הסיפור הבא נמנה על אותם סיפורים יחידי סגולה הראויים לכל עת. אפשר לספרו בלחש, לאור נר בודד לאחר חצות ליל; כמו גם בקול רועם באזני אלפי איש רוגשים תחת שמש קופחת. הוא נצחי, הוא אמיתי, והוא פונה ישר מן הלב ישר אל הלב.
סיפורו של יהודי תמים, צדיק במידותיו, ישר בדרכיו, שהתגורר במקום מסויים, השמור במערכת, כמו גם שם השיעור בו התרחש המעשה, מפני צנעת הפרט, כפי שניתן יהיה להבין עם קריאת המעשה.
המעשה הנפלא הובא לידיעתנו על ידי הרב יעקב זיאת, ובשם הקוראים הננו להודות לו מקרב לב.
מעשה שהיה, כך היה.
בעיר מסויימת מתקיים שיעור של אנשים העוסקים למלאכתם במהלך היום, ובלילה הם מתכנסים לשיעור תורה.
השיעור מתקיים כבר במשך שנים רבות, ושמש בית הכנסת נוהג לכבד את הלומדים בכוסות קפה ובכוסות תה. איש אינו משלם לו על פעלו, הוא עושה זאת מרצונו ובחפץ לב, וזו בדיוק הסיבה בעטייה לא מעט ממשתתפי השיעור רגנו והביעו את אי שביעות רצונם על התנהגותו של השמש דנן.
במה דברים אמורים?
השמש המסור נוהג היה להגיש לקהל הלומדים כוסות מלאות עד מחציתן בלבד. ותו לא.
לו רק ביקשת, היה מביא מהדורה חוזרת ונשנית של חצאי כוסות תה, עד שתרווה נפשך, אך לעולם לא מילא יותר מחצי כוס.
יושבי השיעור כבר היו מחליפים ביניהם אמרות קבועות עם הגיע מועד חלוקת השתיה. בחורף היו רוטנים לעברו כי ברצונם לחמם את כפות ידיהם הבלויות מעבודה על דפנותיה של כוס תה מלאה וגדושה. בימי הקיץ המהבילים טענו מולו, כי ברצונם ללגום לגימה הגונה כדי להרוות את צמאונם. אך הלה בשלו. אוטם את אזניו משמוע. מגיש את כוסות התה והקפה במסירות ובאהבה שאין לה גבולות, אך בשום פנים ואופן אינו נענה לבקשה הפשוטה והכל כך מתבקשת – כוס מלאה.
חלפו עברו שנים, ומאומה לא השתנה.
בתקופה האחרונה חלה השמש וביקש מבנו כי יעשה עמו חסד וילך תחתיו לבית הכנסת כדי לכבד את באי השיעור בכוסות תה ובכוסות קפה. הבן הסכים בחפץ לב למלאת רצון אביו. בהגיעו לבית הכנסת קיבלוהו הכל בזרועות פתוחות, שאלו לשלום אביו, ולכשהתוודעו כי בא למלא את מקומו עדי יחלים, החליקו חיוך רחב מתחת שפמם; היום יזכו לכוס תה מלאה…
מגיד השיעור החל לשאת את דבריו בעוד הבן המסור שוקד על המלאכה במטבחון. הוא הכין מגש עם כוסות, שפת לתוכן רותחין, חלט בהן עלי תה עם נענע, בזק עליהם סוכר ועמד לצאת אל הלומדים. והנה, נשמעו פסיעותיו הכבדות של אביו החולה.
ממיטתו נזעק השמש החולה, אחר שנזכר כי שכח להורות לבנו את ההוראה החשובה מכל: אל תמלא יותר מחצי כוס. לפיכך, הזדרז השמש אל בית הכנסת, השיב את בנו עם המגש אל המטבחון, ועמל למזוג מחצית מכוסות התה המלאות לכוסות ריקות. אל תמלא יותר מחצי כוס.
– אבא, איזה בושות! למה?
– שתיקה.
– אבא, מדוע?
– זה ענייני בלבד.
הבן התעקש ובסופו של דבר הסכים האב לספר.
דע לך, כי מעולם לא סיפרתי לאיש את הסיבה.
בני יקירי, הסביר האב בקול רחום. בין משתתפי השיעור נמנים שני יהודים שידיהם רועדות. אין להם שליטה מלאה על הידיים. אם אביא להם כוסות מלאות, עלולה השתיה להישפך מתוך הכוס ובושה וכלימה תכסם. אם אביא לכולם כוסות מלאות ולהם אביא חצאי כוסות, גם כן יתביישו. מוגבלותם תבלוט.
לפיכך, זה שנים על גבי שנים, אני מביא לכולם חצאי כוסות. מוטב לספוג בזיונות והעלבות, ובלבד שלא אגרום בושה לשני יהודים אלה.
*
מעשה זה נמנה על אותם המעשים שאפשר לספר כאשר נדרשים להמחיש למי שזקוק להמחשה, מה פירוש "עם סגולה".
"כי בנו בחרת, ואותנו קידשת מכל העמים".
(גיליון 'מאורות הדף היומי')
1/451