"וַיִּשְׁמַע ד' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ"א, ג')
רגיל אני לספר, שפעם עליתי למעונו של דודי, מרן הגאב"ד הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, ביום בו היו אמורים להתכנס בבית מדרשו בני קהילה מסויימת לכינוס חיזוק, בעקבות מספר צרות שאירעו בקהילתם באותה תקופה.
קודם האסיפה, הגיע יהודי לייעץ לרבי ניסים על מה ראוי שיחזק את הנאספים. התפעלתי אז מענוותנותו הגדולה, כיצד הקשיב למייעץ בשוויון נפש ובחיוך פשטני, כאילו הדבר מקובל ומתבקש מאליו. אחרי שהלה עזב את הבית, התעניינתי אצל רבי ניסים, על מה הוא אכן מתכונן לדבר? או יותר נכון באיזה תחום סבור רבינו שיש לחזק את הכלל?
השיב לי רבי ניסים בפשטות אופיינית: "וכי צריך אני לומר במה להתחזק?! הלוא חז"ל נתנו לנו הוראות ברורות – 'מה יעשה אדם וינצל מחבלי משיח, יעסוק בתורה ובגמילות חסדים', והלוא תורה בלא תפילה אינה שווה כלום! ממילא יש לנו שלושה דברים שראוי להתחזק בהם: תורה, תפילה וגמילות חסדים. מה יש לי להוסיף על דבריהם?".
דבריו החדים הדהדו באוזני זמן רב: "תורה בלא תפילה אינה שווה כלום!".
אולם דבר נוסף למדתי מדבריו, את המסקנא היוצאת מדברי חז"ל, מפשוטם וממשמעם, שכאשר יש צורך בחיזוק יש לחזק את ענין התפילה, שהוא אחד הדברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם נוטים לזלזל בהם. התפילה היא מהדברים הנצרכים חיזוק בכל עת, ומן הראוי להרחיב את הדיבור אודותיה
תפילה – קרבת אלוקים
דודי, הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר-ברכפלד, היה רגיל להמליץ על משקל דברי חז"ל (ברכות ו, ב), שאמרו שהתפילה היא מהדברים העומדים ברומו של עולם, שיתכן לפרש הכוונה שהמתפלל עצמו זוכה לעמוד ברומו של עולם, כי על ידי התפילה הוא מתעלה ומתקרב לקדוש ברוך-הוא!
תיאור מפליא ומרטיט מובא בירושלמי (ברכות ט, א), בו אנו נוכחים עד כמה מתעצמת וגדלה הקרבה שלנו לקדוש ברוך-הוא בעת שאנו מתפללים לפניו: "הקדוש ברוך-הוא נראה רחוק ואין קרוב ממנו, דאמר רב לוי מהארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ומרקיע לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועביו של רקיע חמש מאות שנה, וכן לכל רקיע ורקיע" –
"ראה כמה הוא גבוה מעולמו. ואדם נכנס לבית הכנסת, ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקדוש ברוך-הוא מאזין את תפלתו כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה? שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן?!".
מבהיל הרעיון! כשחז"ל נותנים לנו תיאור אין בו חס וחלילה שום גוזמא, כך הם פני הדברים בדיוק. כשם שאדם כשרוצה לומר סוד לחבירו, הוא מקרב את אוזנו לתוך פיו, כך בכל תפילה ותפילה כשהאדם מתחיל לדבר בלחישה, הקדוש ברוך-הוא בכבודו ובעצמו כביכול יורד מגבהי מרומים להקריב אוזנו לתוך פינו, להקשיב את אשר אנו משיחים לפניו. דברים מרעישים!
הרמב"ן מגדיר את כל ענין התפילה ויסוד תקנתה בציבור, שהוא בשביל להראות את השייכות והקרבה שלנו אליו יתברך. זה לשונו (בסוף פרשת בא): "וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותך אנחנו!".
מהות התפילה היא להכריז קבל עם ועולם שאנו בריותיו של הבורא!
זכורה לי הגדרה מיוחדת במינה, שהתבטא רבינו מרן הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', באחת משיחותיו: "תפילה כתיקונה היא ממש סדר מוסר. שניהם תכליתם שווה; שניהם נותנים לאדם יכולת להכיר ולדעת את תכליתו בעולם, ולהתקרב על ידם לבורא עולם".
סיפרו תלמידיו ומקורביו של הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'באר יעקב', שמידי יום ביומו קודם שניגש להתפלל, היה שב ומשנן בלב הומה ובשפתים דולקות את דבריו המעוררים והמרגשים של ה'מסילת ישרים' (פרק יט) על מהות התפילה ותכליתה:
"—מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו".
באופן זה היה מכין רבי משה שמואל את ליבו, לכוון אל המטרה הנעלית של התפילה, ולהתקרב אל ה' – 'כאשר ידבר איש אל רעהו'. עבודה זו אכן עלתה לו בכוחות רבים ומאמצים מיוחדים. באחרית ימיו העידו תלמידיו, שפעמים לאחר התפילה היה מבקש כסא לפוש מעט, באמצע הדרך הקצרה שמבית המדרש לביתו, כשהוא מצטדק אם חז"ל אכן אמרו: 'איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זה התפילה', אכן זו היא עבודה!
בני רבי מרדכי דוב שליט"א, כשלמד בבחרותו בישיבת 'באר יעקב', נכנס פעם אל ביתו של רבי משה שמואל, ושאלו: "ילמדנו רבינו! כיצד מקבלים הרגש נכון בתפילה?". הושיבו רבי משה שמואל סמוך אליו בראש השולחן, והחל להקריא בפניו בקול נרגש את דברי ה'מסילת ישרים': "במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך".
"תאר בדמיונך", אמר לו רבי משה שמואל, "כיצד הקדוש ברוך-הוא בכבודו ובעצמו יורד משמים במיוחד עבורך, פונה אליך בחיבה ואומר לך – 'מָרְדכַלֶ'ה! מה תרצה? מה חסר לך?…'. ככל שתתבונן יותר בעומק הדברים, תקבל יותר טעם והרגש בתפילה"
●●●
אבי מורי שליט"א נוהג תמיד לספר על התפילות המיוחדות במחיצת מרן ה'חזון איש' זצ"ל, שראו בעליל עד כמה התפילה סוחטת ממנו את לשד תמצית כוחותיו. במשך תפילת שמונה עשרה, למרות שלא זז ממקומו כלל, ראו בקביעות את חולצתו מתנוענעת מחמת הרעד שאחז בגופו. פרט שגילה טפח מהמתחולל בתוכו, אש אהבת ה' שלוהטת פנימה כהר געש, ומאיימת להתפרץ בכל רגע נתון, ואך בכוחות איתנים הוא עוצר בעדו…
הגה"צ רבי אליעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל, שמע פעם מה'חזון-איש' ביטוי מבהיל: "התפילה עולה לי הרבה כח, יותר מהלימוד!". העוצמה של הביטוי הכביר הזה היא משמעותית במיוחד, לאור הידיעה איך היתה רמת העמל והיגיעה שהכניס ה'חזון איש' בשקידת התורה, ובחידוש חידושים לאמיתה של תורה, עד כלות הכוחות ממש, עד ועד בכלל.
והנה למרות כל הקושי והמאמץ שהיה כרוך בעבודה קדושה זו, השיב פעם ה'חזון-איש' לשואלו מדוע הוא מקפיד להתפלל 'מנחה גדולה', הרי יש ענין לחבר התפילות מנחה ומעריב? "אמנם צודק אתה בדבריך", השיב ה'חזון-איש', "אך מה אעשה שמיד ברגע הראשון כשבא זמן התפילה, מתעוררת בי תשוקה עזה להתפלל!".
פלאי פלאים!
ההסבר הוא, שמי שאכן זוכה לחוש שהתפילה היא עבורו מקור השראה רוחנית עליונה, להתדבק ולהתקרב לקונו, למרות שהיא דורשת ממנו עמל רב ומאמץ, אך בד בבד היא גם משרה עליו עונג מיוחד ותשוקה עזה אליה.
באחת האגרות (א, כג) מגדיר ה'חזון-איש' את התפילה כ'עבודה נאצלה': "עבודה נאצלה בתפילה, לצייר כמו חי איך שהקדוש ברוך-הוא שומע את שיח שפתינו ומאזין הגיון הלב".
כך חש אדם שמרגיש את תוחלת האהבה והקרבה להקב"ה, שגורמת התפילה בעצם מהותה!
●●●
דודי הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת 'רוממה', סיפר פעם ששמע ממרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שאדם מן השורה קם בבוקר, מתפלל שחרית כהלכה וליבו מתמלא סיפוק, ולאחר שמסיים עבודת השחר הוא חש, כביכול, שהוא זה שעשה טובה לקדוש ברוך-הוא.
"אך האמת אינה כן", אמר הרב אברמסקי, "בסידור שלי נכתב בתחילת התפילה: 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך'. עצם זה שניתנת בידי הרשות והיכולת לבוא לבית הכנסת, מתוך בריאות הגוף והנפש, ועצם זאת שמעניקים לי את הזכות לפתחון פה, בתפילה לפני מלך מלכי המלכים אדון העולם, זה הכל רק 'ברוב חסדך', כולו חסד ותו לא!".
בעלי הנפש, שמיקדו חלקים נרחבים מעבודת השם שלהם בהחייאת ההרגש הנכון בעת התפילה, חשו בכך שאין חסד וזכות גדולה מזו עלי אדמות, מעצם היכולת שניתנה בכל רגע ועת להתפלל לפני בורא עולם!
בספר 'וזאת ליעקב' בפרשת ואתחנן, כתב הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'קרית מלך', דבר נפלא אודות התפילה. הנה בשני מקומות מצינו, שהתורה משתמשת כלפי כלל ישראל בתואר 'גדול'. הפעם הראשונה בענין התפילה, ובפעם השניה בענין חכמת התורה.
הפעם הראשונה בענין התפילה, הוא הפסוק: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו" (דברים ד', ז'). וכן מצינו כעין זה שלשון 'גדול' נאמרה על תפילה, במדרש רבה (בראשית ס, טו) על המקרא: "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" – 'אמר רב הונא צפתה שידו שטוחה בתפילה, אמרה ודאי אדם גדול הוא, לכך שאלה עליו'.
הפעם השניה בענין חכמת התורה, הוא בפסוק הבא: "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנוכי נותן לפניכם היום" (שם פסוק ח).
והסביר רבי שמואל יעקב את הטעם, מדוע תואר זה ניתן דווקא לחכם בתורה ולעמל בתפילה? לפי שהאחד צריך לשני, ואין האדם זוכה בתורה בלא שמרבה בתפילה, וכן להיפך אין אדם מקבל גדלות בתפילה ועבודה בלא לימוד התורה.
וכפי שסיפר הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, מגדולי גאוני התורה בדורנו, ששמע מתלמיד חכם אחד שלמד עם הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בבחרותו בישיבת 'גרודנא', ובזמנו לא היה רבי אלחנן בולט יותר משאר האריות שבחבורת גרודנא. אדרבה, מקופיא היה נראה כבחור חלש משאר הבחורים, אך בדבר אחד הוא בלט מאוד על פני כולם, בהרגש העצום שהיה לו בתפילה. אך עם הזמן זכה באמצעות התפילה, לעלות והתעלות גם בשאר התחומים, ונעשה גיבור כארי במלחמתה של תורה!
כמה נאים הדברים למי שאמרם. אם בדור האחרון רצינו לראות דוגמא עד כמה מסוגלת התפילה לרומם ולגדל את האדם, ועד כמה התורה והתפילה נשלבו אצל אדם אחד כשני דברים שלא מתפרדים זו מזו, ראינו במחיצתו של ראש הישיבה הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל.
שמעתי מידיד נעוריו, יבדל לחיים טובים – הגאון רבי צבי אליאך שליט"א, שהינו זוכר את רבי שמואל יעקב מלפני עשרות שנים, עוד בהיותו בחור בישיבה, וכבר אז ספר התהילים שלו היה ספוג מדמעות!
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא' פרשת וישלח)