הוא צעד כמו כולם אל בית המדרש בשעת בין הערבים לאחר סיום העבודה. חליפה מהודרת, עט מוכסף, תיק עסקים אחוז בידו האחת וגמרא מסכת שבת בידו השניה.
מגיד השיעור קיבל את פני המצטרף החדש בחביבות, שאלו לשמו ולמקום מגוריו, איחל לו כי יזכה להתחיל ולסיים מסכתות רבות והשיעור התחיל.
"אנו אוחזים בדף…" השיעור קלח מפיו של מגיד השיעור, ועם סיומו הבחין כי המצטרף החדש שולף את ארנקו, מוציא ממנו פיסת נייר קטנה ומניח אותה כסימניה בין דפי הגמרא. מגיד השיעור אימץ את עיניו ונוכח לדעת כי הלה משתמש בפתקית הקטנה המונפקת על ידי נהג האוטובוס כקבלה על תשלום נסיעה.
– "כבודו, הנה לך סימניה מהודרת של 'מאורות הדף היומי', נוחה יותר ועמידה בהרבה".
– "תודה על המחשבה, אבל אני מעדיף להשתמש דווקא בכרטיסון הקטן. רוצה לדעת מדוע? בבקשה, מגיע לך, אתה הרי מלמד אותי תורה, כדאי שתדע איך הגעתי לכאן.
"זה שנים רבות לא נסעתי בתחבורה הציבורית. משום מה, לפני ימים אחדים נחה עלי הרוח ושיניתי מנוהגי. בפני עמדה נסיעה ארוכה, והחלטתי לנסות את האוטובוס, ותוך כדי הנסיעה להתכונן לישיבת העסקים בה עמדתי להשתתף.
"האוטובוס עצר, עליתי, הושטתי לנהג שטר כסף, מניין לי לדעת את מחיר הנסיעה, ובעודי תר בעיני
אחר מקום ישיבה, קרא הנהג: 'אדוני! אתה שומע?' – כן, בבקשה. הוא העביר מבט חטוף על פני ושאל: 'ותיק או רגיל?'…
"ותיק או רגיל? חשתי פיק ברכיים. אני בן חמישים ושלש, צעיר? לא כן? סלח לי, שאלתי אותו ליתר בטחון, ותיק זה אדם בן שישים וחמש?
"הנהג הנהן בקוצר רוח. 'נו, ותיק או רגיל?'
"רגיל, רגיל, אדוני. אף פעם לא אמרו לי שאני ותיק.
"התיישבתי על כסא פנוי, כבר לא היה אכפת לי היכן אני יושב, והמחשבות החלו להלום בראשי. אני שופע מרץ עלומים, כל מכרי יודעים זאת, אומרים זאת וחשים זאת על בשרם. את כל משימותי אני מבצע במהירות, בנחישות ובדייקנות. אני ותיק? אני? – – איזו מן הגדרה מעודנת לעובדה מחרידה, שרוב ימי חיי חלפו ואינם".
*
מחשבותיו לא נתנו לו מנוח. הוא ער לעובדה כי על ראשו מתחוללת מלחמה של ממש בין השחור לבין הלבן. הוא גם ידע היטב מי ינצח בסופו של דבר, מבין החיילים התשושים שיוותרו בחיים. זקנו המטופח לא נמלט מן המאבק העיקש. אבל "ותיק"? "ותיק"???
בהגיעו למקום הפגישה, היו מעייניו נתונים במקום אחר. מעולם לא העסיקוהו מחשבות על אודות הזקנה. עתה באו הם אליו בלא שהזמינם. ותיק.
הפגישה הסתיימה ללא תוצאות. הוא לא היה מרוכז, לא היה עם מי לדבר. בסיום הפגישה שאלו אחד ממכריו: "קרה משהו? אתה זקוק לעזרה?"
הוא השיב תוך כדי הרהורים: "אמור לי, בן כמה אני נראה?"… הלה פנה והלך לו, כשעל פניו הבעת חמלה…
*
"אתה שומע? חזרתי הביתה, ניגשתי לארון הספרים, התקרבתי אל הש"ס המפואר שהוענק לי לפני שלושים שנה על ידי חותני שיחיה, והתבוננתי בו ממושכות. סיפור חיי היה מקופל בכרכי הש"ס המפואר. סיפור עצוב קמעא, שגם הצלחתי הפיננסית אינה מפיחה בו חדווה. כריכותיהן של מספר מסכתות ישיבתיות היו משומשות. השכבה העליונה סדוקה, הצבע התקלף, הדפים מהוהים. למדו בהן. מספר כרכים נוספים בלטו בבהקם לעומת הכרכים המשומשים, אך אלה עדיין היו שמורים היטב. לא למדתי בהם הרבה.
"התבוננתי בכרכי התלמוד, מסכת אחת ועוד מסכת אחת, רובן חדשות. נכון, בין ידידי אני נחשב כאיש ספר. לעתים קרובות אני מעלה בפניהם רעיונות על פרשת השבוע, בשמחות אני מרתק את הקהל בדרשות בנויות היטב, אבל תכלס'… עתה ניצב הש"ס מול עיני ותבע את עלבונו: כבר אינך ילד! אמנם הנהג טעה, אולם הגעת לגיל שמסוגלים לטעות בך! מתי תספיק ללמוד את הש"ס?
"בחודש טבת חגגתי עם כולם את סיום המחזור של לימוד הש"ס. באמת שמחתי, כל כך הרבה יהודים גמרו את הש"ס. אני? כמעט הצטרפתי, אבל לפני שהספקתי להעמיק חשוב, המשכתי להסחף בקצב החיים המהיר, הלוחץ, המשעבד, שהשתיק את נקיפות המצפון.
"עד כאן! עד ה'ותיק או רגיל'. כאשר עמדתי מול הש"ס המבוייש, החלטתי: 'ש"ס יקר שלי. אותך למדו אבי, סבי, וכל הדורות למעלה בקודש. עליך מסרו אבותי את נפשם ולעיתים גם את גופם. אליך התנכלו אומות רבות-כח, אשר העלו אותך על המוקד פעם אחר פעם, ואתה שרדת. בסבלנות עד אין קץ, אתה ממתין לי בארון הספרים שלי. שנה חולפת שנה באה, ואתה כאן, מחכה. ש"ס יקר שלי, הגיע זמן גאולתך.
"אני כאן, מגיד שיעור יקר, בקביעות. אני סומך עליך שתוביל אותי בין משעולי התלמוד, תנחה אותי בסוגיות הגמרא, ותסביר לי את כל מה שצריך. בעוד שבע שנים, בעזרת ה' יתברך, אעמוד מול הש"ס שלי, הוא כבר יהיה 'ותיק', אבל אני ארגיש שחיים חדשים מפכים בקרבי.
"אתה מבין למה אני משתמש בכרטיסיה כסימניה?"…
מגיד השיעור מחה דמעה שזלגה מעינו. ידו לא הרפתה מן הסימנייה של 'מאורות הדף היומי' – "תן אותה לבן שלך, שישתמש איתה בש"ס החדש שקיבל זה עתה מחותנו. גם הוא מוזמן"…
(גיליון 'מאורות הדף היומי')