כל הפרסומת ששוטפת היום את החוצות מבוססת על הדמיון. אם תעשה כך וכך – תהיה מאושר. אם לא תיסע לנופש פלוני, הרי זו 'החמצה לכל החיים'! לא פחות. אם תאכל את החטיף החדש – אתה תרגיש… וכן הלאה והלאה. והאמת שהכל היא חיצוניות וחיצוניות, והכל בלוף אחד גדול, שמגלים את השקרים שלו רק אם מנסים חלילה לראות מה יש לו להציע.
בעבר התגוררתי ברחוב צפניה בירושלים, האזור שם כולו מלא ישיבות ומוסדות תורה לרוב. יום אחד ראיתי אדם מבוגר שגר עמנו בשכנות עומד ברחוב באפס מעש, ועל פניו ניכר שהוא מוטרד מאד ואף שרוי בדיכאון מסוים. ניגשתי אליו ושאלתיו: מדוע פניך רעים היום?
התשובה שהשיב לי, צריכה להיות לקח נוקב לאלו הנכנעים ליצרם. הוא סיפר לי כך:
"הייתי בחור כישרוני בישיבת טעלז, היו לי כל האפשרויות לגדול תלמיד-חכם מבחינת כשרונות והבנה, וגם הייתי מקובל ומוערך. ממול הישיבה היה מגרש כדורגל, ולצערי נמשכתי מאד לשם; אך לא העזתי ללכת על חשבון הסדרים, אך בכל זאת מדי פעם הייתי חומק ויוצא כדי לצפות במשחקי הכדורגל.
"והנה כיום, בסופו של דבר, אני נמצא כאן כל יום ומביט על האברכים בדרכם לכולל או בחזרתם מהכולל, ובידם גמרות, שולחן ערוך, טור וספרי הלכה, והם שחים זה עם זה בלימוד בריתחא דאוריייתא. ואני מביט על עצמי ושואל – מה יצא ממני? ליבי נצבט בקרבי, ביודעי שכל חברי יצאו תלמידי חכמים, וממני לא יצא כלום…"
כך אמר לי אותו אדם כשדמעות חונקות את גרונו. הוא לא הפנים שרק לימוד התורה הקדושה נותן סיפוק והצלחה בחיים, וגילה באיחור שכל דמיונות היצר לא הובילו אותו לשום מקום. לאחר עשרות שנים הוא נותר באותו מקום מבלי להתקדם.
זוהי גשמיות במיטבה וזוהי מהותה. כל מה שיש ליצר להציע הוא עטיפה יפה, מגרה, שכולה דמיון וכזב. רק למעשה רוחני יש תוכן אמיתי, ואין תחליף לתחושת סיפוק של עבודת ה'. כל מי שיושב ולומד שעה ברציפות, כבר מרגיש את העונג והסיפוק הכי אמיתיים שקיימים בעולם.
שמעתי דבר נפלא מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, בשם עמוד ההוראה רבנו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהסביר במתיקות נפלאה את דיוק נוסח התפילה של רבי נחוניא בן הקנה, המובא בגמרא (ברכות כח, ב): "מודה אני לפניך… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות".
דקדק הרב אלישיב, מדוע ב'יושבי בית המדרש' נאמר לשון יחיד – 'בית מדרש', ואילו ב'יושבי קרנות' נאמר לשון רבים ולא 'מיושבי קרן'?
אלא, הסביר הרב אלישיב כך: יושבי בית המדרש שמחים בעמלם, מרוצים מחייהם ומסופקים מהדרך שבחרו לעצמם, לכן הם נמצאים על מקומם זמן רב מבלי לנוע ממקום אחד למשנהו. אך 'יושבי קרנות', אלו המחפשים את סיפוקם מהנאות העולם הזה החולפות ועוברות, חשים כל העת חוסר סיפוק, ומנסים ללכת מקרן זוית זו לקרן זוית אחרת כדי לחפש הנאה ואינם מוצאים. כך יוצא שבמסגרת נסיונותיהם למצוא את שאהבה נפשם הם יושבים בקרנות רבות. על כן נאמר בהם לשון רבים.
רק התורה היא שמעניקה לאדם את סיפוקו האמיתי, הנאות העולם הזה אמנם נראות מפתות יותר, מושכות יותר, אך לאמיתו של דבר אין אושר ושמחה ברת קיום מלבד התורה!
(מתוך אוצרותיהם אמלא)