"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה" (שמות ל"ה, ל"א)
לעתים קרובות דיבר רבינו בשבחם של גדולי התורה ששתל הקב"ה בכל דור, ומספר מהידוע לו על גדלותם ומעלותיהם. בקטעים הבאים יובאו מעט מדבריו אלו:
הרמ"א
סיפר רבינו: יום שישי אחד נערכה בעירו של הרמ"א חתונה של פורקי עול. משראה הרמ"א כי זמן כניסת השבת מתקרב והללו ממשיכים בחגיגתם, שלח להתרות בהם כי אם לא יפסיקו את נגינת התזמורת רע ומר יהיה גורלם.
בעלי השמחה לא שעו לאזהרותיו של גדול הדור, והתזמורת המשיכה לנגן בעוז. שפתותיו של הרמ"א החלו מלחשות דבר מה, ולפתע זעה האדמה ומקום החתונה החל לשקוע!
עוד שנים רבות לאחר מכן היו מגיעים אנשים לחזות בשקע הפלאי באדמה.
המהרש"א
הבעל שם טוב אמר שכל הספרים עד דורו של המהרש"א – והמהרש"א בכללם – נכתבו ברוח הקודש. ואלו הספרים שנכתבו בדורות המאוחרים יותר – יש מהם שנכתבו ברוח הקודש ויש שלא.
הפצצה נעמדה באוויר
פעם נפלה פצצה לתוך בית המדרש שבו ישב המהרש"א ולמד. בעוד הפצצה עושה דרכה לכיוון הקרקע החווה המהרש"א בידו לכיוונה, והפצצה נעמדה באוויר! לפרסומי ניסא לקחו את אותה פצצה ועשו ממנה כיור לבית המדרש.
"אלו אנשים שהיו מלאכים!" אומר רבינו, "בכלל לא בני אדם!"
הגאון רבי עקיבא איגר – גדלותו של צדיק
סיפר רבינו: "בכל עיר שאליה היה הגאון רבי עקיבא איגר מגיע, היו יוצאים לקראתו כל בני העיר מגדולם ועד קטנם. רבי גדליה רבינוביץ זצ"ל היה מספר שסבתא שלו זכרה כל ימיה כיצד בהיותה בת שש שנים יצאו כל בני עיר מגוריה לקראת הגרעק"א שהגיע לעירם. והנה, עם כל זה הוא נשאר עניו גדול מאד, משום שסבר שכל הכבוד הזה אינו מגיע לו באמת. רק יש לדעת אם הצליח שלא להנות מהכבוד כלל".
פעם אחת הגישו לרבי עקיבא איגר מאכל כלשהו, והוא קירב את הכפית לפיו אך לא טעם מן התבשיל ונשאר כך זמן ארוך. לפתע התברר שהיתה שאלה על כשרות המאכל, ומשמים שמרו על פיו הקדוש.
מעשה נורא המעיד על עומק שקיעותו בתורה התרחש בסוף ימיו: כידוע בתו של הגאון רבי עקיבא איגר נישאה לחתם סופר אחרי פטירת אשתו הראשונה. אולם לא לזמן רב ארכה השמחה, וגם היא נפטרה בדמי ימיה. כדי לא לצער את אביה, שכבר היה זקן וחלוש, הוחלט שלא לספר לו על פטירתה.
והנה, לאחר שהחתם סופר כבר נישא בשלישית, היה רבי עקיבא איגר אמור להתארח אצלו שבת אחת. אשתו החדשה רצתה לצאת מהבית, כדי שרבי עקיבא איגר לא יראה אישה אחרת בבית חתנו ויבין את אשר קרה, אך החתם סופר הרגיע אותה ואמר: "אל דאגה, הוא לא ישים לב…" וכך הוה. האשה הגישה את המנות לשולחן ורבי עקיבא איגר לא הבחין כלל שהיא איננה בתו!
לקראת פטירתו היה רבי עקיבא איגר משותק לגמרי, ועל פי דרך הטבע לא יכול היה להניע את שפתיו. אולם הוא התאמץ מאד וקרא פסוק ראשון של קריאת שמע, לעיניהם המשתאות של הרופאים. נראה כי לצדיק כמוהו נעשה נס מיוחד שנתנו לו כוחות עליונים לצורך כך.
רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל – הפונביז'ער רב
באחד משיעורי התורה בביתו, שאלו את רבינו מה סוד ההצלחה של הרב מפוניבז' והשיב: "הרב מפוניבז' הצליח כל כך, מחמת שמסר את כולו לתורה. היו ימים שלאחר שהתרוצץ בחו"ל כל שעות היום למען הישיבה, ישן בלילה בתחנת רכבת. היום יודעים בעולם על 'קיומו של עולם הישיבות', אבל פעם היו הגבירים מגושמים יותר. היו לו ייסורים קשים ובזיונות, היה גם מי שנתן לו פעם חצי דולר… פעם התבטא הרב מפוניבז' באזני: 'כל השנה אני שנורר, רק בירחי כלה אני ראש ישיבה…'
וסיפר לי הרב שלמה לורינץ, שבעצמו ראה את הרב מפוניבז' יוצא ללא פרוטה מחדרו של גביר שמאן לקבל אנשים נוספים לצדקה. אולם כשפגש הרב בחוץ את הרב שלמה לורינץ ועמו מרן רבי אהרן קוטלר, הוא נכנס שנית אל הגביר להשתדל בעדם לכל הפחות: 'איך אינך מקבל אותם?!' ובסופו של דבר הגביר קבלם. וכיצד הצליח לדבר אל ליבו של אותו עשיר? כי הרי הרב שלמה לורינץ היה חבר כנסת, ואת זה עשירים מבינים…"
החפץ חיים – הכהן הגדול מאחיו
שלושים ושש פעם
פעם אמר החפץ חיים שהוא היה רוצה ללמוד קבלה, אך מוטלת עליו החובה לעסוק בזיכוי הרבים בהוצאת ספרי ה"משנה ברורה".
פעם שאלו הרב מבריסק כיצד הכריע בספרו ה"משנה ברורה" במחלוקות הלכתיות בין ראשונים. השיב לו החפץ חיים: "אני לומד כל דבר שלושים ושש פעם…" מששמע הרב מבריסק כך, נחה דעתו.
"אמנם", העיר רבינו בספרו סיפור זה, "ממה נפשך – אם אי-אפשר להכריע בין הראשונים, מה יועילו שלושים ושש פעם?"
עיקר הבכיה על החורבן
שנה אחת התפלל החפץ חיים יחד עם חתנו רבי מנדל זקס מאותו מחזור. הוא הדריכו ואמר לו: "דע לך כי עיקר הבכיה בתפילה צריכה להיות בעת אמירת הקטעים המבקשים על בנין בית המקדש".
מי האיש החפץ חיים
כשהגיע החפץ חיים לגיל שמונים, אמר שעכשיו הוא נעשה רגוע. מדוע? מכיון שעד עתה חשש שאם ימות צעיר, עלול להיגרם מכך חילול ה' – הלא כל ימיו הרבה לכתוב על שמירת הלשון, שנאמר בה: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", וכיצד לא הועילו לו הדברים?
עתה, משהגיע לגיל גבורות, סר ממנו חשש זה ועל כך שמח.
מה אענה לו לרבינו תם?
רבינו הזכיר את העובדה שהחפץ חיים בסוף ימיו התחיל להניח גם תפילין דרבינו תם. "אם רבינו תם ישאל אותי בשמים מדוע לא הנחתי תפילין כדעתו", נמק החפץ חיים, "מה אענה לו?"
שאלו את רבינו: "ומדוע אחרים לא חששו לכך?"
הגיב רבינו: "אחרים לא חשבו שיוכלו לדבר עם רבינו תם…"
(מתוך 'רבי אהרן לייב' – עובדות, פנינים והנהגות מרבינו מרן ראש הישיבה)