א. שמעתי מיהודי תימני זקן שזכה לתקוע בפני הגה"ק מהרי"ל דיסקין את התקיעות, עם תרועה כמנהג תימן – קול המתרעש, שהגה"ק מהרי"ל זצ"ל דקדק לשמוע תרועה גם בקול המתרעש, ועל התקיעה הקפיד שהקול יהיה פשוט ממש בלי עליות או ירידות.
והוסיף לספר שבשעת התקיעות היו פני הגה"ק מהרי"ל דיסקין זצ"ל כלפיד אש מרוב שמחה שזוכה לקיים מצות תקיעות בהידור, ולא היה שרוי כלל בהאי עלמא בעת התקיעות, ובכלל, בכל הראש השנה היה כולו שקוע שרעפי קודש והאריך מאוד בתפילת שמונה עשרה, ולאחמ"כ היו עוברים לפניו הרבה בעלי תקיעות, וכל אחד היה עושה לפניו תקיעה כנוסח אחר, וסיים: אשרי מי שראה אותו בעבודתו במצות תקיעות בר"ה. והיה רגיל כמה ימים לפני ר"ה לקרוא לפניו את התוקעים לבחון אותם אם יעשו התקיעות בהידור.
ב. מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל לא אכל קודם תקיעות, ושיבח את הבחורים שיכולים להימנע מלאכול (אולם אצל מרן הגרי"ז ראיתי שעשו קידוש קודם התקיעות ומרן זצ"ל אכל עם המתפללים).
ג. זכורני שהגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה מקדים בתחילת שיחותיו בחודש אלול ואומר "היום כך וכך ימים קודם ראש השנה", ורק אח"כ היה מתחיל לומר מוסר.
ד. כשנחלה החזן הקבוע לתפילת שחרית בימים נוראים בישיבה, קרא לי מו"ר זצ"ל וביקשני להיות שליח ציבור בשחרית בראש השנה ויום כיפורים, והשבתי לו שאינני מכיר את הנוסח והניגון, ומה עוד שהלא אני עדיין בחור ועפ"י הלכה יש להעדיף אברך מבחור. אולם מו"ר זצ"ל השיב לי שאין לו אחר, ובמקום שאין איש אני מוכרח לקחת התפקיד על עצמי, והעמיד לי אברך אחד שלימד אותי הנוסח והניגון היטב, ובערב ראש השנה קרא לי ואמר שלא לשנות הניגון גם לא כדי להרבות הכוונה, כי הניגון המקובל בבית ישראל בתפילות בימים נוראים יש לו יסוד, והוא מקובל במסורת דור אחר דור בישראל, ועל כן יש להקפיד שלא לשנותו.
ה. שמעתי מפי הגה"צ רבי אליהו לופיאן בדרשה בערב ראש השנה, שסגולה גדולה לאדם לצאת זכאי במשפט דראש השנה – שיתעסק בצורכי ציבור, שעל ידי זה הקב"ה יציל אותו מפורענות לתועלת הרבים שאינם צריכים להפסיד או להצטער כשיארע לו חולי או איזה גזירה רעה. וזהו פירוש הכתוב (תהלים י"ט י') "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" – שמכל הצדדים של המשפט צדקו משפטי ה', שאין מי שנפסד שלא כדין מהמשפט, ואפילו לא בעוגמת נפש שהיא רק תוצאה מהמשפט.
ו. סיפר לי מרן הגרי"ז זצ"ל, שאביו הגר"ח זצ"ל היה הולך פעם אחת בשנה – לפני ראש השנה לבדוק את העירוב בבריסק. [ומתחילה לא הסכים הגר"ח כלל שינהגו קולא לטלטל בשבת על סמך עירוב, ורצה לאסור עשיית עירוב בבריסק ופירסם איסור אבל לא שמעו לקולו, ולכן אמר למורה הוראה רבי שמחה זעליג זצ"ל שדווקא הוא יסדר את העירוב – ויסמכו עליו דוקא].
ז. כששמעה אם אבי זצ"ל על פטירת בנה בקיצור ימים ושנים, החלה מיד לקונן ולבכות על שלא התפללה כראוי בימים הנוראים, ואמרה במר נפשה: "אוי לי שלא בכיתי מספיק ב'ונתנה תוקף' ובכל תפילות הימים הנוראים, הרי אם היינו מתפללים עוד בימים נוראים היינו יכולים למנוע את רוע הגזירה".
ח. סיפר לי גדול אחד זצ"ל, שיהודי בא אליו בראש השנה ושיבח את עצמו על שלא ישן כלל בראש השנה, והשיב לו, שזה לא מספיק, שאם דיבר דברים בטלים זהו ממש כמו שינה, וזהו אף גרוע יותר משינה, ששינה יש בה צד מעלה שהיא מוסיפה כח לאדם לעבודת ה', אבל המאבד את זמנו בדברים בטלים הרי הוא כמת ממש בר"ה.
ט. אצל מרן הגרי"ז עשו קידוש קודם תקיעות, ואף מרן זצ"ל אכל עם כל המתפללים. [ובבעלזא אוכלים קודם תקיעות בלא קידוש, וכנראה סבירא להו שהתקיעות שייך לשחרית וקודם התקיעות הוי כמו קודם שחרית. אולם מו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל לא אכל קודם תקיעות].
ט. מפליא היה לראות את תפילות מרן הגרי"ז זצ"ל, היה מתפלל כדרכו בכל השנה באותו הניגון והתנועה בכל השנה, בין בראש השנה ויום כיפור ובין בשאר ימות השנה, אמנם מ"מ כמה פעמים שינה קולו בבכי בימים אלו.
י. נהג לבלות היום בר"ה באמירת תהילים בכוונה בתחנונים, שיש בזה גם בקשת כפרה מחילה וסליחה ותשובה, ואימת הדין ניכר בו תמיד כל היום, ופירש מה שמבואר ברמב"ם שבורח מפחד הדין, שבורח ומוצא מנוס אצל הקדוש ברוך הוא.
יא. בזמן התקיעות אצל מרן הגרי"ז, נשמעו תקיעות מבית הכנסת סמוך, ורבינו שליט"א אמר למרן הגרי"ז שלכאורה צריך להפסיק לתקוע כעת כיון דתרי קלי לא משתמעי, ומרן הגרי"ז הכריז ואמר לציבור: "ר' משה אומר שצריך להפסיק לתקוע" – והורה לבעל תוקע שיפסיק לתקוע.
1/152