הרב מנשה גליקזאהן
"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" (דברים כ"ו, י"א)
האור החיים הקדוש כותב על הפסוק: "וגם ירמוז במאמר בכל הטוב אל התורה. כאומרם ז"ל (אבות פ"ו מ"ג) 'ואין טוב אלא תורה', שאם היו בנ"א מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
דברי רבינו האור החיים הקדוש, צריכים להדהד בלב כל אחד ואחד. אין הכוונה להתמדה ושקידה בתורה גרידא, כי אם להגיע לידי הרגשת מתיקות ועריבות התורה, שעל כך כתב שהיו משתגעים ומתלהטים אחריה. בשורות הבאות נביא סיפורים מדהימים ממרן בעל שבט הלוי זצוק"ל. סיפורים אלו יהוו דוגמא מאלפת, מה היא הרגשת מתיקות התורה, ויבטאו בצורה הולמת את המושג "היו משתגעים ומתלהטים אחריה". מובא בספר 'הפוסק'.
לימוד במסירות נפש מבלי להתייחס לצינה הרוסית
סיפר בנו הרה"ח ר' יוסף צבי וואזנר דבר פלא שסגירת המעגל שלו, נודעה לנו סמוך לפטירתו. "הנה אבי מורי נפטר עכשיו ל"ע מדלקת ריאות, לקחנו את הרופאים והפרופסורים הכי טובים בארץ בתחום זה. אחד מהרופאים המומחים, ד"ר סירקין שמו, חסיד ליובאוויטש, שהוא רופא באיכילוב למעלה משלושים שנה. כשדברתי עימו על מצבו של אבי, שאלנו באחת משאלותיו: 'האם לאביכם היתה פעם דלקת ריאות?', עניתי לו שכן, לפני כשמונים ושתיים שנה כשלמד בישיבת חכמי לובלין. אמר לי הרופא: 'החיידק עדיין בתוך גופו מאז'. לפליאתי האם ייתכן שחיידק יקנן בגופו של אדם כל כך הרבה שנים, אישר לי הרופא והראה לי ממצאים מהבדיקה שמוכיחים כדבריו.
"סיפרתי לו כעובדא הכי הווי, שכשאבי למד בימי בחרותו בישיבת חכמי לובלין ברשות המהר"ם שפירא, היה שם בלילות כפור אימים. (לובלין שכנה בגבול רוסיה) והנוהל בהיכל בית המדרש היה, שתנור ההסקה היה מופעל כבר מהשעה חמש לפנות בוקר, למשכימי קום הרוצים להכין את עצמם בלימוד כהכנה דרבה לתפילה. אבל לאבי לא הספיקה השעה. אמר לעצמו מרוב אהבתו לחשקו לתורה הק': 'בשעה חמש לקום ללמוד- מידי מאוחר בשבילי, אין זה מספיק בשבילי!!!', ואכן האאמו"ר זצ"ל היה קם משעה אחת בלילה לאחר חצות, בלילות הקרים, ולמד במסירות נפש מבלי להתייחס לצינה הרוסית ששררה בחוץ. כעבור תקופה, קיבל דלקת ריאות חריפה ויצא מזה בחסדי ה' ובניסים ונפלאות. כשסיפר פעם אאמו"ר סיפור זה, סיים על כך: 'הייתי אז חולה מסוכן והרופאים כבר נואשו מחיי, ובחסדי שמים מרובים יצאתי מכלל סכנה, וניצלתי לפנים משורת הדין'. ועל זה אמר לי ד"ר סירקין הנ"ל שהחיידק הזה כבר שוכן בריאותיו זה 82 שנה! אין זה כי אם זכות לימוד התורה ששמרה עליו במשך שנים כה רבות, שלא יזיק לו החיידק הזה", מסיים ר' יוסף. לדאבוננו לא הצליחו להוציא חיידק זה מגופו הק', ונסתלק לגנזי מרומים.
גמרא ירושלמי על מגש האוכל
עוד מוסיף לספר הנגיד הרה"ח ר' יוסף צבי: "מגודל התמדתו הפלאית של רבינו בעת שהותו בישיבה ביח"ל, שאלתי פעם את אבי זצ"ל: מתי הספיק ללמוד תלמוד ירושלמי? הרי אין לומדים את זה בסדרי הישיבות? ענה לי אאמו"ר כי מטעם חינוך הוא יספר לי וכך סיפר: 'הסדר ב'חדר האוכל' בישיבה בלובלין היה, שלא חילקו מנות מרכזיות על השולחנות, אלא כל אחד מהבחורים היה לוקח מגש ועליו צלחת ושאר כלי האוכל, והיו ניגשים אל עבר החלון שפנה מהמטבח לחדר האוכל, ושם הגישו את האוכל, לכל אחד ואחד מנתו. מדי יום היה משתרך תור ארוך של בחורים (כמה מאות במספר), לפעמים עד שהגיע תורי היה יכול לקחת עשרים דקות או חצי שעה. ורציתי לנצל את הזמן, הייתי מניח על מגש האוכל כרך של גמרא ירושלמי וכך באותן דקות יקרות, זכיתי לסיים את כל לימוד הירושלמי!'
המבחן של הרב בנגיס
עוד סיפר בנו הרה"ח ר' יוסף צבי וואזנר הי"ו, מעשה נורא ומסמר שיער: "לאחר נישואי בארה"ב, הייתי נוסע במטוס בכדי לבקר את אבי בארץ ישראל, באותן שנים היינו נוסעים במטוס מיושן, הטיסה ארכה כעשרים שעות, וכללה מספר נחיתות לצורך תדלוק. במהלך הטיסה הממושכת פנה אלי יהודי מבוגר ובעל צורה, ושאל אותי: 'יונגערמן, ווי זוי הייסט איר?',(אברך איך קוראים לך?)אמרתי 'וואזנר'. ואז שאל האיש: 'אתה קשור לגרויסע- רב וואזנר' (-הרב וואזנר הגדול?). אישרתי את הדברים. ושכני לטיסה נרעש, הוא ביקש ממני להירגע מספר דקות, הוא היה סהרורי כולו, אחר כך פתח בסיפור שלו היה עד במו עיניו.
"והוא סיפר לי כי בחג הפורים של שנת ת"ש, עלה אבי לבית גאב"ד ירושלים, מרן הגאון רבי זעליג ראובן בנגיס, כשבידיו משלוח מנות. כידוע גאונותו של הרב בנגיס הייתה מבהילה. 'אני הייתי שם עם נכדי', סיפר האיש 'וראיתי שהרב בנגיס מצוי במצב רוח מרומם, לאחר שהתבסם כדת היום. כשראה את אביך, הוא פנה אליו בחביבות ואמר לו: 'מיין שותף- שותפי לבית הדין- יישר כח שבאתם אלי. אני רוצה שנעבור כעת על הש"ס, ואתם תאמרו לי כיצד מתחילה כל שורה ראשונה של עמוד של עמוד א' שבכל דף עשירי של כל המסכת, כיצד מתחילה השורה השניה ברש"י, באותו העמוד, וכיצד מתחילה השורה השלישית בתוספות'.
"'אבא שלך', שיחזר האיש באוזני, "היסס ואמר: 'זה ייקח לפחות שעתיים, ואני צריך עדיין ליטול ידיים לסעודת פורים'. אולם הרב בנגיס זצ"ל לא ויתר, הוא התעקש ושלח את משמשו לבית אמך הרבנית וואזנר, להודיע שבעלה יתעכב במשך כשעתיים'.
"'בשעתיים הבאות ציטט אביך בע"פ את כל השורות הראשונות בגמרא, השניות ברש"י והשלישיות בתוספות, בכל דף עשירי שבכל מסכתות הש"ס, בברכות החל ובנדה כילה'. אני הייתי זה ששלף מארון הספרים כרכי ש"ס, כרך אחר כרך כדי לוודא שאינו טועה. הוא לא טעה אפילו פעם אחת! כשסיים, נשק לו הרב בנגיס על מצחו ואמר לו: 'אשריי שזכיתי לשבת בבית הדין עם גאון עולם כמותך'. צריך לזכור שהוא היה אז אברך צעיר בן עשרים ושמונה בלבד".
צריך ללמוד, זאת הדרך היחידה…
סיפור מדהים שהתרחש עם רבינו אישית, לימד מה זה כח התורה.
היה זה בשנת תשי"ד התקיימה אז שמחת שבע ברכות של גיסו הרב גלבר שהתגורר אז ביפו, ושם שהה רבינו בשבעת ימי המשתה. לפתע חשה הרבנית שלא בטוב, רבינו לקח טקסי לד"ר שלזינגר בירושלים, שהיה רופאה של הרבנית לפני שהמשפחה עברה לבני ברק, על פי הזמנת החזון איש זצ"ל. הרופא היה חמור סבר, ואמר קדורנית: "רבינער, אתה חייב להיות ערוך לכל תרחיש, הלב שלה כמו בלון. כבר לא לב, כל דבר יכול לקרות בכל רגע. ובכל מקרה", קבע, "היא לא תשרוד יותר מחמש שנים".
זה היה ביום האחרון של השבע ברכות בדרך חזור היתה דומיה, הרי שמעו דברים קשים. אחרי שעה שעתיים, גיסו שהיה ביפו, אמר לעצמו שצריך לחזק את הגיס ואת האחות אחרי כאלה דברים קשים. לקח אוטובוס מיפו לבני ברק, שאז היה מבצע לגמרי לא פשוט, והנה הוא נכנס הביתה, ורואה את הגיס הרב וואזנר יושב ולומד בניגון. נדהם מהמחזה שאלו מה קורה? "תראה", ענה לו רבינו, "שמעתי וגם אתה שמעת… אם יש מה לעשות צריך לעשות, ואם לא צריך ללמוד! זאת הדרך היחידה…"
1/271