"כי נר מצוה ותורה אור"
תורה מתוך הדחק
אבי, מאז עומדו על דעתו למד תורה לשמה מתוך הדחק – שאלו המעלות הגדולות של תורה. התלמידים שנקשרו אליו עוד בהיותו בשווייץ כבר בבחרותו הכירו בכך שהם יושבים ליד אדם העובד את ה' באמת, ותורת ה' היא משוש חייו בכל עת ובכל מצב בימי רוגע ובימי צר ומצוק (א. חפץ. הווה עובדה שאמרו למרן והצביעו לפניו על איזו מחברת של חידושי תורה שכתב בשווייץ – זו "תורה שלמדתי באף", אמר מרן בפליטת פה נדירה, והוסיף: "ומתי לא היה תורה שלמדתי באף?").
הרב יוסף ארלנגר, כיום תושב בית וגן בירושלים, אמר לי, כי כיון שאחרי החתונה אמו"ר התגורר תקופה ארוכה בעיירת לוגנו שבשווייץ, אזי הוא, כנער שוויצרי שכר במיוחד דירה בקרבת הבית בלוגנו, וכך יכול היה לזכות ללמוד יחד עם אמו"ר כמה שעות בחברותא כל יום, "ואכן זכיתי ולמדתי עמו כל אותה תקופה שמורי ורבי התגורר בלוגנו", אמר בשמחה.
אח"כ כאשר מרן עלה לארץ הקודש הגיע ר' יוסף ארלנגר שליט"א כמה פעמים במיוחד לבקרו בעיר כפר סבא.
וסיפר לי: "פעם אחת היה זה ביום קיץ רותח, הגעתי במיוחד עד כפר סבא ומצאתיו יושב ולומד בפתח הבית, היכן שנשבה מעט רוח צוננת ואוויר צח. המתנתי בסבלנות עד שהבחין בי, ואז קם וקיבלני בחביבות – כתלמידו מהימים הטובים של שווייץ – והציע לי לשבת על הכסא עליו ישב.
"מיאנתי לשבת על כסא מורי ורבי, אבל משום מה האיץ בי לשבת דווקא על הכסא שלו. התעקשתי ולא התיישבתי כי לא הייתי מסוגל לשבת על כסאו. אמרתי – אכנס פנימה להביא כסא אחר, אבל מורי ורבי מיאן.
"אחרי כמה דקות שרבינו כבר החל לדבר אתי בנושא אליו הגעתי במיוחד, הוא הציע לי שוב – לנוח מעמל הדרך ולשבת על הכסא, ואז הרבנית הגיעה מהרחוב ושמחה לקראתי. רמזתי לה כי אינני רוצה לשבת על כסא מורי ורבי. נכנסנו הביתה, ואז הבחנתי והבנתי היטב – כי בבית לא היה כסא נוסף לתת לי לשבת עליו… היו כמה ארגזי תפוזים שהילדים ישבו עליהם, והכסא עליו ישב מורי ורבי בפתח הבית הוא הכסא היחיד. או אז הבנתי מדוע הרב ביקש שאשב על כסאו".
בן דודו של ר' יוסף ארלנגר, הלוא הוא רבי חיים אריה ארלנגר, היה צדיק גדול ומקובל, תלמיד מובהק של ראש הישיבה משווייץ. מכוח קרבתו לאבא הגיע כידוע למדרגות גבוהות (כאשר הרבי מסאטמאר שהה בשווייץ נתן לו ר' חיים אריה קויטל בו היתה כתובה הבקשה: "להיות מרכבה לשכינה". הרבי הסתכל עליו, בחורצ'יק עם מושגים לא מוכרים, האדמו"ר התעניין מי רבו ועם מי לומד גמרא, והוא סיפר כי הרב שטיינמן הוא רבו. מספרים עוד, כי ה'אמרי אמת' זי"ע שמר כמה קוויטלאך, אחד מהם הוא הקוויטל של ר' חיים אריה שביקש ברכה להשגות מיוחדות).
הוא היה עובד ה'. השפיץ של ה'עבודה' שלו היה בליל הסדר – כך סיפר לי בנו שליט"א. נקל לתאר כיצד היה נראה ה'קדש' 'ורחץ' 'מגיד' וכו' אמירת ההגדה בחיל ורעדה. כאשר מגיעים לסוף 'מגיד' לפני 'רחצה' ו'מוציא מצה' אומרים "בצאת ישראל ממצרים" – הפרק הזה היה הפסגה של ה'עבודה'. אבא זצ"ל היה שר 'בצאת ישראל ממצרים' לפחות עשרים דקות בניגון פשוט וידוע המקובל מר' חיים מוואלוז'ין. הוא היה חוזר על הפרק זמן ממושך עד חצי שעה בניגון הליטאי העתיק. אחרי שהיה מגיע כביכול לידי סיפוקו היה שבע ומאושר ואז ניגש בשמחה לכוס שני ולאכילת מצה – 'רחצה' 'ומוציא מצה'.
סיפר לי הבן שליט"א, כי שאל אותו פעם בתמיהה: "אבא, מה מצאת בשיר הזה אחרי עיצומו של עבודת הקודש שלנו בלילה קדוש זה?".
השיב לו ר' חיים אריה: "אתה לא מבין כלום. אין לי שום דבר עם הניגון מצד עצמו, לא חסר לי ניגונים אחרים. פשוט הניגון הזה מזכיר לי את הימים שעברו בימי מלחמת העולם בשואה, שהייתי שוהה ליד בחורצ'יק גלמוד שאין לו ידיעה ממצב ההורים שלו, חי בגלות בעירום ובחוסר כל, והבחור הזה לומד ולומד – הוגה בתורה בגלות שווייץ יומם ולילה. תשמע, את הגמרא היה לומד בניגון העתיק הזה – בו אני שר את ה'בצאת ישראל ממצרים'. תבין, עם הניגון אני מזכיר לעצמי את הסיטואציה של הבחור היתום ללא כלום – שאין לו בעולמו דבר מלבד 'אורייתא וקודשא בריך הוא', הניגון מחייה לי בחוש את הימים ההם – החודשים והשנים הרצופות של דבקות בתורה, ובכך אני מוסיף להתרומם למצב של עבודה אמתית".
צומות ותענית
בעיקרון, מאז שהבחנתי ומאז ילדותי, אבא צם תעניות – לפחות שני וחמישי היה צם, ולכאורה עוד יותר, כך שלא הייתה בעיה של אכילת צהרים ובוקר רוב ימות השבוע. בכל מקרה, בבוקר כאשר הלך לישיבה לא לקח אתו מאומה, (לא רק בגלל שלא רצה לאכול, אלא שבאמת כמעט לא היה בבית אוכל, ומה שכבר היה נתנו לילדים). אולי לקח מעט פירות העץ.
אבא היה הולך ברחוב – בכפר סבא – תמיד עם תיק (אולי כדי לא לעבור בין ב' נשים).
תלמיד מהישיבה מהימים ההם אמר לי, כי פעם אחת הם החליטו בחוצפה לגלות מה יש בתיק של מורם ורבם ראש הישיבה. הם פתחו והתיק היה ריק לחלוטין… פעם שניה הם פתחו והיה בו פרי העץ – גויבה. שזו היתה סעודתו לכל היום
תושב ותיק מכפר סבא ושו"ב של העיר הרב משה דינין ז"ל היה מספר רבות, כי כמה פעמים בצהרים כמה תלמידים צעירים והוא בתוכם ביקשו לעקוב אחרי מרן.
אבא הרי היה בישיבה רוב שעות היום מהבוקר מוקדם, בצהרים היה שב הביתה לזמן מה, משוחח עם הרבנית ושב לישיבה.
לאמו"ר היתה בעיה גדולה עם ענייני מעשה. בחצר הבית שהתגוררנו בשכירות היה עץ תותים ענק מימדים עם הרבה פירות. אמו"ר אמר לנו פעם כי העץ טורד את מנוחתו כי נופלים ממנו תותים וילדים מהאזור באים ונוטלים אותם ואוכלים ללא הפרשת תרומות ומעשרות. ואפילו שהעץ לא ממש שלו אלא של בעל הדירה, אבל כיון שנותן לו רשות ובעלות מסוימת הזכיר את הגמרא בפרק מרובה ש"הצנועין אומרים שכל הנלקט יהיה מחולל על המעות", והתאונן כי אינו יכול כל יום להיות עסוק ולהפריש על התותים שהילדים יאכלו וזה מקשה עליו; כמדומה שאמר דברים נוספים, כגון האם יועיל ההפקר של העץ, אך אינני זוכר את פרטי הדינים.
הבית היה בשכירות, וכאשר עזבנו את כפר סבא כבר חל החוק של 'דמי מפתח' והייתה אפשרות לקבל על הבית הרבה כסף – כי ניתנה לדייר בעלות מסוימת על הדירה ולתבוע עליה כסף; אבל מרן היה סבור כי אין זה מהיושר, כיון שכאשר קיבל את הדירה מבעל הבית החוק לא היה קיים ולא על מנת כן נכנס אליה. הוא עזב את הבית ללא קבלת פרוטה, ועבר להתגורר בבני ברק.
הכל באמצע הלימוד
בעת שנסעתי עם אבי למקסיקו התאכסנו בבית אדם אחד, ושם הבניינים מוקפים חומה, אולי גובה שלושה מטרים מפני יראת שודדים וכו'. ופתאום בלילה רואים בחור קופץ מעל החומה לבפנים, ומאוד נבהלו. סיפר הבחור, שהוא גר במרחק עצום משם, אינני זוכר כמה, ושמע שראש הישיבה הגיע, ומבקש רק לראותו לומד, וכשראו שכוונתו רצויה נתנו לו לעמוד מרחוק ולראות את ראש הישיבה כל הלילה לומד, והבחור עמד ועמד והסתכל, ולמחרת כשראש הישיבה נסע לשדה התעופה אמר הבחור לר' משה שהתפעל מהלימוד אבל יש לו שאלה על הראש ישיבה, שראה שבאמצע הלימוד הפסיק כדי לכתוב הקדשה על ספר לבעה"ב, ואחר זמן הפסיק באמצע הלימוד כדי לסדר עוד איזה דבר, ואיך זה שמפסיק באמצע הלימוד? כך תמה הבחור…
השבתי לו: "אני אסביר לך, הראש ישיבה הוא פשוט כל הזמן יושב ולומד, ממילא כל מה שיעשה הוא באמצע הלימוד – הוא מתפלל באמצע הלימוד, הוא אוכל באמצע הלימוד, הוא הולך לישון באמצע הלימוד, וממילא גם כל סידור שמוכרח לעשות הוא באמצע הלימוד.
(מתוך קובץ גליונות תשע"ט)
1/238