שח מרן הגרנ"צ פינקל זצ״ל ראש ישיבת מיר: כד הוינא טליא, בהיותי אברך ומיד לאחר הנישואין, זכיתי להימנות בחבורה של אברכים צעירים, אשר ברבות השנים גדלו וזכו כולם בס״ד להיות למרביצי תורה.
זכורני כי בעת לימודינו הגענו לא פעם לידי ׳ריתחא דאורייתא׳ מופלאה כל כך, עד שנעשינו כאויבים זה לזה; והייתה אז הרגשה כי אילו היתה מונחת שם סכין על השולחן, היינו באים לידי סכנה גדולה״…
ואכן כך מצינו בירושלמי (שבת פ״א, ה״ט) שאף במחלוקת בית שמאי ובית הלל רצו לדקור זה לזה בחרב, ונעשו אויבים כפשוטו, אמנם כיון שהייתה זו מחלוקת לשם שמים, ממילא אף נתקיימו בהם דברי חז״ל שאינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה.
חובה עלינו לדעת כי ללא ׳ריתחא דאורייתא׳ מובהקת, ובלא שתהיינה 'כל עצמותי תאמרנה׳, אין כל דרך להצליח בלימוד. לא ייתכן כלל שאדם יישב במנוחה ויצליח בתלמודו בלא שתבער בו ׳קנאת סופרים׳ ובלא שיהיה ׳אויב׳ בדרך תלמודו.
יתר על כן, כאשר אדם מפעיל את תנועותיו החיצוניות, בדיבור ונענוע של התלהבות כדרך 'אויבים', אזי החיצוניות משפיעה על הפנימיות ומביאה אותו לידי השגות גבוהות בריתחא דאורייתא, והוא זוכה לרכוש את סגולה מופלאה זו. וכפי שמצינו אצל ראש הישיבה מרן הגר״ח זצ״ל שהיה עומד תמיד על הבימה ודופק וצועק מתוך ריתחא עצומה, ובכך הוא השפיע ועורר את כל לומדי בית המדרש להיסחף ולהידבק במלחמה זו.
(גיליון 'בית מדרש' שע"י ישיבת מיר)