בערוב ימיו, אמר החידושי הרי"ם זצ"ל למקורבו רבי הירש ליב מוורשא זצ"ל: "לא פעלתי רצוני. קיוויתי שיעלה בידי לקרב לבבות כל ישראל לאביהם שבשמים, ולקרב הגאולה – ולא הצלחתי"…ביקש להפיס דעתו, ואמר..

"הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תָּשִׁיב אֶת-בְּנִי שָׁמָּה"  (כ"ד, ו')

הצדיק רבי יששכר דב מבעלזא זצ"ל פגש באחד מצדיקי וקדושי דורו שהיה דבוק בקונו כאחד משרפי מעלה, עיניו למטה ולבו למעלה. לא הביט מחוץ לדל"ת אמותיו, ולא ראה שבניו אינם הולכים בדרכיו…

נענה ואמר לו: "יש לי שאלה – הנסיון הראשון בו נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, היה במסירות נפשו על קדושת השם בהשלכתו לכבשן האש באור כשדים (רש"י ורבנו יונה, אבות פ"ה מ"ג). יצחק אבינו נתנסה בהעלאתו לעולה, עקדתו על המזבח, מסירות נפש. מדוע יעקב אבינו, הבחיר שבאבות (בראשית רבה עו, א), לא התנסה במסירות נפש על קדושת השם?!" השתאה אותו גדול, מרום וקדוש. אכן שאלה!

נענה הרבי מבעלזא ואמר: "לדעתי, בקשו להורות בזה שלא נדרש ממך למסור את נפשך, אם יש לך ילדים לחנך. כי אז, אל לך לעלות למרום ולהרגיע שחקים. עליך להיות נטוע בשתי רגליך בקרקע!"

וידועים דברי המרדכי ז"ל (ערובין אות תקכח): הרשב"ם שפל עינים היה, ורצה לעלות בקרון אשר סוס ופרד מושכין בו, ולא הרגיש. התרחש לו נס, ונזדמן אחיו רבנו תם שם. אמר לו: "אל תהי צדיק הרבה. שא מרום עיניך, והנה סוס ופרד לקראתך"…

עת לעצום עינים, ועת לפקחן ולפקח, להתבונן ולעמוד על המשמר!

ונזכיר דברי קדשו של ה"כתב סופר" זצ"ל, שאברהם אבינו עסק בקריאה בשם ה' עד ש"אחה את כל העולם כולו לקדוש ברוך הוא"" (תנחומא לך, ב), ואילו נח לא עסק בהחזקת בני דורו בתשובה. כי לאברהם אבינו לא היו בנים, ולנח היו. והאחריות הראשונית של האב היא לבניו, ביחוד כשהם חיים בדור המבול!

ויתכן שאלו דברי הרמב"ן הקדוש זצ"ל (בראשית יב, ח), שאברהם אבינו בנה מזבח וקרא בשם ה', הודיע אותו ואלוקותו לבני אדם. וכן מצינו ביצחק, שבנה מזבח וקרא בשם ה' (שם כו, כד). "ולא נאמר ביעקב כן, מפני שהוליד בנים רבים כולם עובדי השם והיתה לו קהילה גדולה נקרת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם". ומה בימי קטנותם, אזי היו ודאי כל מעיניו בחינוכם!

ונספר – הגאון רבי יואל קלופט זצ"ל התמנה בימי אברכותו כרב הקהילה החרדית בבאר שבע. מיד ארגן ופיתח, לימד והורה, והרעיף טל של תחיה. הגיעו בניו לגיל חינוך, ולא מצא שם מוסד מתאים עבורם. היה, מובן שהיה, אבל לא ברמה הנדרשת. שקל לעזוב, ובני הקהילה נזעקו. אם יעזבם, יסוגו אחור. כל עמלו ירד לטמיון. נסע לירושלים ונכנס אל מרן הרב מבריסק זצ"ל שטח התלבטותו.

והתשובה היתה נחרצת: "אחריותו הראשונית של האב, היא לילדיו!"

ועבר מבאר שבע לרחובות, בה היתה קהילה חרדית פורחת!

בספרים הקדושים הסבירו ענין "עמלנו אלו הבנים" בדברי הגמרא (סנהדרין צט, ע"ב) "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז), לעמל פה, ככתוב: "כל עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז), היינו התפילות והדמעות שמשקיעים בצאצאים. כמו ששנינו (תנא דבי אליהו רבה, יח) מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר והיו לו עשרה בנים ובנות ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומלחך בלשונו עפר כדי שלא יבוא אחד מהם לידי עברה ולידי דבר מכוער. אמרו: לא יצאה אותה שנה עד שעלה עזרא הסופר ואותו כהן עמו, וראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמישים שנה.

וכשהגאון האמרי אש זצ"ל שבח והלל בפני אדוננו החתם סופר זיע"א את בנו מרן הכתב סופר זצ"ל באמרו שדלה לשונו למלל גדולתו ועוצם גאונותו בתורה, שמח החתם סופר בהכירו אותו כאיש אמת, והפטיר: "אבל יאמין כבודו, ששפכתי על זה נהרות דמעות!"

וכשהשיא מרן הכתב סופר זצ"ל אחד מצאצאיו נתן שבח ותהילה לבורא יתברך שזכה לזרע קודש ברך ה', כולם אהובים כולם ברורים כולם גיבורים בתורה, הוסיף: "אבל בכל תפילת עמידה הורדתי על זה דמעות כנחל!"

בערוב ימיו, אמר החידושי הרי"ם זצ"ל למקורבו רבי הירש ליב מוורשא זצ"ל: "לא פעלתי רצוני. קיויתי שיעלה בידי לקרב לבבות כל ישראל לאביהם שבשמים, ולקרב הגאולה – ולא הצלחתי"…

בקש להפיס דעתו, ואמר: "אמת שלא עלה בידו לפעול על הכלל כרצונו – אבל אם על הכלל לא פעל, הרי על יחידים פעל ופעל. וכי מעטים התקרבו לבורא יתברך על ידו?!

הנה נכדו לייבלה (הוא הגאון הקדוש רבנו השפת אמת זצ"ל), כלי מחזיק ברכה!"

נהרו פני החידושי הרי"ם, והסכים: "אכן, כדבריך כן הוא! דמעות הרבה שפכתי שיגדל כרצוני, וברוך השם התקבלו עתירותיי!"

(מתוך 'מקרבן לתורה' –הגדה של פסח)