בעומדו לפני השופט, שומע ר' אריה לוין שקיימת נגדו תלונה שהוא אינו עומד בכתב-ערבות על סכום כסף גדול שחתם למלווה אחד. תמה צדיק זה מאוד לעצמו, כי מעולם לא חתם ערבות לאף אחד. הוא ביקש לראות את השטר, וכמובן שהכל היה מזויף…

"וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן… וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם" (בראשית מ"ח, ז')

וברש"י: ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ,
וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שעל פי הדיבור…

סיפור מיוחד מובא בהקדמת שו"ת 'רבי איסר יהודה', שהיה 'מופת הדור', והסיפורים בהקדמתו נסובים על אביו, רבי נחמיה, שהיה ראב"ד בריסק, בתקופה שקדמה לרבני בריסק לבית סולובייצ'יק.

לבית דינו של הראב"ד הוגשה פעם תביעה נגד יהודי שהתבטא בזלזול כלפי הספר הקדוש 'חובת הלבבות', ואמר שבספר זה יש בדיחות…

השומעים רצו לנדות את היהודי הזה, בעוון ביזוי אחד מגדולי רבותינו, אבל כשהובא בפני בית דינו של הראב"ד הגיש לו רבי נחמיה את 'חובת הלבבות', וביקשו לקרוא ב'שער הבטחון'.

והנה, היהודי החל לקרוא ובמקום המילה 'בטחון' אמר 'בידחון'… עתה התברר שהוא לא התכוון כלל לבזות את המחבר, אלא לא ידע לקרוא היטב, וכשם ששיבש את המלים הנ"ל, כך אמר שבחובת הלבבות יש 'בדיחות', בהתכוונו שהספר מלא ב'דברי בטחון', או מילה דומה לזה.

אין ספק שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של רבי נחמיה, וברצותו ללמד זכות על כל יהודי, זיכוהו מן השמים להגיע לחקר האמת. אם לא היה עושה זאת, היה עלול הנידוי לחול על בית הדין עצמו.

'ברגע האחרון החלטתי להסתובב ולהגיב'

עד כמה צריך ללמד זכות על כל יהודי, ובמיוחד כשמדובר ברב ותלמידיו!

אחד הת"ח ברמת אלחנן, המרביץ תורה בישיבה בבני ברק, מספר, שיום אחד כשסיים את השיעור, ופנה לצאת מהיכל הישיבה, הוא שומע שאחד הבחורים קורא לו, אבל במקום לקרוא לרב בשמו, כמקובל, בהקדמת תואר 'הרב' וכו', הוא עושה זאת בסגנון 'פס… פס… פס…'

בתחילה חשבתי שלא להגיב כלל לאותו תלמיד, כדי לחנכו שאין זה מדרך הכבוד לקרוא לרב בצורה שכזו. אבל לאחר מכן החלטתי להסתובב, לראות מי הוא התלמיד, ומדוע הוא קרא לי בצורה כזו.

כך עשיתי, הוא מספר, ומה גדלה תדהמתי כשהתלמיד עשה לי סימן כלשהו בגרונו. עד מהרה התברר לי שממש לאחרונה הוא עבר ניתוח בגרון, ולא יכול היה לדבר כלל, ולכן קרא לי בצורה הנ"ל.

אם לא הייתי מגיב, התלמיד היה נפגע מאוד, ואם לא היה לו די ביסורים שעבר בגלל הניתוח, הייתי מוסיף לו כהנה וכהנה, אומר הת"ח.

מה עשה רבי אריה לוין זצ"ל כאשר תבעוהו על כתב-ערבות מזויף?

מתוך מעשה שאירע עם הסבא שלנו, הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל, נוכל ללמוד עד כמה מוטל עלינו שלא לבייש את הזולת, גם אם פשע וחטא נגדנו.

פעם הגיעה לר' אריה הזמנה להתייצב בבית המשפט. מי שהכיר את חמיו של מרן הגרי"ש אלישיב יודע עד כמה המונח 'בית משפט' היה זר ומנוכר לו. ובכל זאת, אם קוראים, צריכים ללכת אל השופט.

בעומדו לפני השופט, שומע ר' אריה שקיימת נגדו תלונה שהוא אינו עומד בכתב-ערבות על סכום כסף גדול שחתם למלווה אחד. תמה צדיק זה מאוד, לעצמו, כי מעולם לא חתם ערבות לאף אחד. את כל 'עסקיו' היה מבצע בכסף מזומן, מהמשכורת הדלה שקיבל ממשרת המשגיח ב'עץ חיים'. ואם כן מה לו ולכתב-ערבות.

הוא ביקש לראות את השטר, וכמובן שהכל היה מזויף… גם המלווה, שזייף את השטר, בראותו במה ובמי מדובר, עמד מבויש ונכלם לפני השופט.

במצב כזה, היה רבי אריה יכול בקלות לומר לשופט 'הכל מזויף, ותראה אפילו את המלווה, כיצד הוא נראה'…

אבל הצדיק הזה, שזכה לחתנים גדולי-עולם, לא עשה כך. הוא בחר 'להודות' בפני השופט ואמר שאכן חתם על כתב-הערבות, אבל כיון שמדובר בסכום גדול הוא מבקש שיאפשרו לו להחזיר את ה'חוב' בכמה תשלומים – – – העיקר, לא לבייש יהודי. ואיזה יהודי? – שלא התבייש לזייף שטר ולתבוע את הצדיק הזה.

פליאני, כיצד הזקן והפיאות של הזייפן הלז נותרו על כנן בעת שביצע את המעשה הנפשע?!

גם לאחר מכן, השתדל ר' אריה לא לעבור ליד ביתו של האיש ההוא כדי לא להיתקל בו ולביישו. שימו לב במקום שהמלווה יזהר בכך, ר' אריה עושה זאת…

צדיק יסוד עולם!

אבל הרבי אמר: 'בחסידות סקווירא יש גם מנהג נוסף'…

והנה לפנינו מעשה נוסף, אצילי מאין כמוהו, שסיפר לי חסיד סקווירא, שאירע בבית מדרשו של הרבי שליט"א בסקווירא.

בחסידות זו נהגו לא לשיר שיר מסוים כאשר יום טוב חל בשבת. פעם עבר לפני התיבה שליח ציבור שלא היה בקי כל-כך במנהגי ה'חצר' והחל להסתלסל במנגינת השיר ההוא.

החסידים היו בטוחים שהנה הרבי ייגש אליו ויעיר לו, ויפסיקנו מלשיר. אבל כ"ק האדמו"ר מסקווירא, הידוע באצילותו ובנועם-חינו, לא עשה זאת.

עד שאחד החסידים ניגש אל הרבי ואמר שצריך להעיר לחזן. האדמו"ר חייך, ואמר: 'נכון שיש בסקווירא מנהג לא לשיר את השיר הזה ביו"ט שחל בשבת, אבל בסקווירא יש גם מנהג שלא לבייש בני אדם' – – –

מי היה המתמוטט? – זה שבייש את חבירו!

ד"ר שלמה דוקס, אחד המומחים ברפואה פנימית ב'בילינסון', סיפר לי דבר-מה, וגם מכאן נלמד את חומרת העוון של גרימת בושה ליהודי, וגם שיש דין ויש דיין, ואדם אינו יכול לעשות מה שהוא רוצה.

"התפללתי בבית כנסת אחד", סיפר הד"ר, "וכשהגיעו לקדיש יתום התחילו שני יהודים לומר 'קדיש'. האחד עשה זאת לפי הנוסח של בית הכנסת שבו התפללנו, והשני אמר את הקדיש בנוסח אחר.

"לפתע אני שומע את הראשון צועק על השני מדוע הוא אינו אומר את הקדיש בנוסח המקובל… האדם ההוא, שלא ידע את הניגון, התבלבל בעקבות הצעקה, ופסק מלומר את הקדיש, ונעלב מאוד.

"לאחר כמה ימים הזדמנתי שוב לבית הכנסת ההוא, והנה באמצע התפילה התמוטט אחד המתפללים ונשמעו צעקות 'הצילו, הצילו'. מי היה המתמוטט? – האדם שצעק על חברו וביישו ברבים. הוא קיבל עתה התקפת מחלה ולפתע נודע לכולם שמשפחתו נגועה במחלה זו. הבושה שנגרמה לו, היתה עצומה".

 (נלקט מתוך הספר: 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)