נעשו המצוות מזולזלות בעיניינו, ומתוך כך באים אנו לידי הפלייה בין יהודי אחד למשנהו, אולם עכשיו, כאשר סיבבה ההשגחה העליונה שהתכוונתי לקבל את פני גאון הדור ולחלוק לו כבוד מלכים, האם עלי לחדול מכוונתי הטהורה לקיים את מצוות הכנסת אורחים בכל ההידורים לאחר שנתבררה הטעות? האם עלי להפסיד את המעשה הטוב והראוי, אך ורק משום שהאורח הוא יהודי פשוט ולא הרב מבריסק?".
לא ידע המארח שאדם גדול הוא
מעשה בבעל 'בית הלוי' שנסע בליל חורף לעיר ברנוביץ'. בדרכם סרו לפונדק של יהודי אחד והתדפקו על הדלת, בעל הבית קם והודיעם שאין בפונדק מקום עבורם. התחננו אליו כי פקוח נפש הוא, ולאחר שידולים רבים נאות בעל האכסניא, והרשה להם להכנס ולשכב על הריצפה במסדרון.
לאחר כמה שעות נשמעו שעטות של עגלות שנעצרו ליד הפונדק. היו אלו האדמו"ר רבי אהרן מוידנוב ורבים מחסידיו. מיד הזדרז בעל הבית להעלות את האור, פתח לפניהם את הדלת וקיבלם בסבר פנים יפות. בעל הבית ובני ביתו נחפזו לערוך השולחן וכו', כאשר חלף הרבי במסדרון לרחוץ ידיו, מצא את הגאון רי"ד מבריסק שוכב על הקרקע. מיד נתן הרבי את קולו בהתרגשות: "ר' יושע בער, הבריסקער רב, מה אתה שוכב כאן?".
כשמוע בעל הבית את קריאות האדמו"ר התמלא בושה, ניגש וביקש מהגרי"ד שיסלח לו שכן לא ידע מיהו, א"ל הגרי"ד: "הנה התורה מבליטה את הכנסת האורחים של אברהם אבינו, בעוד שאת הכנסת האורחים של לוט, הגם שהיתה במסירות נפש נפלאה התורה לא מדגישה, ולא עוד אלא שהמלאכים אמרו ללוט שאינו ניצל בזכות עצמו אלא בזכות אברהם, אתמהה! אלא הבאור בזה הוא פשוט: שאצל אברהם נידמו לו האורחים כערבים, אבל אצל לוט, הוא ידע כי מלאכים באו בצל קורתו. אין זו גבורה למסור נפשו בשביל מלאכים שאפשר להנצל בזכותם, החכמה למסור נפשו בשביל אנשים פשוטים!"
וסיים הבית הלוי את דבריו לבעל הבית: "אין זה תירוץ 'ואנכי לא ידעתי כי רבה של בריסק מתדפק על ביתי', רק בוא לביתי ותשב אצלי שבועיים ותלמד פרק בהלכות הכנסת אורחים". בעל הבית קיבל את התנאי והתאכסן בבית הרב, וראה בעיניו הכנסת אורחים מהי ונהפך לאיש אחר, עד שנודע כמכניס אורחים גדול בכל סביבתו.
(מתוך 'מידות והנהגות טובות')
