"בני יקירי, קיבלתי אישור מיוחד מבית דין של מעלה, לרדת לעולם הזה כדי להודות לך. עילוי נשמה כפי שחוויתי היום, בשעה שוויתרת על העליה ותפילת המוספין, עוד לא היה לי מעולם. אני זוכרת היטב את עילוי הנשמה בו זכיתי בשנים הקודמות אבל זה לא דומה בכלל, למה שזכיתי בו השנה"

הרה"ג אשר קובלסקי שליט"א

ולא יהיה כקרח וכעדתו (י"ז, ה)

על כל אחד ואחד מאיתנו, עוברים לעתים רגעי כאב או פחד. לא תמיד הדבר קורה בעקבות דברים המתרחשים בביתנו פנימה, לפעמים זה קורה בעקבות התרחשויות בכלל ישראל, בקרב חברים, בקהילה. לפעמים אנו שומעים על אסונות נוראיים, מחלות קשות, או אפילו קשיים בגידול וחינוך הילדים, בעיות כלכליות, וכל כיוצא באלה. ביקור בבית החולים מרטיט כל לב, הצצה בטפסי הבקשה במשרדי ארגוני החסד – מעוררת רחמים ודמעות.

אין ספק, צרות עם ישראל מרובות, וכל לב יהודי שואל את עצמו: מה אני יכול לעשות כדי לעצור את זה? מה אני יכול – כאדם פרטי – לפעול כדי לעצור את מחול הצרות המקיף מכל עבר? איך אני, בכוחי הדל, יכול לפתוח לעם ישראל כולו שערי רפואה וישועה, שערי רחמים ופרנסה, שערי שפע וברכה מרובה? האם יש משהו, שכל יהודי יכול לעשות, כדי להרעיף על הכלל כולו חיי עושר ואושר, מניעת צרות וייסורים, חיים טובים ומאושרים?!

התשובה היא: צרות, אסונות, מצוקות – אינם מתרחשים סתם. יש פעולה שאנשים עושים, שמביאה בכנפיה זיהום אוויר נוראי שגורם לכל הצרות הללו. וממש כמו בזיהום אוויר – ברוב המקרים אין קשר בין מזהמי האוויר לבין הנפגעים ממנו. אנשים רבים בכלל ישראל סובלים שלא באשמתם, אלא בגלל שהאוויר מסביב מזוהם, מלא גיצים וגחלים מתעופפות…

כך מגלה הרמב"ם לבנו, באיגרת מרטיטה שחושפת סוד מכבשונו של עולם: 'אל תשקצו את נפשותיכם במחלוקת, המכלה את הגוף, הנפש והממון!' – בדבריו, מכנה הרמב"ם את המחלוקת כדבר שיקוץ, כדבר מלוכלך ודוחה, המכלה את הגוף, מחסל את הנפש, הורס את המצב הכלכלי בעולם כולו!

ואם לא די בכך, הוא שב ומזהיר, ובאזהרה זו הוא יוצא מגדרו, ומתאר עדות אישית חיה ומפחידה: 'ראיתי בנים שהשחירו, משפחות שנספו, עיירות שנתערערו, אנשי אמנה ונכבדים נקלו ונתבזו!' – וכל זאת למה? הוא ממשיך ומגלה: 'בסיבת המחלוקת! ולכן שנאו אותה, נוסו מפניה, התרחקו מכל אוהביה, פן תספו בכל חטאתם!'

מילים מרטיטות, מפחידות, אולי אפילו מאיימות. יתכן, שבגלל שיצר המחלוקת הוא כה מפעפע, כה ארסי, כה חזק, כה שתלטן על השכל, על המוח, על הגוף והנשמה – בוחר הרמב"ם בדברים כה נוקבים. הרי כולנו יודעים מה מביאה המחלוקת, כולנו יודעים כמה רוע היא גוררת, כמה שנאה היא מפיצה, כמה רשעות היא מציפה, כמה היא אסון – ובכל זאת פעם אחר פעם, לדאבון הלב, גם אנשים נכבדים נסחפים לתוכה ונופלים למלתעותיה, בלי להבין שהם נכנסים לזירה מסוכנת במיוחד!

זירה של מחלוקת, מקום בו יש מחלוקת, שדה קרב אנושי – הוא כמו כביש סואן, 7 נתיבים לכל צד, מכוניות נוסעות על 150 קמ"ש. היש אדם חכם שמוכן להיכנס לכביש כזה רגלית? הלא זוהי התאבדות מוחלטת! כביש כה מסוכן, תנועה כל כך סואנת, משני הצדדים שועטות מכוניות במהירות שיא – מי יכול להבטיח לעצמו שלא יפגע? שלא יישרט? שלא ייפצע?!

כניסה לזירת מחלוקת – גרועה היא פי כמה! היא כניסה למקום מסוכן, בו שני צדדים נאבקים זה בזה, בטווח שביניהם עולים זיקים, ניתזות גחלים, ניצוצות של אש וחרבות מחודדות מתעופפים מכל עבר. יהודי חכם לא נכנס לזירה כזו, בורח ממנה כמפני אש. איזה אדם חכם נכנס לשדה קטל? היש מישהו נבון שמוכן לקחת על עצמו סכנה כה מוחשית?!

וכל דברינו אמורים כאשר אדם נמנה על הצד הצודק במחלוקת. שכן אם הוא בוחר בצד שלא בטוח שהוא הצודק, אם הוא מעדיף אינטרס אישי או משפחתי ובוחר בצד שיש ערעור על צדקת דרכו – הרי ברור שזה מעשה שטות מוחלטת, שאין בו לא חכמה ולא צדק. אבל, גם כשאדם מצטרף או עתיד להצטרף לצד הצודק, לצד שיש לו טיעונים כבדי משקל – עדיין ההצטרפות למחלוקת היא היא המסוכנת, הכניסה למגרש בו מתרחשת מחלוקת – מסכנת חיים ומזיקה לבריאות!

ומנגד, הבריחה מהמחלוקת היא המפתח רב העוצמה לצינורות השפע, היא הדרך הנכונה להרעיף עלינו ועל העולם כולו טובה וברכה, חיים מאירים ומאושרים, נטולי צרות ואסונות ומלאי חיוכים ושמחות. ויתור, בריחה ממחלוקת, נכונות להקריב משהו שנראה שלנו, זכות טבעית שלנו, אפילו עמדה או דעה שאנו בטוחים בה – הם הנוסחה המבטיחה חיי אושר וברכה, הם המפתח לחיים בריאים, עשירים, מאושרים, שמחים ועליזים!

פרשת השבוע חושפת את המחלוקת הנוראה של קרח ועדתו, את האסון הנורא שהיא גרמה, כאשר אנשים נשים וטף סבלו, תינוקות בני יומם שילמו את המחיר. רגע לאחר המחלוקת, מזהיר אותנו אבא שבשמים מהשלכותיה הנוראיות, מתחנן שלא ניקח צד ברוע הזה, לבל נהיה שותפים לתהליך כה מסוכן ומפחיד. נכון, יתכן שיש חילוקי דעות, יתכן שיש ויכוחים. עדיין – הבה ננהל אותם בענייניות, מתוך רצון לוותר ולפתור, ובעיקר – ניזהר שהם לא יגיעו למחלוקת בוערת!

אם אנו רוצים לפעול למען עולם טוב יותר, אם אנו רוצים להציל את נפשנו ונפש משפחתנו, אם אנו רוצים להרעיף על עצמנו שפע טובה וברכה – הבה נברח מהמחלוקת, נחפש כל הזדמנות לוותר, לא לעמוד על שלנו. אם אנחנו כבר בעיצומה של מחלוקת – זה הזמן לסגור פינות, לוותר, פשוט לברוח. ובעיקר, הבה נחליט שמעתה ואילך אין לנו כל קשר למחלוקת, אנו בורחים מפניה כמו מאש, כי החיים שלנו יקרים לנו, ואנו רוצים להמשיך לחיות חיים מאושרים ושמחים!

גילוי מטלטל מעולם האמת!

הסיפור הבא מתרחש בבית הכנסת דחסידי נדבורנה חדרה בבני ברק. ביום מן הימים, אחד מחשובי מתפללי בית הכנסת המשלם דמי חבר תמידין כסדרן, ניגש אל הגבאי וביקש לוודא כי בשבת פלונית, שתחול בעוד כחודש ימים, יוכל לקבל את עליית ה'מפטיר' ולהיות שליח הציבור בתפילת המוסף, שכן זוהי השבת שלפני היארצייט של אמו עליה השלום.

גבאי בית הכנסת הציץ ביומנו, ואישר כי השבת ההיא פנויה מכל 'חיוב' אחר, והמתפלל הקבוע – הזכאי בדין לקבל עליות במהלך השנה ואף לעבור לפני התיבה, יזכה לממש את רצונו, לעילוי נשמת אמו. המתפלל היה מרוצה, כאדם מאורגן מראש רצה לוודא כי כל ענייני היארצייט יתנהלו בצורה הטובה ביותר, ועתה נראה היה כי הכל יילך חלק…

ויהי בצפרא דשבתא, אותה שבת שהמתפלל הקבוע ביקש לקבל בה את ה'מפטיר', הוא מגיע לבית הכנסת בשעה מוקדמת, בטוח כי ה'מפטיר' והתפילה לפני התיבה בתפילת המוסף ממתינים לו ברוגע… אלא שדקות לאחר שנכנס לבית הכנסת, הבחין בזוית עינו כי מאן דהוא – אורח זר שאינו נמנה על מתפללי בית הכנסת הקבועים, מנהל דין ודברים עם הגבאי. המתפלל הקבוע הסתקרן לשמוע על מה הוויכוח, ולחרדתו גילה – – –

האורח הזר מבקש, לא פחות, לקבל את עליית ה'מפטיר' ולהתפלל תפילת מוסף! והרי זה ה'מפטיר' שלו, זה ה'מוסף' שלו, והנה ניצב כאן אדם זר, ולוחץ על הגבאי, פשוט מנסה לאלץ אותו להעביר את הכיבודים הללו אליו! היתכן כדבר הזה?!

לרגע התחוללה בתוכו מלחמה. רבונו של עולם, אם יש צדק בעולם – הרי שהוא מחולל לנגד עיניו. הוא מתפלל קבוע, הוא הזמין מראש, הוא תורם לבית הכנסת רבות בשנים, הוא התארגן לכך שהיום ה'מפטיר' וה'מוסף' שלו. וראו מה הולך כאן – אדם זר מבקש 'להשתלט' על הכיבודים היוקרתיים! הרי גם אם היה מדובר בשבת רגילה – הוא אינו רשאי לדרוש דבר מה מהגבאי, איש לא חייב לו כלום. אבל עכשיו – כשמתפלל קבוע הזמין מראש – הרי זו שערוריה של ממש!

מנגד, קול שקט לחש לו לוותר. 'הרי ממילא איננו מבינים כיצד עליה ותפילה לפני התיבה מסייעות לנשמות בעולם העליון, הרי איננו יודעים מה הן מחוללות לעילוי הנשמות בגן עדן. אנו מנסים לעשות את המירב והמיטב שמקובלנו במסורת שמועילים לנשמה, אבל האם וויתור, ועוד וויתור כה עוצמתי – אינו מחולל עילוי נשמה? הרי גם בו יש כח מסויים! אולי עדיף לוותר, לברוח מן המחלוקת, להקדיש את הוויתור לעילוי נשמת אמא ע"ה?!'

ואז הוא החליט. באומץ, בגבורה, בנחישות, הודיע לגבאי כי הוא מוותר. הגבאי ניסה להתקומם, אמר 'חס וחלילה, נראה לך שאתן לו? מה פתאום? האחד בא לגור וישפוט שפוט? לבית הכנסת יש סדר, יש תקנון, לחברי הקהילה יש זכויות יסוד מוקנות, והעליה והתפילה בשבתות יארצייט הן אחת מהן. לא יעלה על הדעת, אינני מתכוון להיכנע!'

ואילו המתפלל הקבוע, שכבר החליט שעליה, חשובה ככל שתהיה, אינה שווה כדי מחלוקת, המחלוקת מסוכנת כפליים והרת אסון שבעתיים מאשר לוותר על העליה היוקרתית, עמד על דעתו: 'לא ולא ידידי הגבאי. אני מוותר. לא רוצה מחלוקת, לא רוצה חילוקי דעות, לא רוצה ליצור איי נעימויות. תן לו את העליה, תן לו גם את תפילת המוסף. אני אסתפק בעליה אחרת, אתפלל לפני התיבה ביום היארצייט עצמו. אני מעדיף לוותר, לא רוצה מחלוקת!'

לנוכח דבריו הנחרצים, קיבל הגבאי את הדברים והעניק את העליה, כמו גם את תפילת המוסף, למתפלל הזר. התפילה הסתיימה באווירה שבתית טובה ועילאית, כולם קיבלו את שלהם – המתפלל הזר שעמד על שלו קיבל את שביקש, המתפלל הקבוע שוויתר על הכל היה מאושר מהוויתור, והגבאי – הצליח שכל הצדדים יצאו מרוצים…

לכל אורך הסיפור בבית הכנסת, נכח במקום הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א, מפיו שמענו את הפרטים לאשורם. אלא שהסיפור עדיין לא נגמר – – –

ביום המחרת, הגיע המתפלל הקבוע לבית הכנסת, והפעם היה נסער ונרגש. הכרת פניו ענתה בו כי עבר חוויה רגשית מטלטלת, ועד מהרה פתח וסיפר מה אירע במהלך הלילה:

ובכן, באישון ליל, בעיצומה של שנתו העריבה, והנה בחלומו הגיעה אליו אמו עליה השלום, זו שלכבודה ביקש את עליית ה'מפטיר', זו שלעילוי נשמתה רצה להתפלל את תפילת המוסף לפני התיבה, אלא שוויתר כדי למנוע מחלוקת. והנה היא נגלית אליו בחלום, פניה מאירות וקורנות, והיא אומרת לו בלאט:

'בני יקירי, קיבלתי אישור מיוחד מבית דין של מעלה, לרדת לעולם הזה כדי להודות לך. עילוי נשמה כפי שחוויתי היום, בשעה שוויתרת על העליה ותפילת המוספין, עוד לא היה לי מעולם. אני זוכרת היטב את עילוי הנשמה בו זכיתי בשנים הקודמות, כאשר מדי שבת יארצייט עלית ל'מפטיר' והתפללת מוסף לפני התיבה לכבודי. אבל זה לא מתקרב, לא דומה בכלל, למה שזכיתי בו השנה – עת ויתרת בגבורה על הכיבודים המגיעים לך, עת ברחת ממחלוקת!'

ככל הדברים האלה אמרה האם לבנה בחלום הלילה, והוא התעורר כשגופו רוטט בהתרגשות, כל כולו מכוסה זיעה קרה, איבריו נוקשים באימה. לא בכל יום זוכה יהודי לקבל ביקור מאמו שבעולם האמת, והוא זכה! ואת המסר שבפיה – אותו סיפר בנה בסערת נפש, כדאי לזכור, לשנן ולחדד:

עליות, כיבודים, ועוד הרבה דברים – הם חשובים ביותר, עקרוניים מאוד, רמי מעלה עד מאוד. אלו נושאים שמימיים שאין לנו בהם השגה, יש בהם עילוי נשמות, חזקות מוקדמות, משמעויות עמוקות. אבל יש כאן גילוי שמימי מהדהד:

הכל חשוב ויקר מאוד, עד שמעורב בו בדל של מחלוקת, נגיעה של קרב, ניצוץ של אש בוערת. ברגע שמחלוקת מתקרבת, שטונים מתחילים לעלות, שחילוקי דעות מתחילים להישמע – אדם חכם בורח, נמלט, יודע שחשוב פי כמה לברוח מהמחלוקת, לוותר, להימנע מהשתתפות בזירת קרב מדממת שכזו.

מחלוקת לא מביאה טוב, היא מביאה רע. ההיפך – הבריחה מהמחלוקת, ההימנעות מהקרב, הוויתור שלפעמים כרוך במאמץ איתנים – הוא הדבר הנכון, הפעולה הנכונה, שגם גורמת יותר עילוי נשמה, גם מעוררת רחמי שמים, וגם מביאה בכנפיה חיי אושר ושמחה. יהודי יקר, הבה נברח מהמחלוקת, נימנע מכל סכסוך, גם כשאנו צודקים, גם כשנראה לנו שיש משמעויות שמימיות עמוקות. זה הדבר הנכון לעשות, זה מה שמביא שפע וברכה!

ילד פועל ישועות…

אל חדרו של הרה"ק ה'פני מנחם' מגור זי"ע נכנס יהודי מחסידיו, ובידו פיתקא בה מפורטים שמות בני משפחתו. הוא ביקש ברכה כללית עבור כולם, והרבי – כשעיין בפיתקא, נחו עיניו על שם אחד הבנים, ילד צעיר כבן עשר. לפתע, עצר הרבי מקריאת הפיתקא, הרים את עיניו הטובות אל היהודי העומד לפניו, ושאל: 'הילד הזה המוזכר כאן – יש בו משהו מיוחד?'

החסיד עמד נדהם. זו לו הפעם הראשונה בה נתקל בשאלה כזו, זו ההזדמנות הראשונה בחייו בה הרבי עוצר לפתע מקריאה רציפה, ומתעניין בשם מסויים. די מהר התאושש מההלם, והשיב על אתר: 'דווקא כן, יש בו משהו מיוחד. הוא התברך במידת הוויתור, הוא פשוט וותרן בלתי נלאה. נראה לי שזה די נדיר, שילד כה צעיר מעולם לא נקלע למריבה או לסכסוך, לא עם חבריו ולא עם בני משפחתו. תמיד הוא מוותר וסוגר את הסיפור, פשוט אי אפשר לריב אתו!'

הרבי שמע את הדברים וחייך, בירך את האב ברוב נחת מהילד הזה ומשאר בני המשפחה, והמשיך בקריאת הפיתקא. הביקור המרומם בחדר הרבי הסתיים, והשאלה הנדירה של הרבי – כבר כמעט השתכחה מן הלב. אלא ששנה לאחר מכן, חלה התפתחות מפתיעה:

היה זה בשעת ערב, כששוב הגיע אותו חסיד וביקש להיכנס אל הרבי. הפעם עננה של דאגה כיסתה את פניו, אותות של מצוקה אישית גבוהה ניכרו מעיניו. כשנכנס אל הרבי, השיח את אשר על לבו, סיפר על צרה שהתרגשה במשפחתו, וביקש עצה וברכה מהרבי – כיצד להתמודד לנוכח הצרה שניתכה עליו כרעם ביום בהיר, והוא חש אובד עצות…

הרבי עצם את עיניו, ראשו אפוף שרעפים. לאחר שתיקה קצרה, פקח הרבי את עיניו ואמר: 'ראה נא, הלא דיברנו לפני כשנה, וסיפרת לי שיש לך בן שהוא וותרן במיוחד, לעולם לא מסתבך במחלוקת, אף פעם לא הגיע למריבה עם איש. עצתי לך, שתיגש אל בנך יקירך ותבקש ממנו להתפלל על הצרה שהתרגשה עליך, תגיד לו לעמוד ולהתחנן לפני הבורא יתברך שיחיש את ישועתך. בטוחני שתפילתו של הוותרן אינה שבה ריקם, ובמהרה תזכה להיוושע!'

החסיד נפעם. הוא לא העלה על דעתו, שבשעה שהוא מבקש מהרבי להתפלל עליו – הרבי ישלח אותו לבנו הצעיר, ילד שטרם חגג בר מצוה… אך אם הרבי ביקש – זה מה שעשה: הוא שב הביתה, קרא לבנו, סיפר לו על הצרה ועל עצת הרבי כי דווקא הוא – כוותרן מדופלם, כמי שמעולם לא מסתבך במחלוקות, יתפלל על הישועה הנכספת!

הבן שמע, התרגש כל כולו, הן מי יעלה על הדעת שהרבי יבקש מילד קטן להתפלל לישועה?! – מיד אמר כמה פרקי תהלים, וגם בימים הבאים הוסיף והתפלל. ואכן, ראו זה פלא, לא חלפו אלא ימים מספר והצרה נעלמה כלא היתה, הבעיה עמה התמודדה המשפחה פשוט נעלמה, תפילתו של הוותרן הביאה בחיקה את הישועה הנכספת!

סיפור מופלא זה, המובא בספר 'כבודם של ישראל', מאיר לנגד עינינו את כח השלום, את העוצמה של הבריחה ממחלוקת. הנה כי כן, ילד קטן, עלם חמודות, שכוחו בפיו ובוויתוריו, שעוצמתו נובעת מהיותו בורח ממחלוקת – הרבי שולח אליו לבקשו שיתפלל, הרבי קובע כי תפילתו תביא את הישועה – כפי שאכן קרה!

הבה נלמד מהסיפור הזה, כולנו, מנער ועד זקן, ילדים צעירים ועד סבים מזדקנים. הבה נזכור כי גדול כח השלום להרעיף ישועות. בריחה ממחלוקת, וותרנות, מביאות בכנפיהן ישועות נשגבות, פותחות שערי שמים. גם אם הדבר כרוך בקושי, הוויתור דורש מאמץ לא פשוט – אבל הוא משתלם במיוחד, כי הוא מעניק שמירה וברכה, פותח שער לחיים טובים ומאושרים!

הצלחה עסקית מובטחת!

מעשה ביהודי נכבד, איש עסקים מוכר, שנקלע שלא בטובתו לסכסוך עסקי, שגרם לו הפסד ממון רב. יועציו ובני משפחתו הציעו לו לתבוע בדין תורה, אמרו לו כי הרי לבטח הצדק עמו, ולכן יזכה בדין ויקבל את כספו בחזרה. אלא שהאיש סירב, וטענתו בפיו: הרי פשוט שאוותר ולא אתבע, וכי מה לא אעשה למען פרנסתי?!'

הביטו בו כולם נבוכים ותוהים, וכי איזה הגיון הוא זה?! הלא ההיפך – אם יתבע יקבל את כספו, יזכה בפרנסתו. אם יוותר יפסיד, פרנסתו תיפגע! ומאידך, הוא טוען שלהצלחת פרנסתו עדיף לו לוותר, היכן ההגיון בדבריו?!

חייך הלה והשיב: 'הלא כתוב בשל"ה הקדוש, כי מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות. אם אכנס להליך של דיונים – הלא אין ספק שתפרוץ כאן מחלוקת, השלום יחטוף מכה אנושה… המחלוקת הזו תדחה ממני מאה עיסקאות מניבות, תרחיק מעליי מאה הזדמנויות להתפרנס ולהתעשר. ברור שלא כדאי הדבר, ברור שכדאי שבעתיים לוותר, לברוח מהמחלוקת, להבטיח מאה פרנסות שיבואו אליי בשמחה ובטוב לבב, מתוך שלום ואחווה!'

דבריו אלו של האיש, שהביא הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מאירים את העיניים: פעמים נראה כי המחלוקת היא הכרח, צורך השעה כדי לשמור על הפרנסה, כדי להבטיח עתיד כלכלי חיובי. האמת הפוכה בתכלית: המחלוקת דוחה פרנסה, השלום הוא מגנט של עושר, צינור של פרנסה. הבה נשמור על השלום, נוותר בכל מחיר, נברח ממחלוקת כמו מאש – ונפתח לעצמנו שערי פרנסה והצלחה בכל התחומים!