בעודו יושב בבית המדרש, נתפס הבגד בזיז כלשהו, נפרמה התפירה, והבגד שב להיות בחשש ארבע כנפות. רבי שמשון פינקוס קרא למאן-דהוא: "במטותא, זכה בפראק הזה בקניין גמור", ביקש. השיב האברך בזיק של שובבות: "יום הפורים קרב ובא, ואני מעוניין ללבוש בו פראק. אזכה בו באמת"…

"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת" (במדבר ט"ו, ל"ח)

אנשי המסחר אינם נמנעים מפעולות העשויות להניב רווחים, גם במקום חשש של לעג הבריות אודותיהם ו"מה יאמרו ברחוב". כאשר חשבון הבנק תופח – אין מתייחסים לזוטות מעין אלו, והכל מבינים כי עבור 'עסקה מוצלחת' שווה לשלם מחיר אישי. כזה הוא בדיוק מבט המאמין ודבוק ביוצרו על "עסק המצוות". העובדה שההמון אינו יודע להבחין בין עיקר וטפל, ובין יהלומים מבהיקים בדמות עשיית רצון השי"ת, לבין חולות הים הנוצצים לנגד השמש הזורחת – אינו מניא את המבינים בתחום מלעסוק ראש ורובם ב'בורסת היהלומים'…

רבי שמשון פינקוס זצ"ל, חשש מחיוב ציצית בפראק, העשוי להיחשב כבגד של ארבע כנפות (על אף שיש בו פינה מעוגלת, המבטלת ממנה, לכאורה, שם 'כנף'). מה עשה? בשו"ע נפסק, שבגד שאול עד פרק זמן של שלושים יום – פטור מציצית. ה'פטנט' שמצא, אפוא, היה פשוט בתכלית: מדי עשרים ותשעה יום, היה שב ומקנה את הפראק שלו לפלוני, ולאחר מכן חוזר ושואל אותו ממנו, ובכך פתר את בעיית חובת הטלת הציצית, כי לעולם היה במעמד של 'שואל' לזמן קצר הפוטר אותו מציצית.

והנה בליל שבת אחד, כאשר נזכר לפתע שבדיוק בלילה זה, הסתיימו שלושים הימים של ההשאלה האחרונה, מיהר לבקש מאחד מיושבי בית המדרש לזכות בו, שכן אף כי אין עושים מקח וממכר בשבת, ובכללם שואל ומשאיל, הרי לצורך מצוה מותר לעשות קנין בשבת.

לאחר תקופה – מצא דרך אחרת להימנע מחשש ביטול המצוה. הוא ביקש שיתפרו את השסע שבפראק באופן שרובו סגור ואין הוא נידון כארבע כנפות, ובכך נפטר מן הצורך לערוך חשבון מדוקדק של פחות משלושים יום מעת ההשאלה, שכן מכאן ואילך היה הפראק יכול להיות קניינו הפרטי, ועם זאת פטור מציצית. והנה, בעודו יושב פעם בבית המדרש של הקהילה באופקים, נתפס הבגד בזיז כלשהו שבלט מספסל בבית המדרש, וכתוצאה מכך נפרמה התפירה, והבגד שב להיות בחשש ארבע כנפות. תכף קם רבי שמשון ממקומו, קרא למאן-דהוא מיושבי בית המדרש ויצא עמו החוצה. "במטותא, זכה בפראק הזה בקניין גמור", ביקש.

"מתנה זו מתנה", השיב האברך לעומתו בזיק של שובבות, "יום הפורים קרב ובא, ואני מעוניין ללבוש בו פראק. אזכה בו באמת"… רבי שמשון חייך והסכים בלב שלם. החשש מפני ביטול מצוה, עולה הרבה יותר ממחירו של חלוקא דרבנן. "ועד היום" – מספר בעל המעשה – "עדיין מצוי ברשותי אותו פראק שזכיתי בו בהיסח הדעת".

מצוה דאורייתא

ה'מסחר' הנכבד במצוות התורה, הקיף את כל שעות היום וכל תחומי החיים, וכל שיג ושיח עמו אילף לקח, כיצד צריכה להיראות חביבות המצוות ויוקרתן בעינינו. לשם משל בעלמא: אם אצל אדם מן השורה השיקולים בנושא האוכל והשתייה, מתייחסים לתחושות הרעב והשובע, הנאת החיך וכיו"ב, הרי שאצל איש ההלכה, שכל מעייניו בתורת ה' וחפצי שמים, החישוב העיקרי הוא פרטי המצוות, הברכות וכיו"ב.

פעם הזדמן בחור מתלמידיו למסעדה צנועה ב'גאולה', שם ראה את רבי שמשון, כשלפניו על השולחן לחמנייה וכוס שתיה בלבד. ניכר היה בו, שלא נכנס לשם כדי להשביע את נפשו בסעודה דשנה, והמחזה כולו אמר דרשני. ואמנם, לאחר שהתעניין בשלומו של הבחור, מצא ר' שמשון נכון להבהיר באוזניו את פשר מעשיו שמה: "הואיל וברכת המזון היא מדאורייתא, הדריכה אותנו אמנו להשתדל לברך בכל יום ברכת המזון, ואני מקפיד על כך". לאחר מכן הזכיר גם את חיוב מאה ברכות בכל יום, שהרמב"ם מונה בכללן אף את ברכת המזון, על ארבע הברכות שהיא כוללת.

חטוף ואכול

הוא היה עמוס בעבודת ה' מבוקר ועד ערב, עד כלות כל הכוחות, אבל לעולם לא ידע שבעה בעסק התורה וקיום מצוותיה, ולא נתן להזדמנות כלשהי של מצוה – לחמוק מבין אצבעותיו. אם המצוות הן 'מליונים', הרי ש'אם יש לו מנה רוצה מאתיים', ומעולם לא שמענו על עשיר מופלג שיוותר על עוד עסקה מניבה, בטענה שכבר יש לו ממון די והותר.

בתקופת כיהונו בישיבת ירוחם, נוסע היה מידי יום ברכבו מאופקים לירוחם. פעם הבחין בנער ממתין לאוטובוס באחת התחנות שבדרך, ומששאל אותו למחוז חפצו, ושמע כי הוא בדרכו למקום לימודו במתיבתא שבירוחם, אסף אותו הרב ברכבו, אך לא הסתפק בכך. על אם הדרך עצר ליד חנות, ויצא כדי לרכוש עבור הנער מיני מתיקה לשמחו, מאז כל אימת שנתקל בו בדרך, הכניסו אל רכבו ברוחב לב כידיד וותיק, הסיעו עד לשערי המתיבתא, והיה רוכש עבורו בקביעות ממתקים לרוב, הערבים לחכו ומחממים את הלב.

הלחם ככלי קשר להשם יתברך

"כשאדם אוכל פרוסת לחם", אומר רבי שמשון באחת משיחותיו, "ומברך 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ', הוא פותח כביכול צינור – בריכה ומעיין, בינו לבין השי"ת. שהרי במקום למצוא ברחוב את הלחם שה' הכין עבורו, הרחק מנותן המתנה מרחקים אדירים, הוא מקבל את הלחם היישר מידו הפתוחה והרחבה של הקב"ה, מקור הברכות. ופרוסת לחם זו שהוא נותן לפיו, משמשת, אפוא, ככלי המקשר אותו עם מקור הברכה.

"ואילו אצלנו", הוא ממשיך, "עולם הפוך אנחנו רואים. מברכים כדי שנוכל לאכול את הלחם… אבל גם שמענו על יהודים שאכלו כדי לברך. עדיין מצויים בדורנו כמה יהודים כאלה, שלא יכלו להתאפק והלכו לאכול לחם, כדי לברך ברכת המזון. אצלם הלחם הוא 'היכי תימצי' להתקשר כביכול עם השי"ת".

כעת, גם אנחנו שמענו ונוכחנו לדעת שהיו יהודים כאלה. בדורנו.

נודה לך

במקרה המתואר לעיל היתה האכילה טפלה, והיכי תימצי לחיוב ההודאה מדאורייתא, אך יש והעיר על מקרה הפוך, של מציאות שמחייבת הודאה יתרה. היה זה כאשר הבחין פעם באחד מבניו, הסועד את לבו בארוחה דשנה שלא כללה פת. "איך אפשר לאכול סעודה כה הגונה, שאינה מאפשרת להודות אחריה ב'ברכת המזון'?!", העיר לו.

ואם חשים את רגשי ההודאה בעת ברכת המזון, אזי גם מברכים כהוגן:

הוא עצמו, מברך היה אותה במתינות ובבהירות כמונה מעות, ואף פינה את מחשבותיו מכל דבר העשוי להפריעו מן הכוונה. פעם גילה לאברך פלוני אגב אורחא, שהוא נוהג שלא לנתק אף פעם את מכשיר הטלפון בביתו, שמא יזדקק לו מאן דהוא באופן דחוף, ולא יוכל להשיגו. למעט זמן אחד שבו הוא מנתק את המכשיר מחיבורו, כאשר הוא מברך ברכת המזון…

אברך מהקהילה נהג בתקופה מסוימת להצטרף אליו מדי בוקר, לנסיעה לנתיבות. בוקר אחד התקשר אליו לברר אם כבר מוכן הוא ליציאה והלה השיב לו בטבעיות: "אני כבר מסיים לאכול, אברך מהר ו…".

אולם רבי שמשון לא הניח לו לסיים את המשפט, והגיב מיניה וביה כנזעק: "לא! לא! אל תברך מהר. תברך בכוונה!".

וירא, וירץ לקראתה

שמחת ברית התקיימה בירושלים, ובה כובד רבי שמשון כסנדק.

בבואו אל האולם בשעה היעודה, העיף מבט קצר אנה ואנה, והתחוור לו כי עד שהאורחים יגיעו – עתיד לחלוף פרק זמן כלשהו. הוא יצא, אפוא, מן המקום, והחל להלך לאיטו אילך ואילך, טרוד בסוגיותיו.

"לפתע", מספר עד ראייה, "אני מבחין שהוא החל לרוץ לעבר הרחוב במהירות רבה. ממקום עמדי לא הצלחתי לעקוב אחריו, כדי להבין מה גרם לו לקחת את כל שנותיו ולדלג כעלם צעיר ברחוב העיר…".

חלפו כחמישה רגעים והנה הוא נראה שב, ולידו אשה מבוגרת המהלכת לאטה, והוא תומך בה וצועד לצדה בחרדת קודש, משל מחזיק הוא בחיקו אוצר של מיליארד דולר. התברר, כי בעודו מהלך בחזיתו של האולם, הבחין ממרחק באמו הצועדת במקרה ברחוב, וביקש להסב לה נחת וקורת רוח, בהשתתפותה בשמחת הברית של משפחה המוכרת לה, שבנה משמש בה כסנדק.

לאחר עריכת הברית, מיהר לעזרת הנשים כדי לשאול בשלומה, ולדאוג שהיא חשה בנוח, ואף פנה לאחת מבנות משפחת בעלי השמחה, בבקשה להנעים לה את השהות. גם לאחר מכן במהלך הסעודה – שב לעבר עזרת הנשים שלוש וארבע פעמים, לדרוש בשלומה ולהעניק לה הרגשה טובה.

חלפה שעה קלה והנה אמו קרבה למחיצה. "אני הולכת", הפטירה לעברו. רבי שמשון עזב הכל כאילו אין במקום אנשים הממתינים לדרשתו ולמוצא פיו, יצא ללוותה, ונעלם למשך דקות ארוכות, ולאחריהן שב – זורח כולו ומדושן עונג, מפגישה אקראית נוספת שנזדמנה לו משמים עם 'כיבוד אם'…

(מתוך הספר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')