הרב דב הלוי
המונים המונים, מחסומי לחץ, דחיפות, אברכים מבוגרים בחורים וילדים הצטופפו קשות בסלונו הקטן של כ"ק מרן האדמו"ר מאמשינוב ברח' הרב פרנק בבית וגן. כל המבואות לבית, המרפסות, חדר המדרגות, הרחבה הסמוכה לכניסת הבניין, עמוסה אנשים הנדחסים ונדחפים בכוח. ליל זאת חנוכה לפני מספר שנים, 'ליל' אמרנו? לא בדיוק. היה זה קרוב לעלות השחר, השעות המוקדמות של לפנות בוקר ושכונת בית וגן כמרקחה. הרבי עומד להדליק את הנר האחרון של חג החנוכה.
התכונה הייתה בשיא עוצמתה. בקושי הצלחנו לנשום. מכל עבר קפצו עלי בחורים ואברכים, לא היינו מסוגלים לזוז, דחיפות נוראיות. לאחר ציפייה ממושכת הופיע מרן הרבי שליט"א במלוא הדרו, בחרדת קודש זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים – דבר תורה ומשא התעוררות לאור הימים הנשגבים, ורק לאחר מכן פנה כבוד קדושת הרבי שליט"א למצות הדלקת הנרות.
דקות מספר לאחר שהסתיימה העבודה הגדולה של הדלקת הנרות התרחשה במקום תקרית קשה ומביכה. בעוד והמוני החסידים נדחפים לעבור ולקבל את ברכת קדשו של הרבי שליט"א, נתקע אחד החסידים ופגע בחנוכיה הגדולה של האדמו"ר, כשל בה, והיא נפלה לארץ לקול רעש גדול, כאשר השמן נשפך על הארץ.
ומה הייתה תגובתו של כ"ק מרן הרבי שליט"א? כאילו לא אירע דבר. המשיך כהרגלו לברך את צאן מרעיתו ולהרעיף עליהם טללי אהבה ותחיה, משל עדיין היו הנרות הקדושים מאירים לפניו כבתחילה. אך בוודאי מנסים הנכם לתאר לעצמכם את תגובתם של המוני החסידים ששהו במקום, האיך הגיבו החסידים כלפי מי שהביא לנרות הרבי ליפול ארצה? לא תצליחו להבין את תגובתם הנחושה של החסידים בטרם תפנימו את משא הקודש אותה נשא מרן הרבי שליט"א בטרם הדלקת הנרות.
הרבי פתח עם קושייתו של מרן הבית יוסף מפני מה חוגגים את ימי החנוכה שמונה ימים? והלא נס פך השמן לא היה אלא רק שבעה ימים, שהרי היה בו כדי לבעור יממה אחת, ומעתה הנס בבעירתו שמונה ימים – הוא רק נס של שבעה ימים, והיום הראשון הוא מדרך הטבע.
כאן, הביא הרבי את קושייתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א בספרו 'קדושת לוי', בעת הנס הגדול של קריעת ים סוף נאמר "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (שמות י"ד, כ"ב), ובהמשך (פסוק כ"ט) נאמר "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם", ומעתה יש להבין גם את כפל הדברים, וגם את שינוי הלשון של 'בתוך הים ביבשה' ללשון ההפוך 'ביבשה בתוך הים'.
וביאר ה'קדושת לוי' שעם ישראל הרגישו גם בעת שהלכו על היבשת הרגילה, כי הנס הגדול בכך שיצר הקדוש ברוך יבשת ואדמה עליה אנו יכולים לצעוד ברוגע, ואליה אנו רגילים מאז ומתמיד, מדרך הטבע השגרתית, עצם זה הדבר הוא גם רחמי ד' נפלאים – באותה מידה כמו נס ההליכה בתוך הים.
כי הרי מי שקבע שנוכל להלך על היבשה הוא זה שקבע שנוכל להלך על הים. ולא כל נס שאנו רגילים אליו באופן יומיומי יוריד מעוצמת הנס. בדומה לכך מצאנו בגמרא (תענית כ"ה א') שאמרו 'מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק' היינו כי הקדוש ברוך הוא שקבע כי שמן יבער, יוכל לומר אף באותה מידה לחומץ שיבער. ובכן, נימק הרבי את משמעות היום השמיני של חנוכה, את היום השמיני אנו חוגגים על עצם העובדה ששמן בוער. עצם הדבר שביום הראשון בער השמן מחמת עצם היותו שמן, גם דרך טבע זה הוא ניסי ועלינו להודות עליו.
המסר שבדבר הוא. שגם דברים פשוטים ומובנים מאליהם לכאורה בחיי היום יום, הם ניסים גלויים, רק שהם קורים באורח קבע. ועלינו לחדד בנפשנו כי כל זה הוא נס משמים ובהשגחה פרטית עלינו, לחזק את האמונה בנפשנו. כך הסביר מרן האדמו"ר את השם 'זאת חנוכה' כי בעצם זהו תמצית כוונת ימי החנוכה – לעורר את חושי האמונה ולהתחזק בחידוד ההשגחה הפרטית על כל פרט קטן בחיינו. מכאן, לאחר דבריו הנחושים כל כך של רבם ומאורם מרן הרבי שליט"א, מובן לכולנו היטב התעלמותם המוחלטת של המוני החסידים ממי שהביא להפלה ארצה של החנוכיה. כולם היו בטוחים כי מה' היתה זאת ומן השמים סיבבו מאורע זה.
1/1370