"כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו, כ"ו)
ענוותנותו של רבי משה הקרינה על כל רואיו – הוא סבר שניתן ללמוד מוסר מהצורה בה יהודי מתנהג. בבחינת "ובערת הרע – מקרבך". דהיינו שמאופן הנהגתך ילמדו ממך אחרים כיצד להתנהג, ואז יהיה 'ובערת-הרע'. דמותו הקרינה מוסריות, ואצלנו בישיבה השפעתו ספוגה בכותלי בית המדרש עד עצם היום הזה. אברכים שהם פחות מגיל 35 לא למדו אצלו, אבל המבוגרים יותר מעבירים לצעירים את אשר ראו עיניהם. וברוך השם, התלמידים בישיבה ידועים כבעלי מידות טובות, עדינים, שיכולים לעזור לזולת גם בלי לחוש בעקבות כך גאווה. ישנם תלמידים שברוך ד' יודעים הרבה מסכתות בעל-פה, וכאשר הם פוגשים אנשים אחרים הם לא מתגאים בידיעותיהם ושומרים זאת לעצמם.
הגיע פעם ראש ישיבה לדבר עם אבא. באמצע השיחה נכנסה אישה, וסיפרה שרוצים להרוג אותה! אבא הקשיב לסיפורה הטראגי, ואני הבנתי מיד שמדובר בסיפור דמיוני, של אישה שאינה בריאה בנפשה. אבא המשיך להקשיב ולהקשיב, אם כי הבחנתי שהוא עסוק במשהו, יתכן שהוא למד אז משניות בעל-פה. רק כעבור שעתיים היא סיימה את סיפורה, ואבא הסביר אחר כך שלהקשיב לה זה חסד גדול.
הדבר הכי גדול שאני ראיתי אצל אבא, הוא כיצד היה כותב תשובות בהלכה, במשך עשר שעות ברצף בלי להתעייף! הוא זכר הכל בעל-פה, וכאשר נזקק לעיין באיזה ספר, היה ניגש, לוקח את הספר ומעיין בו בעמידה במשך כדקה. כאשר באמצע כתיבת תשובה היה אדם נכנס עם שאלה, היה מפסיק לכתוב ומתפנה לאותו אדם. השיחה יכלה להמשך חמש דקות, עשר דקות ואף שעה, אבל מיד בתום השיחה המשיך מיד לכתוב מאותו מקום בו הפסיק! בדרך כלל, כדי לחזור לכתיבה, אנשים זקוקים לעצור ולרכז מחדש את המחשבות. אצל אבא זה לא היה כך.
"אבא לא אהב חומרות", מגדיר רבי ראובן. בעל 'אגרות משה' נודע בכוח הפסיקה שהיה חוצב את ההר… כאשר מאן-דהו טען שהוא מיקל בפסקיו, התבטא: "מה פירוש 'מיקל'? למדתי את הסוגיה לעומקה וכך העליתי הלכה למעשה, האם אעשה שקר בנפשי ואפסוק לחומרא, כאשר ההלכה היא לקולא? הרי במקרה זה אהיה נחשב כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה!".
החינוך בבית
רבי משה היה "אביהם של ישראל". עובדות רבות מתארות את היחס החם שהוא העניק לכל יהודי – שמא היה שייך לשמוע משהו על ר' משה בתור אבא?
הוא היה אבא טוב מאד. בתור ילד הוא שיחק איתי… כאשר התגוררנו באיסט-סייד היה לנו ארגז קרח ששימש כמקרר. כשהייתי בן שלוש עזבנו את האיסט-סייד, ובדירה החדשה היה לנו מקרר שעבד על בסיס גז, בדומה למקרר חשמלי. יום אחד נכנסתי הביתה ופגשתי את אבא שרוע על הרצפה מעל נייר. מיהרתי אליו וראיתי שהוא בודק משהו מתחת למקרר. אבא ביקש ממני לשכב לצדו, והוא הסביר לי שהוא בדק את פעילות המקרר, כדי להכריע אודות השימוש בו בשבת. בגיל 3 לא יכולתי להבין הרבה, אבל לא אשכח כיצד אבא 'שיתף אותי' בהתלבטות, כאשר לבסוף 'החלטנו' יחד שאין בעיה במקרר…
כעבור זמן הבנתי כיצד אבא עשה הכל שאקבל אהבת תורה, ושלא יהיה שום מצב בענייני שמירת תורה ומצוות שיגרום חלילה למצב הפוך. בגיל שש היינו בנופש ליד משק בקשר. אבא למד איתי כל בוקר בקביעות, ורק אחר כך יכולתי ללכת להתבונן בפרות. פעם אחת הייתי אמור להפסיד דבר מעניין מחמת הלימוד אתו, והוא הרשה לי לעצור באמצע הלימוד. הוא חשש, שאם אשאר ללמוד, עלולים להיווצר אצלי רגשות שליליים חלילה כלפי הלימוד. הלכתי, וכאשר חזרתי המשכנו ללמוד.
אני זוכר, שבימי החורף אבא היה מחמם לי את הבגדים לפני שהוא הלביש לי אותם. זה היה בשש בבוקר. אחרי שהבגדים חוממו היה מלביש לי אותם מתחת לשמיכה כדי שלא ארגיש בקור. למה הוא התאמץ כל כך? לימים הבנתי שהוא רצה להשמיט את התירוץ 'קר לי'. הוא עשה הכל כדי שלא יהיה דבר שימנע את החשק ללכת ללמוד.
התורה ועמלה
אבא סיפר, שבהיותו ילד בן שבע הוא שיחק שחמט (מסופר, שבגיל זה הוא כבר ידע שלושת הבבות), אבל מיד הפסיק עם זה, בראותו כמה זמן וחשיבה צריך להשקיע בזה על חשבון לימוד התורה. אבא הקפיד לא להישען על משענת הכסא, הוא אמר שההישענות מורידה מכח ההשקעה בלימוד. ואכן אצלנו בישיבה אין סטנדרים מהסיבה הזו, כדי שהלומדים לא ישענו ויהיו מרוכזים בלימוד.
השיעורים שלו היו תמיד חדשים, הוא לא חזר בכל מחזור על השיעורים הקודמים. בשיעורו שאל קושיות פשוטות שאחרים 'מפחדים' לשאול. גם בספרים ניתן להבחין בהצגת שאלות פשוטות, אבל חשובות, כי הן מעוררות תירוצים חשובים.
כיצד היה סדר יומו בתקופת הנופש?
הוא היה נוסע להרים לנוח, ושם ישב תמיד וכתב תשובות. ניסו להסתיר את מקום הנופש שלו מעיני אנשים אבל זה לא עזר… שאלות בענייני הכלל המשיכו כמובן להגיע אליו גם בתקופה זו, אבל גם יחידים הצליחו להיכנס ולהציג את שאלותיהם.
יהודי סיפר, שפעם אחת החליט לעקוב מקרוב אחר סדר יומו של אבא, בשעה שהתארח במקום מסויים. בשעה שתים בלילה הבחין שאבא קם ללמוד. כעבור ארבע שעות, בשעה שש, נכנסה לחדר ילדה קטנה. היהודי שעקב אחריו נדהם לראות כיצד הוא משחק עם הכדור שלה למשך זמן… הוא לא יכל להתאפק, ובהזדמנות שאל את אבא מה ראה צורך לשחק בכדור? אבא הסביר לו שעד שהוא הגיע להתארח בבית, זכתה הילדה להמון תשומת לב. אבל ברגע שהאורח הגיע, הוסחה כל תשומת הלב אליו – "אני לא רוצה שהיא תשנא רבנים", נימק אבא את החלטתו להשתעשע בכדור שלה, ובכך להעניק לה תשומת לב.
האם נימק פעם מדוע נהג לעמוד בתפילת שמונה עשרה ללא תזוזה כמלוא נימא?
בעודו ברוסיה כלאו אותו, ופעם אחת העמידו אותו שם בפני קבוצת חיילים. הוא סיפר שבהזדמנות זו למד מה נקרא "עומד לפני המלך". לכן נהג שלא לזוע בתפילת שמונה עשרה.
כמה שעות ביממה הוא הקדיש לשינה?
בלילי שישי נהג לקום בשעה שתים, ובשאר הלילות בשעה ארבע. בצהרים היה נח כי הוא סבל מבעיה רפואית, ורופא הורה לו שהוא חייב לנוח. בממוצע היה ישן חמש שעות ביממה. זו לא הנהגה שמתאימה לכל אחד. כאשר שואלים אותי אם ניתן לקצץ בשעות השינה, אני מורה להפחית חמש דקות שינה ולעקוב אם זה לא מזיק. אם מתברר שזה לא מזיק ניתן להוסיף ולהפחית אך להמשיך ולעקוב.
כיצד היו נראות סעודות השבת במחיצתו?
הסעודות היו עמוסות בדברי תורה והיה בהן משהו מיוחד: אבא לא אמר 'דבר תורה על השולחן', אלא כל הזמן 'דיבר בלימוד'. זה לא היה מתוך תכנון של 'עכשיו צריכים להגיד דבר תורה', אלא דברי התורה היו חלק מהסעודה. כל נושא וכל עניין שעלו על השולחן נמשכו בסופו של דבר לדברי תורה. את הזמירות היה אבא יותר 'אומר' מאשר 'מנגן'. לא הייתה לו 'שטימע', אבל האמירה המתנגנת שלו הייתה שובת לב…
כאשר הצגתי בפני רבי ראובן שאלה מסויימת, קבלתי תשובה מעניינת: "קשה לי לענות. עבורי אבא היה 'אבא'. אני לא 'עקבתי' אחר התנהגותו כפי שאנשים נוהגים לעקוב אחר הנהגות של אדם-גדול. למרות זאת, התייחסנו אליו גם בבית בכבוד הראוי לאדם-גדול. כאשר התחלתי לדבר אתו בלשון של כבוד, בלשון נסתר, הוא ביקש שאדבר עמו בלשון נוכח. אמרתי, שגם כאשר האבא מוחל על כבודו מצוה מיהא איכא, והוא הסכים".
מעין הלבנת פנים
בעיצומה של דרשת שבת הגדול, נתקף אבא התקף-לב (הרגשתי כאילו ליבי נאחז בצבת ונעקר ממקומו", תיאר אחר כך ר' משה את תחושתו). למרות הכאב המשיך באמירת הדרשה. כאשר הגיע לבית החולים הוחלט להשתיל בו קוצב-לב. אמרו לו שישנו קרדיולוג מומחה אשר כעת נמצא בחופשה וכדאי להמתין לשובו. אבל אבא לא סבר שיש להמתין לקרדיולוג הבכיר, הוא לא החזיק מזה, באמרו: "הקב"ה רופא חולים". אבל מאחר שכולם ביקשו ממנו להמתין למומחה – הסכים לכך. בסופו של דבר, המומחה עצמו השתיל בו את הקוצב וכעבור שבוע התברר שהטיפול נכשל ויש לבצע אותו שוב.
אבא שקע בחשבון נפש נוקב, מדוע באים עליו ייסורים אלו? מדוע נגזר עליו דבר שהוא מעין חיוב מיתה? הוא חיטט בעברו עד שהגיע למסקנה שהייסורים באים עליו מאחר שבילדותו שאל את רבו קושיה חזקה. חברו יישב את הקושיה ואילו אבא יישב אותה באופן אחר. הרבי העדיף את התשובה של אבא על פני תשובתו של החבר. אבא חשב שאפשר שהוא שמח באותה שעה – ואם כן יש כאן מעין הלבנת פנים! אמא שמעה את הסברו וטענה: "לא! העונש הוא בגללנו, כיון שאנו לחצנו להמתין למומחה הגדול, ובכך התנהגנו באופן שמורה כביכול שהרפואה איננה ביד הקב"ה!".
(מתוך הספר 'מפיהם של רבותינו'. שיחתו של הרב רפאל ברלזון עם הגאון רבי ראובן פינשטיין שליט"א, על דמות הענקים של אביו הגדול הגר"מ פינשטיין זצוק"ל, במלאות עשרים שנה לפטירתו, פורסמה במוסף שבת קודש של "יתד נאמן" פרשת כי תשא תשס"ו)