הביטוי החז"לי "חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה", תורגם בעידננו לצמד מילים כובש קהלים. "מימון המונים", קוראים לזה. בשנה וחצי האחרונות, כל חסידות וקהילה המכבדת את עצמה, טובלת את 'טבילת האש' (ואולי: טבילת הדולרים) בבריכת ה'מאצ'ינג' ויוצאת בקמפיין התרמה־המונית מסיבי.
המצרכים: לוגו בומבסטי; פרסומאי צמוד; סיפור פותח כיסים ו…חיילים נאמנים. האחרון, ממש חובה, ההתרמה כולה מושתתת על הנאמנות, על הנכונות של חברי וידידי הקהילה למחוק למשך 36 שעות את המילה 'בושה' על כל הטיותיה מהלכסיקון האישי, להתקשר לחברים ולחברי חברים, להתרים ולבקש, ולהביא את המוסד לתקופה טובה יותר, מבורכת יותר.
אז נכון, אולי מדובר במיזם חדשני, יצירתי, שיתופי ואחוותי, אבל עדיין מדובר בעוד יוזמה, אחת מני רבות, שמטרתה להביא אותנו לידי תרומה מקסימלית לטובת מוסדות התורה והחינוך, החסד והיראה, די בכל אתר ואתר. מדובר אולי בכביש מהיר ופחות אגרה החולף לצד כבישי הדינרים וההתרמות המסורתיות, אולם היעד הוא אותו יעד – להגדיל תורה ולהאדירה.
התרמה לפני ארבעה עשורים
במספר הרגעים הבודדים, בהם הפלאפון הפסיק לצלצל ומכרים מכל הזמנים לא עלו מן הפומית, מביכים את עצמם לדעת בבקשה מתנצלת של תרומה, מתוך מטרה נכספת להגיע ליעד אותו קבעו לעצמם, לא נשמתי לרווחה. אם יש מספר רגעים מהסוג הזה, השקט, הבלתי מצלצל־רוטט־מנגן, מיהרתי לנצל אותם למשימה נוסטלגית:
לחקור את אותה שמועה רחוקה שסיפרה על ההתרמה המעניינת אותה הציע כ"ק מרן אדמו"ר ה'שפע חיים' מצאנז זי"ע לאחד ממנהלי מוסדותיו לפני עשורים, הרבה לפני שהמושג 'מימון המונים' בקע מן הביצה. התרמה על ידי… חלוקת דולרים. שטרות מקודשים של דולר אחד בודד.
גיבור הסיפור, היה מנהל מוסדות צאנז בירושלים, הרה"ח ר' דוד סגל ז"ל, שכבר לא מתהלך בעולמנו הקטון. פניתי אפוא לשני אפיקים קרובים: לצאצאיו מירושלים ומביתר־עילית, ולשותפו בניהול המוסדות, להבחל"ח הרה"ח ר' יעקב משה שפיצר הי"ו מירושלים.
תוך כדי, נחשפתי לסיפור נוסף שגם הוא נושא בראש התורן את דגל ההתרמה בעזרת מטבעות ברכה ושמירה.
קודש הוא לכם
נתחיל בסיפור השני, אותו מספר לי במתק לשונו, בשיחה טלפונית המתמשכת בנועם, ר' יעקב משה שפיצר. בהירות מיוחדת יש בשיחות הזיכרון של ר' יעקב משה, תמיד נשמעים הדברים מפיו כאילו אך אמש חווה אותם. וכך הוא שח השבוע, כשהוא מקדים ומספר על הדרך בה הפך למנהל מוסדות:
"באחד הימים נקראתי לבוא אל המלך. נכנסתי אל הרבי זי"ע, השפע חיים, שבמאור פנים השית עלי לנהל את מוסדותיו הקדושים בירושלים. תהיתי ביראת הקודש: 'מה יכלול התפקיד?' והרבי: 'תצטרך לבנות את בנייני המוסדות בהשגת משאבים'. הרגשתי נבוך קמעא. אני, שמעולם לא הושטתי כף לבקשת תרומה, אמלא את ימיי ולילותיי בהתרוצצות אחר תורמים פוטנציאליים, כמו שנורר? הרבי חש במבוכתי ובנימה של הלצה הרגיעני: 'אל לך לחשוש. הבט נא עלי. סבי הקדוש היה שנורר, אף אבי קדישא היה מקושש כספים ואף אנכי, שנורר אני…' הדברים שנאמרו בנהירו הכניסו אותי לעסקי השגת המשאבים. קיבלתי על עצמי את התפקיד, כשכחלוף זמן קצר צירפתי אלי, בהסכמתו הנלהבת של הרבי זי"ע, את להבחל"ח ר' דוד סג"ל ז"ל. יחדיו התחלנו לאסוף כספים לקראת בניית מבני המוסדות בקרית צאנז הירושלמית".
שני האברכים החלו לעבוד במלוא המרץ ומהר מאד גילו שהקמת מבנים רבי קומות לתורה ולתפילה, היא מהמלאכות הקשות שבמקדש. 'מימון המונים' עדיין לא נוצר, כבר אמרנו, ואפילו פלאפונים היו נחלת העתיד. כך נולד להם הרעיון הבא:
נערוך 'דינר' באחד מבתי ידידי חצר הקודש, ובמרכזו יופיע הרבי בהדרו ויחלק מטבעות מבורכות לכל מי שיתרום סכום של לפחות 1,000 דולר!
"נכנסנו לרבי" – חוזר השבוע ר' יעקב משה ארבעה עשורים אחורנית – "והצגנו את הרעיון. הרבי לקח את הדברים בכובד ראש רב, הוא השיב שברצונו להתיישב בדבר משך מספר ימים. חלפו הימים ושוב ניצבנו במעון הקודש (באותה תקופה שהה מרן ה'שפע חיים' זי"ע בנווהו בירושלים), שמחנו לשמוע תשובה חיובית ומיהרנו להביא שקית מלאה במטבעות של חצי דולר, קצת יותר ממאה מטבעות.
"הבאנו את השקית והרבי הורה לנו לשפוך את המטבעות לתוך כלי מיוחד שעמד בסמיכות. הכלי התמלא והחדר כולו התמלא בהבזקי טוהר. ניכר היה שמוחו הכביר של הרבי בוער כשרף האילן. הוא עצם את עיניו הטהורות והניח את כפות ידיו על המטבעות כשפיו ממלמל ומרחש. דקות ארוכות נמשכה אוושת התפילה מפה הקודש. משפקח הרבי את עיניו הורה לנו להביא את המטבעות אל הדינר כמתוכנן, שם יחלק אותם לידי תומכי המוסדות".
בו ביום: המהפך!
אם חשבו המנהלים הצעירים שהם למדו כיאות עד כמה חשיבות של קודש מחשיב הרבי את המטבעות ועד כמה נוהג הוא בדבר בכובד ראש, הרי שלא ציפו להפתעה שתבוא מן הקודש שעות ספורות טרם הדינר המתוכנן:
"בבוקר יום הדינר נקראתי לבוא אל הקודש. הרבי קיבל את פני בשאלה: 'האם הדינר המתוכנן יכסה את הוצאות הבנייה, לפחות את חלקן הגדול?' כשהוא ממשיך ומבהיר לנו בקדשו שהוא לא יגיע לדינר לחלק את המטבעות אם העם הנאסף לא ירים תרומות קודש כהוגן. הרבי נקב בסכום של 170 אלף דולר, הון עתק, שיגויס לטובת המוסדות, כתנאי הקודם להגעה. יצאתי מן הקודש וליבי בל עמי. הן היו לי כשבעים יהודים מאנ"ש שכל אחד מהם התחייב לתרומה של אלף דולר; מארח הדינר, הנגיד ר' יצחק דוד גרוסמן ז"ל, הבטיח אף הוא תרומה של 25,000 דולר; ועדיין, מנין אשיג תוך יום התחייבות לעוד מאה אלף דולר".
בסופו של יום, קרוב למועד הדינר, מצא ר' יעקב משה את עצמו יושב בחדרו של הנגיד ר' אליהו רייכמן ב'שערי חסד' ומבקש את הירתמותו. הנגיד שאל כמה ירצה, והוא נקב בסכום של 50 אלף דולר. "עה… – הנגיד נופף ידיו בביטול – אתה שנורר חלש. אתן לך כעת המחאה על סך 100,000 $ בתוספת התחייבות לגייס גם מקרובי משפחתי סכום שיגיע יחדיו ל-200,000 $"…!
הדינר התקיים בראשות הקודש ומטבעות השמירה המקודשים חולקו.
בקרב מקבלי המטבעות שמורים עד היום סיפורים פלאיים של ישועות מופלאות ומופלגות שחוו. נס בטיסה שכמעט תמה באסון, הצלחה בלתי משוערת במקח וממכר, ואפילו סיפור חובק עולם של שידוך פלאי.
זה היה שווה את ה-1000 דולר…
"כל מהלך ברכת וחלוקת המטבעות היה מסתורי וקדוש" – חותם ר' יעקב משה – "הבנתי את זה טוב יותר מספר שנים לאחר מכן, כאשר שוב נקלענו למצב שהיינו צריכים לקיים מגבית התרמה, ונכנסנו לקודש פנימה לבקש שוב שהרבי יחלק מטבעות שמירה וברכה. אולם הרבי דחה אותנו ואמר לנו: 'אין לי כבר כוח לזה…' מה שלימד אותנו מושג קלוש על כוחות הנפש העילאיים שהטמין הרבי במטבעות השמירה וההצלחה".
השלג הנערם, מערים קשיים
כעת נחזור לסיפור הראשון והמרכזי, סיפור נדיר בהחלט. נדיר ובלתי ידוע.
את הסיפור אנו שומעים מבניו של מנהל המוסדות השני, הרה"ח ר' דוד סגל ז"ל:
בתקופות השנה התחלקו שני מנהלי המוסדות בתיור אחר אפיקי תרומות מזדמנים. בעוד הרה"ח ר' יעקב משה מסובב את ערי ארץ הקודש ואף אינו פוסח על הכפרים והיישובים; היה להבל"ח הרה"ח ר' דוד סגל אורז מעט מטלטלים וצרור פרוספקטים ועולה על טיסה ארוכה לארצות־הברית. אצבעותיו של האחד דפקו על דלתות בכפר יונה בעוד השני מושך במצילת דלת בברוקלין, כאשר בסופה של כל שנה, בהתקבץ כל התרומות יחדיו, התאפשר ניהול שוטף של מוסדות התורה והחינוך בעיר הקודש והמקדש.
מה שעשה את ההבדל הגדול בין שני האפיקים, היה מיסטר מזג־אוויר.
אם בארץ הקודש אפשר תמיד להיות מתוכנן וכל ההבדל בין יום חורפי למשנהו היא השאלה האם לכרוך צעיף או ללבוש סוודר או מעיל, או האם להתעטף גם בצעיף, גם בסוודר וגם במעיל; הרי שהדוד-סֶם האמריקאי לפעמים מביא אתו הפתעות בלתי צפויות. כמו אותה סופת שלגים סוערת שקיבלה את פניו של ר' דוד סגל באחת השנים כשהגיע לאסוף מעות עבור קיום והחזקת המוסדות.
חימם ר' דוד את עצמותיו ליד האח בבית האכסניה וחיכה יום, יומיים, שלושה, לשוך הסערה. משחלפו הימים וגובה השלג הנערם החל להכביד אפילו על הקרקע האמריקנית הרגילה לסחוב מסות של גליד לבן, הבין ר' דוד שהנס המיוחל לא יקרה לו. לא הפעם. הוא החליט לנסות בכל זאת לעשות את שלו, הן שליח ציבור הוא ועוּלם של לומדי התורה רובץ על כתפיו, ומשכך, התכרבלות יתר לא באה בחשבון כלל. הוא עט עליו גופו שמונה בגדים ויצא להתבוסס בשלג.
הוא אמנם עשה את שלו, השתדל, ניסה, רצה, אבל משמים רצו אחרת. מהר מאד הוא הבין שלעבור מבית לבית כשמזג האוויר עושה שמות בחוצות, הוא מעט בגדר של 'מאבד עצמו לדעת', הוא חישב כבר להתייאש. הוא שב לבית האכסניה והחל מהרהר ומהפך בשאלת השאלות: "כסף מנלן?"
מה עושה חסיד כששאלה מזדקרת במוחו? – הוא נכנס לרבו.
שטר של הצלחה
באותה תקופה השתכן הרבי מצאנז זי"ע במעון הקודש שבמרכז השיכון אותו הקים ביוניאן־סיטי שבניו־ג'רזי. ר' דוד עשה מאמץ על, הוא התעקש מול הרוחות העזות ולא אמר נואש גם כשהשלג הגיע עד לארכובותיו, בסוף הוליך אותו כוח הרצון אל נווה הצדיק.
הוא המתין במבואה וכעבור זמן קצר הוזמן על ידי המשמש בקודש, להיכנס ולבוא לפני ולפנים.
מתייצב לו ר' דוד בפיק ברך ובחרדת הקודש וליבו מחסיר פעימה. עיניו הטהורות של הרבי, עיניים שראו עולם בבניינו ועולם בחורבנו, מלטפות אותו ברוך. מושיט הרבי יד חמה לחסידו הנאמן וליבו כואב לשמוע על מצוקתו הטכנית. הלא יותר ממה שר' דוד נושא על לוח ליבו את עול המוסדות, נושא אותם הרבי על ליבו הגדול. ברם, יותר ממה שאכפת לרבי על הכסף החיוני שאינו נאסף, צורם לו לראות את ר' דוד פוכר ידיים בייאוש, נעצר מול איתני הטבע, נשאר ליד האח המוסק רק בגלל שהוא חושש מהכפור מגליד העצמות.
ואז פונה הרבי אל ר' דוד, בהוראה נדירה ביותר: "קח נא שטר של מאה דולרים, ולך ביחד עם ר' ברוך (המשמש בקודש, הרה"ח ר' ברוך טסלר) אל הבנק המקומי, שם תפרטו את השטר הגדול למאה שטרות, דולר אחד כל שטר, והביאו את חפיסת השטרות אלי". שוב יצא ר' דוד אל השלג והכפור, כשהפעם הוא לפחות לא לבד, המשמש בקודש מתלווה אליו, עוזר לו בהתמצאות ומוביל אותו אל הבנק, משם הם יוצאים כשבידיהם חפיסה בעובי בינוני, מאה שטרות שהערך הסמנטלי היחיד שלהם (בינתיים) הוא הכיתוב: In God we trust (-באלוקים אנו בוטחים), ופונים ישירות אל הקודש פנימה.
משמונחים הדולרים לפני הרבי, התמלא הרבי בשרעפי קודש. הוא נטל בידיו את החפיסה – דולרים מגוהצים שמקח וממכר גשמי עוד לא בוצע בהם – וקרבם סמוך אליו. לאחר הוריד הרבי את ראשו על גבי החפיסה והחל מברך בלחש את השטרות. מחזה נדיר בהחלט בחדרו של הרבי, איש האלוקים שדוחה היה בבוז כל מגע עם העולם הגשמי ואם ראשו הוריד בדרך כלל, רק תוך כדי התעמקות בסוגיה הלכתית מורכבת. דקות ארוכות עמדו השניים, מנהל המוסדות והמשמש בקודש, ורטט חלחל לנשמתם. עדיין היה ראשו של הרבי מונח על חפיסת הדולרים, פניו בוערות כלהבים ושפתותיו רוחשות. רוחשות תפילה של שמירה וברכה.
ואז הרים הרבי את ראשו, נטל את חופן הדולרים ודחפו אל ידיו של ר' דוד הניצב נרעש ונפחד, בהתבטאו בהאי לישנא:
"זיי מצליח! דער וואס וועט דאס נעמען, וועט מצליח זיין!" (-תצליח! כל מי שיקח לרשותו מהדולרים הללו, יראה הצלחה במעשיו!)
ליותר מזה לא יכל ר' דוד לצפות. מכאן ואילך הוא כבר לא צריך היה לעבור דלת דלת ולהתחנן על כל דולר. כעת היו אלה כל חסידי צאנז שבארה"ב שמיהרו ליצור עמו קשר בהשתוקקם לקבל את השטר הנדיר והמבורך, השטר שנמכר כעת לכל המרבה במחיר.
תודות לבני הרה"ח ר' דוד סגל ז"ל – הרב נפתלי, הרב אליעזר והרב פנחס, על סיועם הרב בהבאת העדויות והחומרים. תודה מיוחדת למזכ"ל איגוד חסידי צאנז, הרב שלום שטמר שליט"א, על שפתח בפנינו את ארכיונו.
(פורסם בעיתון 'המבשר' – גיליון 'קהילות')