ישיבת 'באר-שבע', אדר א' שנת תשל"ו.
הגאון רבי נתן אינפלד שליט"א התכונן לצאת לארה"ב לגייס משאבים לאחזקת הישיבה, שמצבה הכלכלי היה בכי-רע. אך כפי שאומרים היהודים, "ביז צו דער קרעטשמע דארף מען אויך א גלאז בראנפן" [עד שמגיעים לבית המרזח גם כן צריך לטעום כוסית משקה], הישיבה הייתה זקוקה למזומנים באופן דחוף.
בלית ברירה ניגש לגזבר העירייה וביקש: היות והוא יוצא לארה"ב לגייס כספים, בקשתו לאשר הלוואה בסך 10,000 לירות כדי שהישיבה תוכל להמשיך להתקיים, ואת הכסף יפרע בשובו מחו"ל. ונא להעביר את הסכום לרעייתו, שמנהלת את הצד הגשמי של הישיבה.
הגזבר השיב שגם בקופת העירייה אין כסף לתשלומי המשכורות, ואין בידו להלוות. בלית ברירה נאלץ להותיר את הישיבה ללא פרוטה לפורטה.
עודו שוהה בארה"ב שוחח עם רעייתו בטלפון וזו עדכנה: "הגזבר הגיע אליי עם צ'ק של עיריית באר שבע.
"לא 10,000 כפי שביקשת – כי אם 20,000!
"ולא הלוואה כפי שביקשת – כי אם מתנה גמורה!
"הוא אף ביקש שאם בהמשך תהיה בעיה הוא עומד לרשות הישיבה".
וכך הווה. לקראת פסח הוא העביר עוד 10,000 לירות.
מה גרם ל'ונהפוך-הוא' בליבו של הגזבר?!
*
כדי לעמוד על כך יש לחזור אחורה:
יומיים לפני הטיסה נכנס הרב אינפלד לכ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א, וביקש מכתב-תמיכה כדי שאנ"ש בארה"ב יעזרו לישיבה. השיב לו הרבי שיהרהר בדבר.
למחרת, יום לפני הטיסה, הגיע הרבי לביקור בישיבה. "מאוד התרגשתי, כי זה היה בהפתעה גמורה, וללא כל ידיעה מוקדמת", שחזר הרב אינפלד [בספרו 'שיחות חיים']. הרבי [שהיה אז בן 28, עשור לאחר הכתרתו], ישב עם התלמידים במשך כמה שעות, שוחח איתם בלימוד, בחן אותם, התעניין ודיבר עם כל אחד בנפרד.
תוך כדי כך נכנס בחור חילוני ושאל אם כמה אנשים יכולים להצטרף אליו להשלים מנין לתפילת מנחה בבית אבלים, לא רחוק – כמה מאות מטר מהישיבה. קם הרבי ממקומו ואמר שהוא יכול. הצטרף אליו הרב אינפלד ועוד כמה תלמידים, אך עדיין ניסה למנוע מהרבי את ההליכה מחשש שלא יהיה שם מניין של שומרי מצוות. טען הרבי שבוודאי יהיו עשרה שומרי-שבת.
הם הגיעו לבית, ומתברר שהאבל הוא… לא פחות ולא יותר מאשר גזבר העירייה. היו שם באותו מעמד רבני העיר, יו"ר המועצה הדתית ועוד 'חשובים'.
לאחר שהרבי והרב אינפלד הלכו לדרכם, אמרו לאבל: "אתה יודע מי היה אצלך?" הוא כמובן השיב בשלילה. השם "בעלזא" לא אמר לו דבר. אך הסבירו לו שמדובר במנהיג עם אלפי חסידים, ומסתמא היתה לאמא עליה השלום נשמה גדולה – שאלמלא כן לא הייתה זוכה שהרבי מבעלזא יבוא לנחם אחריה.
"ומי הביא אותו אליך?" הוסיפו ושאלו אותו.
הרב אינפלד!…
הגזבר כל-כך התרגש, שמיד כאשר קם מה'שבעה' מיהר להעביר את התרומה לישיבה.
אך הסיפור לא מסתיים כאן:
הרב אינפלד הסתובב בשטיבלאך של בעלזא, וסיפר גופא-דעובדא לפרטי פרטיה. החסידים הנרעשים מהמופת התעוררו לסייע לישיבה ביד רחבה.
ואגב, כאשר סיפר זאת להגאון הגדול רבי שניאור קוטלר זצ"ל, נענה ואמר: "זהו מופת שאין לו פירכא – כי 20,000 לירות אי אפשר לפרוך!…"
גם בשנים הבאות זכתה הישיבה ליחס מיוחד מהעירייה, מה שהניב לה תוצאות כלכליות ברוכות.
כאשר חזר הרב איינפלד מהביקור המדובר בארה"ב, מיהר להיכנס אל הרבי מבעלזא לדווח ולהודות על ההצלחה, ונענה בחיוך: "ואתה עוד ניסית למנוע את הביקור בבית האבלים!"…
עוד אחד מפלאי ההשגחה של החזקת עולם-התורה.
(הרב ישראל למברגר, מוסף שבת קודש)
2/236