וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב (ויקרא ב א)
"והרי דברים ק"ו, ומה אם מי שאינו מקריב נפש, כתיב בו נפש, מי שהוא מקריב נפש, על אחת כמה וכמה כאלו נפש הקריב" (ויקרא רבה, ג).
סיפר אחד מחכמי התורה זצ"ל מעשה מופלא.
ויהי היום, אנו הולכים בזהירות בין המצבות בתוככי בית העלמין הגדול דוילנא, ולפתע צדו עינינו נוסח מופלא על גבי מצבה סתמית: "פה נטמן האיש פלוני בן פלוני, נפטר ונסתלק לבית עולמו ביום פלוני ונטמן ביום פלוני… כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון". בפסוק זה הסתיימו האותיות שעל המצבה! פסוק מאשת חיל על איש מוילנא, לא על אשה…
הפלא ופלא. הנשמע דבר כזה, לחרוט פסוק מאשת חיל על בעל בעמיו? הסקרנות התעוררה בנו לדעת את סודה של מצבה זו, והחלטנו לעיין במקורות, בפנקסי חברא קדישא הישנים. יגענו וב"ה מצאנו את שמו של האיש והסיפור שמאחוריו. מעשה נפלא.
יהודי היה בוילנא רבתי, איש רוח, אוהב צדקה וחסד. עשירותו היתה לשם דבר בכל העיירות הסמוכות, והמעניין בטבעו של האיש, שכפי גודל עשירותו כן גדלה נדיבות ליבו להרבות צדקה לעניי ישראל. עמד האיש שנים רבות והוזיל מממונו הון רב לכל קשיי יום, עניים מרודים וסתם עמך הזקוקים למתן יד, והכל עמדו משתוממים על השמחה שבנתינת הצדקה. הוא פשוט אהב בכל ליבו לפזר את נכסיו, לפורטם לממון ולהעביר את הכל לכיסם הריק של העניים. רודף צדקה.
והנה הגיעה תקופה חדשה. האיש הצדיק הלזה החל יורד אט אט מנכסיו, מסחרו התנהל בעצלתיים, נפילה קטנה גררה אחריה מפלה גדולה, וילך האיש הלוך וחסור עד כי יבשו המים. התרושש מממונו המזומן. נותר לו האיש עם בית מפואר מלא בכלי כסף וזהב, אבל כסף לעניים אין. ותהום כל העיר. השאלה הדהדה ברחבי וילנא, מה ראו על ככה ומה הגיע לאיש זה שהרבה צדקה ואעפ"כ נענש בעונש קשה. הסתר פנים לכאורה.
הדיבורים הגיעו גם לאוזני ראשי הקהל, דיינים ומורי הוראה, גדולי תורה ויראה, עד שהחליטו להושיב בית דין ולדון בעומקה של סוגיא זו. עונש גדול זה על שום מה. התכנסו כמה חכמים והעמיקו בכל דרכי חייו של האיש, ומצאו את חטאו: יהודי זה לא שמע לקול דברי חז"ל שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, כי מרוב תשוקתו לחלק צדקה לא שת ליבו ובזבז הרבה יותר מחומש מנכסיו (נכסי דניידי ונכסי דלא ניידי).
היהודי בעל הצדקה שנותר כבר ללא מזומנים, לא נלאה אלא המשיך למלאות את תשוקתו בשיטה חדשה: לחלק כלים ומתנות מתוך ביתו פנימה, מהנכסים עצמם שנשארו לו בבית.
ראו בית הדין את מעשיו המרובים מנכסיו, טיכסו עצה כדי להצילו מחורבן כל ביתו עד שהודיעו לו חגיגית על מאסר בית. "אין לך רשות לצאת". חשבו הדיינים כי בצורה זו ימנעו את הגישה אל האיש. העניים לא יפגשו בו ברחובה של עיר, עד שיתורו להם לחפש נדבי לב אחרים.
עניי העיר והסביבה שהכירוהו היטב לא התייאשו, לא פסקו מלחפש דרכים לבקש ממנו נדבות. הם החלו מתדפקים על חלונות הבית, היו מתכנסים בשעות הלילה המאוחרות לבכות את עוניים, עד שהתעורר משנתו, קם הציץ ונפגע. כך בלילות השליך לעברם החוצה מכל הבא ליד, כלים מכלים שונים, מנורות כסף, פמוטות, שעונים וחפצי ערך שנותרו בבית, והבית התרוקן מכל וכל. אין כסף ואין זהב. והאיש נותן בשמחה במרץ ובמשנה עונג, "רודף צדקה" (שלא כדין).
עד שהגיע ובא הלילה האחרון. בחצות הלילה נקשו על חלון הבית שני עניים בוכיים. נכמרו עליהם רחמיו של העשיר (לשעבר), הוא נכנס פנימה לחפש חפצי ערך על מנת לזרוק לעברם, יגע וחיפש אך לא מצא כלום. כל החפצים כבר שוכנים כבוד בבתים אחרים. העניים לא ויתרו, ביקשו – אולי בכל זאת? רחם עלינו ועל משפחתנו הרעבים ללחם.
בעה"ב נכנס שנית, חיטט בכל החורים והסדקים, בארונות ועל הארונות, עד שמצא, ויצא למרפסת ובידו כף של זהב טהור. כף זהב שקיבלה מחותנו העשיר ביום נישואיו. אלא שכאן בוכים שני עניים ובידו רק כף אחת, מה עושים? גירד האיש בפדחתו, הרהר רגע קט ומיד עלה רעיון פשוט במוחו: שבר את הכף לשני חלקים, עני אחד קיבל את ידית הכף והשני קיבל את הכף. העניים החישו צעדיהם למכור את הזהב ולקבל תחתיו ממון לרווחת משפחתם.
בבוקר כבר לא היה בעל הבית בין החיים. השיב את נשמתו לבוראה. זה היה לילו האחרון של האיש עלי אדמות.
על סיפור זה שעמו הסתיימו חייו החליטו לחרוט על מצבתו את המילים הבאות: "כפה פרשה לעני" – זו הכף, לעני האחד; "וידיה שלחה לאביון" – זו הידית לאביון השני…
מעשה שהיה – מפי עד נאמן ששמע מפי רבי יושע בער סאלאוויצ'יק זצ"ל, שראה את המעשה כתוב בפנקס חברא קדישא דוילנא.
(להגיד)