"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ… וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כ"ו ג-ד)
בחודש אב תשס"ז, ערב שנת השבע, שוחחתי עם בעליו של כרם זיתים גדול המניב שמן זית מובחר ואורגני, שישמור שמיטה כהלכתה. הוא נענה ברצון, והביע את כאבו על כך שבשמיטה קודמת סמך על היתר המכירה. הצעתי לו שארשום אותו בקרן השביעית לקבלת מלגה, אולם הוא באצילותו ויתר על כך, והביע את בטחונו בה' שיזמן לו את ברכת השביעית מידו הפתוחה הקדושה והרחבה. יש לציין, שבמשך שנים ארוכות השקיע במטע הזיתים שלו מאמצים ודמים מרובים. עצים רבים נגנבו ונזקים נגרמו על ידי ישמעאלים.
שנת השמיטה החלה. בערב יום כיפור תשס"ח מקבל הבעלים ידיעה שמטע הזיתים עולה באש. ככל הנראה היתה זו הצתה מכוונת של הישמעאלים. הוא עורך חישוב מהיר ומגלה שאם הוא מטפל כעת בשריפה, הוא עלול להגיע בטעות לחילול היום הקדוש. בגבורת נפש הוא מתעלם מאיבוד נכסיו והולך לבית הכנסת לתפילת כל נדרי. רק לאחר חג הסוכות התפנה לטפל בענין, ואז החל דיון מקצועי לגבי אופן הטיפול בעצים השרופים.
המדריך החקלאי, האגרונום והמומחים השונים, ירדו לשטח כדי לבדוק בעיניהם את העצים השרופים ולדון באפשרויות הטיפול שאולי תוכלנה להציל את העצים. על פניו נראה היה המצב כלאחר ייאוש. עצים שרופים הם עצים מתים. המסקנה של כל בעלי המקצוע הייתה, שהדרך היחידה שתוכל להועיל לעצי הזית ואולי תאפשר להציל אותם היא, רק פעולה של 'גיזום עמוק' [המומחים היו חלוקים בדעתם אם אכן יועיל הגיזום העמוק. היו מהם שטענו שגם פעולה זו לא תועיל].
מומחה לעצי זית מטעם 'קרן השביעית' התערב בעניין בהמשך. הוא טען כי העצים לא ייהרסו אם לא יטופלו מידית, ולעומתו טענו כל המומחים האחרים, ובהם בכירים מאד, שאם הטיפול לא ייעשה מידית לא תהיה בו תועלת. אם ימתינו במצבם עד לאחר השמיטה, ימותו העצים לחלוטין, ללא תקנה.
פנינו להגרא"א יעקבזון שליט"א, רב המושב תפרח, ולאחר מו"מ בהלכה הפנה אותנו להגרמ"מ מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות. הרב יעקבזון הוסיף ואמר כי הגרמ"מ הוא המומחה הגדול ביותר בהלכות שמיטת הארץ בפועל, בין בהלכה ובין במציאות, ובפרט שקיבל ממרנא החזון איש זיע"א הרבה מאוד בעניינים אלו. פנינו להגרמ"מ זצ"ל, והוא הסתפק מאוד. מחד, רצה להקל לעשות מלאכה דרבנן לפי דברי החזו"א שיש הבדל בין מאורע של יחיד למאורע של רבים, אולם אמר שאין בידו להכריע בזה ושאחכה עד שיכנס לשאול את מרן הגראי"ל שטיינמן והוא יכריע בדבר. מרן הביא ראיה מהסוגיא בבבא מציעא (דף ק"ה – ק"ו) לגבי מכת מדינה. מרן קם והוציא גמרא מהארון, ויחד עם הרב מנדלסון עיין בגמ' ובתוס' שם, אם שריפה היא מאורע של יחיד, ודן ופלפל בזה באריכות לכאן ולכאן, ולמעשה לא הסכים להתיר.
הגרמ"מ אמר לי לומר לבעלים של המטע, שגדול הדור דן בדבר והכריע לאיסור, אך אם קשה לו לקבל את הפסק מחמת גודל הניסיון, שיודיע לנו ונתיישב בדבר, אולי נמצא פתרון או דרך להקל. הנ"ל התרגש מאוד לשמוע שגדולי ישראל דנו בעניינו, והכריז: "כשנטעתי את עצי הזית התפללתי שמהזיתים שלי יביאו שמן לבית המקדש! להדלקת המנורה לא ייקחו שמן של היתרים, אלא רק שמן זית שנעשה על פי רצון ה'".
חדשים ארוכים עמד המטע שומם ושרוף, מעיד בכך על גדלותו של בעליו. 'גיזום עמוק' לא נעשה בו ולא שום טיפול אחר. וראה זה פלא! בחודש שבט החלו האילנות השרופים להניב פירות, בניגוד מוחלט לכל דברי המומחים! חלקם לא האמינו כשסיפרנו להם על כך, ונסעו בעצמם למטע הזיתים לראות את הפלא בעיניהם.
הגרמ"מ מנדלסון זצ"ל התפעם מאוד כששמע על כך, ואמר שצריך להודיע למרן הגראי"ל, שהרי הוא לקח על עצמו את אחריות הפסק בעניין זה. כשספרתי זאת למרן ראו את השמחה על פניו. מובן שגם בשמיטה שלאחריה שבתו העצים על פי כל גדרי ההלכה, כשהם מכריזים בעצם קיומם "וציוויתי את ברכתי"!
(דברי שיח)