הרב מרדכי ויינשטוק
נפליג בסיפור אותו שמעתי ממגיד המישרים המופלא רבי ברוך רוזנבלום, אל הימים הנוראים של השלטון הקומוניסטי שראה בישיבות ובלימוד התורה אקט חתרני ואנטי מהפכני ואסר עליו מכל וכל. לא יהודי אחד ולא שניים התמרדו בכל יכולתם נגד איסור זה על אף הסכנה החמורה, וכזה היה גם הגאון רבי חיים זייטשיק, מחשובי תלמידי נובהרדוק בימיו של הגאון רבי אברהם יפהן, ואשר מונה על־ידו לשמש כראש סניף הישיבה הנובהרדוקאית שנפתחה בעיר בוטשאטש שבגליציה. דא עקא שלא הרבה זמן לאחר מינויו נכבשה העיר בידי הרוסים עם כיבוש פולין בתחילת ימי מלחמת העולם השניה. השלטון הקומוניסטי השליט מיד את התנהלותו המרושעת, ורבי חיים נאלץ להעביר את הישיבה לתנאי מחתרת.
וכך, במקום ללמוד עם הבחורים בבית המדרש העירוני כפי שנהג עד אז, היה עליו לעבור למרתף ולהעמיד בחורים שישמרו מבחוץ ויראו אם זר מתקרב. אותם בחורים החזיקו בידיהם מטאטאי רחוב ועשו את עצמם כאילו הם מנקים את רחובה של העיר. אילו התקרב למקום זר או כלי רכב חשוד פצחו מיד בשירת 'עוצו עצה ותופר' וכל תלמידי הישיבה מיהרו להתפזר.
אחד השכנים הבחין בנוהל המשונה ומיהר להלשין לנקוו"ד, וסוכניו סגרו חרישית על המקום עד שתפסו את רבי חיים בעיצומו של שיעור כשהוא מרביץ תורה בצעירי הצאן. הבחורים התפזרו לכל עבר, אבל רבי חיים שנלכד נשלח לגלות בסיביר.
בהגיעו לשם העמידו בפניו שתי אפשרויות: הראשונה הציעה לו לעבוד עבודת כפיים קשה במפעל טנקים, אבל שכרה שבצדה היה לעבוד במפעל מחומם היטב ולא להסתובב בישימון הקפוא שבחוץ. האופציה השניה לעומת זאת הייתה לשאוב מים מבאר מרוחקת ולהביא אותם אל המחנה. מדובר היה בהיטלטלות של עשרות דקות לכל צד בקור הנורא שרק סיביר יכול להציע, ועל כך היה צריך לחזור מספר פעמים ביום.
הלך רבי חיים ובחר לשאוב מים. הוא אמנם היה מעדיף לשהות במקום מחומם, אבל עשה חשבון שאם יותר לו לצאת מן המחנה ולשאוב מים יוכל לשוטט בין הכפרים באזור ואז אולי ימצא שם בית יהודי. הוא כמה וצמא לספר יהודי, אך לכשעצמו לא היה עמו כלום. כך החל בשאיבת מים ובכל פעם היה מתגנב לשעה או שעתיים של חיפושים בכפרים שסביבות מחנה העבודה כדי לראות אם ימצא בית יהודי. לאחר חודשים של חיפושים מצא לבסוף בית שצורת מזוזה בפתחו.
הוא מיהר לדפוק ובעלת הבית שראתה אותו נבהלה למראהו – שערו גדל פרא ושאיבת המים דלדלה את גופו פלאים. נראה היה כשלד מגודל שיער. "איך בין א איד" (אני יהודי) אמר לה, והיא התרגשה ונענתה כנגדו שאף היא יהודייה ולא התיישבה דעתה עד שמיהרה להעניק לו חצי כיכר לחם.
"שמא יש לכם בבית ספר יהודי?", מיהר לשאול, אבל אף שהשיבה בחיוב הסבירה שאינה יכולה להעניק אותו. "הספרים של בעלי וניאלץ להמתין עד שישוב מעבודתו". רבי חיים חזר אפוא באחד הימים הבאים בשעה שבעל הבית היה בבית, וזה הראה לו ברוב שמחה שיש לו כרך גמרא אחד שבו מסכתות נזיר ונדרים. "אולי תוכל לתת לי את הכרך?", התחנן רבי חיים שגעגועיו לגמרא והתוספות לא ידעו מנוח. אבל בעל הבית סירב. כרך הגמרא הבודד היה ירושה מאביו והוא נאחז בו כבקמע. לבסוף הצליח רבי חיים להראות לו שבכרך ישנן שתי מסכתות ולשכנע אותו שיעניק לו אחת מהן, ואותו יהודי שלב חם פיעם בקרבו נענה והעניק לו את מסכת נדרים.
רבי חיים שב למחנה העבודה וכולו נרגש. לאחר חודשים של צמא רוחני קשה יש בידיו גמרא. אלא שכעת התחדשה עליו צרה אחרת. יושבי המחנה היו כולם מכורים לעישון, ולפי שלא היו להם סיגריות של ממש היו מגלגלים כל נייר שהגיע תחת ידיהם עם מעט תערובת הטבק שהיתה ברשותם. על רבי חיים היה לשמור את הגמרא שלו מכל משמר, והוא החזיק אותה בצמוד לגופו בכל שעה ושעה שבה לא הגה בין דפיה. לימים סיפר שהיה בקי בכל תג ותג מאותיותיה של מסכת נדרים.
לילה אחד בעודו שוכב על משכבו והגמרא בחיקו, נזכר רבי חיים שליל שמחת תורה הוא. רגש עצום החל מציף אותו והוא לא עמד מולו. קם בשקט ממיטתו, הציב כסא במרכז הצריף והחל רוקד סביבו והגמרא בידו.
שעה ארוכה רקד כך בהתלהבות בלי להבחין שבין יושבי הצריף יוקדות עליו מספר עיניים חורשות רע. אלו חששו ששכנם למחנה התבלעה עליו דעתו ובשום אופן לא היו נכונים לסבול את המצב הזה. החליטו אפוא להביא עליו את הקץ.
באותם ימים עסקו בחטיבת עצים ביערות הסביבה. והנה קוראים לו שניים מהבריונים ומבקשים את עזרתו בגדיעתו של עץ עבה במיוחד. הוא לא הבין שהם זוממים להרע לו, אבל עד מהרה הפנים שטוב לא ייצא מבקשתם. הם עמדו וניסרו את העץ, בעודם מבקשים ממנו להחזיקו בידיו החשופות. "העץ נופל עליי", זעק אבל אלו ציוו עליו להחזיק חזק ולא להתלונן. ובעודו חושק את שפתיו נפל עליו העץ והכל חשך סביבו.
כשהתעורר כעבור מספר ימים גילה שהוא חבוש מכף רגל ועד ראש, אבל כלום לא היה אכפת לו, כי ברגע הבא הוא החל זועק בבהלה "הגמרא שלי! היכן הגמרא שלי?". רק קולה המרגיע של אחת האחיות במחלקה נסך בו תקוה. "אני יהודייה", אמרה לו וסיפרה שהטמינה היטב את הגמרא והיא בידיים טובות.
"לימים השתחררתי מן המחנה", סיפר רבי חיים לאחר שכבר עלה לארץ ישראל והקים בה עולה של תורה. "זכיתי לעוד הרבה חגי שמחת תורה כשאני מוקף אוהבי ולומדי תורה, אבל את אותה שמחה והתרגשות שבה רקדנו רק אני והגמרא סביב הכסא בצריף הסובייטי, את אותם רגעים של חבוקה ודבוקה בך – בתורתך, לא אשכח לעולם!".
נדרים וייסורים
ומנדרים לנדרים נעבור אל כרך גמרא שמספר את סיפור אהבת התורה של יהודי אחד שלא זכה לחמוק משנות הזעם.
כרך בודד של ש"ס תלמוד בבלי – מסכת נדרים, נזיר סוטה, נותר מכל ספריו של רבי יעקב ב"ר ברוך ריעדנץ הי"ד, תושב העיר סיגעט שבטרנסילבניה.
רבי יעקב ביקש לחרוט עלי נייר למזכרת נצח את מאורעותיו בשנות הזעם הנוראיות כשמחוץ שיכלה חרב וחללים נפלו בכל רגע. רושם רבי יעקב בביטחון גמור בין דפי המסכת, כי למרות כל הרדיפות הנוראיות כולו הודיה ליושב במרומים שהצליח בידו להמשיך וללמוד את הדף היומי במסתרים, ואף לסיים מסכת ועוד מסכת. מעיון בכתובים ניכרת דמותו של יהודי קדוש שנתן דרור לרגשותיו, ופותח בפנינו צוהר מאלף ומרטיט, מסירות נפש ללימוד הדף היומי מהי, ועד היכן מגיע עומק רצונו של יהודי לעמוד ולהתמיד בלימוד הדף היומי.
בפתח המסכת כותב רבי יעקב את הודאתו ליושב במרומים שזיכהו להתחיל ולסיים מסכת זו בשנת תרצ"ג בעיר סיגעט. אלא שבבואו לרשום את לימודו בפעם השנייה במחזור השלישי של הדף היומי, היה זה בשנת תש"א בעיצומם של ימי התופת והמלחמה, וכה רושם רבי יעקב בעמוד הראשון של מסכת נדרים:
"מי אנכי שאזכה להודות לד' כי עפר אני בחיי, ורימה ותולעה אחר מיתתי, ובפרט לך דומיה תהילה, אבל לעצור במילים מי אוכל? הפעם אודה לד' בכפליים, כי זה פעם שנית שזכיתי להתחיל בש"ס ללמוד מסכת נדרים, וד' היה לי בעזרי ועשו לי ניסים ונפלאות, ואקוה שגם מכאן ולהבא יהא ד' בעזרי… כה דברי השפל והמדוכה ביסורים בכפליים שאי אפשר לפורטם וקַמֵיה שְמַיָא גַלְיֶה, העותר והמצפה בכל רגע ורגע לישועה בתוך שאר ישראל…
יעקב ב"ר ברוך ריעדנץ סיגעט א' שלח תש"א".
בדף הסיום של מסכת זו – מסכת נדרים, לצד רישומו הראשון בכותבו: "א' תרומה תרצ"ג, עזר לי השי"ת וסיימתי מסכת נדרים אודה לא־ל בלב חוקר שזכיתי לזה", רושם רבי יעקב את הקורה עמו בלימוד המחזור השלישי, כשהימים הם ימי האימה והזעם…
וכה הם דבריו המרטיטים הממיסים כל לב:
"ב"ה אבקש מאדון כל העולמים שימחול לי בסליחה גמורה על מה שלא למדתי מידי יום ביומו את הדף היומי כמו רגילות שלי, כי חלילה לא במרד ובמעל עשיתי זאת, אלא אנוס הייתי מחמת הרדיפות של הרשעים יש"ו שהיו רצונם להגלות אותי עם כל ב"ב תלינה בגלותי לדאבון נפשי עם שאר אחינו בני ישראל, ומחמת צרות וצרות שונים שנגעו בי לא הי' לי פנאי ללמוד.. כי טרוד הייתי להציל אותי עם כתב תעודות".
בפתיחה למסכת נזיר באותו כרך בודד וישן כותב רבי יעקב לצד דבריו: "בג' תרומה תרצ"ג התחלתי ללמוד מסכת נזיר". כמו כן אף כתב את הקורה עמו במחזור השלישי ללימוד הדף היומי. היו אלו ימי דם ותמרות עשן, וכה הם דבריו המרגשים:
– "ב"ה סיגעט תש"ב לפ"ק אור ליום א' וארא
עכשיו התחלתי ללמוד מסכת זו בעזרת השם הגדול והנורא פעם שנית, ומי יתן יהי' שאזכה להיות תחת צל קורתי, ללמוד ולסיים מסכת זו, כי במצוק העתים הללו לדאבון נפשינו אין אדם יודע מה ילד רגע".
אצל אותו יהודי יקר הבקשה בסיומה של מסכת – "כשם שעזרתני לסיים מסכת זו כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם וללמוד וללמד…" מקבלת משמעות אחרת.
ובסיום מסכת נזיר, כשסיים רבי יעקב את המסכת רושם הוא בתוך שורות הגמרא בין "ורב שלום בנייך" המסיים את מסכת נזיר, לבין הבקשה המיוחלת "הדרן עלך מסכת נזיר", את המילים הבאות שממיסות את הלב:
"ב"ה אודה לד' בכפליים על שזכיתי היום פעם שנית לסיים מסכת נזיר, אבל אבקש סליחה מרבון העולמים למחול לי על מה שלא למדתי מסכת זו בעיון כמו שאר המסכתות, כי לדאבון נפשי במצוק העיתים הללו כשישראל נרמסים תחת הרשעים בעפר האדמה, לא היה ביכולתי לצמצם את החושים…".
בתחילת לימודו את מסכת סוטה, לצד רישומו אודות לימודו הראשון במחזור הלימוד של הדף היומי: "היום הזה ח' ימים בחודש אייר א' אחרי תרצ"ג התחלתי ללמוד מסכת סוטה, אקוה שגם מכאן ולהבא יהי' הי"ת לי בעזרי שאזכה לסיים במהרה מסכת זו בלי ביטול…", רושם רבי יעקב את קורותיו בלומדו את המסכת בפעם השניה, בהיותו בגיא צלמות:
"ב"ה ל"ג בעומר תש"ב סיגעט
ביום זה זכיתי להתחיל מסכת זו פעם שנית, ואודה ה' בכל לבב בעבור מתנה גדולה כזה. יעזור לי השי"ת שאזכה להיות בביתי מתוך שלום ושלוה ואזכה ללמוד ולעשות מתוך פרנסה והרחבה, והעושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום על כל הארץ, ונלמד במהרה, כי במצוק העתים הללו והרדיפות שנפלו על ישראל לדאבון נפשינו חיל ורעדה יאחזון בכל רגע ורגע… הצעיר והשפל הכותב בלב נשבר ונדכה
יעקב ב"ר ברוך ריעדנץ…".
כהרגלו במסכתות הקודמות, רשם רבי יעקב ברטט עלי נייר את רשמיו בהודאתו ליושב במרומים עם הגיעו לסיום המסכת…
אך בסיום מסכת זו – מסכת סוטה – לא רשם רבי יעקב דבר.
נדמה כי למרות עוז תעצומותיו ורצונו החד לסיים וללמוד את הדף היומי כולו, ולהגיע לסיום הש"ס כולו, לא זכה לכך ככל הנראה, ונעקד על קידוש ה' יחד עם רבבות מאחיו ואחיותיו, גיבורי החיל, הי"ד.
אשרי העם שככה לו. אשרי העם שתורתו נוסכת בו חיי נצח.
