"ויאמן העם" (ד', ל"א)
אם חפצים לייחד את הציר המרכזי שהיווה את היקף גדלותו הבלתי נתפסת של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בכל ימיו שהיו שווים לטובה בכך, היא ההרגשה של 'אין עוד מלבדו', כמי שחי כל ימיו בצלו של הקב"ה ממש.
עדות מוחשית לכך זכינו לשמוע מהגאון הצדיק רבי דן סגל שליט"א, שכידוע בימי חודש אלול אינו מדבר ושומר על תענית דיבור, אך כשהתבקש להגיע לדבר על מרן בפני קבוצת מקורביו בארה"ב הוא נעתר ובא לדבר בפניהם. בפתח דבריו אמר, שככל שנראה להם שהם מכירים את מרן זצוק"ל חייב הוא לומר להם שהם אינם מכירים אותו כלל ועיקר!
ואז הוסיף ואמר: "אספר לכם מה שבדידי הווה עובדא. היה זה לפני כמה שנים, הגעתי לפני הימים הנוראים למעונו של מרן זצוק"ל בבני ברק להתברך לקראת השנה החדשה, וביקשתי ממרן שיברך אותי לשנה טובה לחיים ארוכים ולשלום. מרן הגיש את ידו וביקש לפתע שאברך אותו… הגבתי בביטול ואמרתי, מה אני כבר יכול לברך את מרן?! והוא עונה לי בפשטות: 'ברכני שתהיה לי יראת שמים'…
"לא היה מדובר סתם בברכה על יראת שמים. הוא פשוט החל לבכות בדמעות שליש ואמר לי: 'אני מבקש שתברכני שאזכה ליראת שמים', וגעה בבכי נורא. אילולא הייתי מנסה להרגיעו אינני יודע עד לאן היו הדברים מגיעים, וזה מדובר בהיותו בגיל שיבה – אחר כל התנהלות חייו ביראת שמים מופלגת שמעטים בכל הדורות חיו בצורה שכזו.
"אין זה", סיים המשגיח באומרו, "אלא משום שהוא חי כל ימיו עם הקב"ה, ולכן כל ימיו השתוקק להתקרב אליו יתברך עוד ועוד, וזה הדבר היחיד שביקש כל ימיו רק להתקרב יותר ויותר לאבינו שבשמים. וזאת יכול לבקש רק אדם שמבין מה הם המושגים של לחיות בצלו של הקב"ה".
"הנה החוטא!"
בשיחה עם בני משפחתו ומקורביו הגדולים, כולם שחים בפה מלא כי אכן זוהי הנקודה שליוותה את אורחותיו של מרן זצוק"ל כל ימיו – "הוא פשוט חי עם הקב"ה כל העת וראה רק אותו לנגד עיניו".
סיפור אופייני שיעיד על כך רבות שח לנו מקורבו הגדול הג"ר איסר שוב שליט"א: "אירע פעם שמרן זצוק"ל שבר את אגן הירכיים, ובשל כך לא יכול היה לצאת מביתו כחודש ימים. בפעם הראשונה כשכבר היו כוחותיו עמו והוא תכנן לצאת לתפילה, לפתע אני מבחין שהוא חושש לצאת מביתו. שאלתיוהאם הוא עדיין אינו חש בטוב וקשה עליו הליכה. אך הוא השיב שהוא חש בטוב ב"ה. כשהביט בהפצרותיי לנסות ולהבין טעם חששו לצאת מפתח ביתו, הוא גילה את אוזניי במסר שלא יישכח מזיכרוני כל ימיי: 'הרי חודש ימים לא יכולתי לצאת מהבית, וכולם יודעים שלבטח החטא גרם לי זאת, ואם כך כשאצא עתה מפתח הבית יאמרו כל מי שיראה אותי, הנה החוטא… ואכן, זו בושה גדולה…'".
כולם יודעים שלא היו הרבה כמרן זצוק"ל שהכירו היטב את נפש הדור ורמתו הרוחנית, והוא חושש לצאת מפתח ביתו מחמת הבושה שכולם יבינו מיד שמה שהוצרך להסתגר לרפואתו חודש ימים הוא בשל אותו חטא, והוא חש כלפיהם שלא בנוח שיאמרו עליו "הנה החוטא יצא מהבית"… כך מתנהל מי שחי במוחשיות כל העת את ה'בורא עולם', וזה מבהיל עד היכן הדברים מגיעים.
ואם חפצים להבין עד כמה זו הייתה הרגשתו, אני נזכר באחת הפעמים שביקר אצל רופא גדול, ושאל לפתע אותנו, שעמדנו מסביבו, איך מותר לבן־אדם ללכת ללמוד רפואה ולהיות רופא, הרי הוא מאבחן ואומר לך שאתה חולה ואם כך הוא מלבין פני חברו ברבים כי בכך הוא אומר שאתה חוטא!
זו הייתה תפיסתו הפשוטה והברורה, שאם אומרים למישהו שיש מחלה מסוימת, לבטח הוא חוטא בדבר־מה ונתנו לו משמים עצה להירפא מכך על ידי אותה מחלה – זוהי צורת חיים שליוותה את כל סדר יומו!
אלומה נוספת מאיר תלמידו, הגר"ח מן שליט"א: "לא רק בארץ הקודש ובכל הישיבות והכוללים, בהם השפיע מהודו והדרו, הרבה רבינו כבוד שמים; הוא ראה שליחות מיוחדת לעשות כן אף ברחבי תבל ומלואה. כשהיה מרן זצוק"ל בגיל שיבה ממש, כידוע, הוא נסע למסעות בארצות חוץ, וכולם ראו דבר פלא – שכל הצעירים הבריאים והחסונים ממנו קרסו ממאמץ הנסיעות ממקום למקום, ואילו עליו – שכמעט לא אכל ולא ישן – לא היה נראה כל שינוי.
"עד כדי כך, ששחו מקורביו, שבנסיעה הראשונה שנסע לארה"ב ניגשו אליו הדיילים וצוות המטוס לבקש ברכה, אמנם כאשר הציעו לראש הדיילים לגשת אף הוא לברכה סירב, באומרו שאיננו מעוניין בדברים כאלו. אמנם כאשר עבר הלילה, לפני הנחיתה, ניגש אל אחד המלווים וביקש שייגש עמו לבקש ברכה. כששאלוהו מה השתנה, השיב: 'תראו, אתם כולכם אנשים צעירים, והתמוטטתם במשך הטיסה, כולכם ישנתם ואני עובד, אז הלכתי כאן כל הלילה וראיתי את הזקן הזה יושב כל הזמן בלי לזוז ומעיין בספרי תלמודו. אם כך זהו 'מלאך' ולא אדם, וממלאך אני אכן רוצה ברכה'".
גם כאשר הגיע לצרפת, כששהה בבית אחד הנגידים הגדולים שיש לו בית מדרש בביתו וזכה שמרן שהה אצלו, ירד הלה בהתפעלות וסיפר מהזהירות של מרן זצוק"ל בבין אדם לחברו. הוא סיפר שהכין עבורו מיטת מלכות, עם מצעים כדרך המלכים, וכעת כאשר מרן ירד לתפילה עלה לחדר וראה שטרח וסידר המצעים בדיוק כפי שהיו. אמנם מה שיותר מסתבר, שמרן לא נשכב לישון כלל אלא עסק בלימודו כל הלילה… והיה זה אחרי יום שלם של נסיעות, שיעורים ושיחות, פגישות עם ראשי ישיבות ורבני הקהילות, ואשר למחרת נסע ברכבת דרך ארוכה של שעות רבות לאקס־לה־בן, שם המשיך בשיעורים, שיחות ופגישות, וכל מאכלו באותו יום היה חצי אשכולית וכוס חלב. ובאמת זה דבר שמצריך התבוננות, הרי כל אדם שנוסע איזו נסיעה גדולה מרגיש תשישות.
אך הביאור הוא, שלכל אדם יש שייכות וחיבור למקומו, וכאשר אדם מתנתק ממקומו – ואף אם זה מקום שחיבורו אליו ארעי וקל – בכל זאת זהו ניתוק; וכאשר הוא בא למקום חדש, שוב הוא מתחבר במידת מה. וטלטולי הדרך, העקירה וההנחה מקשים מאוד על האדם.
אבל ישנו דבר שמופקע ממציאות הבריאה ומכללי הטבע, והיא התורה שקדמה לבריאה. ומאחר שכל המושג של מקום הוא מכללי הבריאה, זהו דבר שאינו תופס על עצם התורה. וכפי שהעמיד לנו הקב"ה בחסדו מציאות כזו מול העיניים, שהרי 'מקום הארון' אינו מן המידה; הארון, שהוא התורה, אינו תופס מקום. וכבר רמז לזה ה'נפש החיים', שהקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומי שדבוק בתורה הריהו דבוק בקב"ה ואין העולם מקומו.
לכן למרן זצוק"ל לא היה כל קושי לנסוע בלי סוף, כי אין הוא מחובר למקומו כלל, רק כגמול עלי אמו, "על פי ה' ידעו, על פי ה' יחנו", כי כל מטרתו להרבות כבוד שמים בכל רחבי תבל, ואף כשישב בביתו לא היה אצלו חיבור למקום שהיה כולו דבוק בה' להרבות כבודו.
הרב מ. ברמן
מתוך מוסף שבת קודש 'יתד נאמן' / כ"ב כסלו תש"פ
1/406