"ויצעקו בני ישראל אל ה'" (י"ד, י')
בנביא מלאכי (ג, טז) נאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתוב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".
הקשה על כך בעל ה'מאור עיניים': כאשר רוצים לשוחח עם אדם, בשר ודם, יש צורך לבקש ממנו שיטה אוזן קשבת. אם חשוב לזכות במלוא תשומת לבו של אותו אדם, מבקשים ממנו לא רק שיטה אוזן קשבת אלא גם שיכבה את הסלולארי.
אבל הקב"ה אינו צריך להיפנות מעיסוקיו ולהקשיב. מדוע אפוא צריך לומר "ויקשב ה' וישמע"?
עוד יש להקשות, מדוע נאמר "ויכתוב", וכי ה' יתברך צריך לכתוב?! וכי יש שכחה לפניו?!
והעניין יתבאר – אומר בעל ה'מאור עיניים' – על פי המשל הבא (הוספנו בו מעט נופך):
ראובן פונה לשמעון ואומר לו: "שמעון היקר, אני צריך לשוחח אתך בדחיפות. יש לך עשר דקות בשבילי?". שמעון נענה לו בסבר פנים יפות: "הנני! (אומר רש"י: לשון ענווה וזריזות). כן, אני מוכן. מה העניין?".
ראובן מתחיל לדבר. הטלפון הסלולארי של שמעון מתחיל לצלצל, לוי על הקו. שמעון עונה, תוך כדי שהוא אומר לראובן: "המשך ראובן, אני מקשיב לך".
ראובן ממשיך לשטוח את עניינו החשוב בפני שמעון, שממשיך תוך כדי כך את שיחתו עם לוי. עוברת עוד דקה והסלולארי השני מצלצל. "הלו, כן, יעקב מה נשמע? ראובן תמשיך, אני שומע כל מילה". אנחנו יודעים שלרוגאצ'ובער היו שני מוחות, לאדם הזה יש גם שלוש אוזניים – הוא שומע במקביל את ראובן, את לוי וגם את יעקב…
ראובן כבר מבין, בצער ובאכזבה, שאין לו מה לחפש אצל שמעון. משהו כבד יושב לו על הלב, אבל עם שמעון אי אפשר לדבר…
זה יכול גם להיות אחרת:
שמעון אומר לראובן: "אני רוצה לשמוע אותך בלי הפרעות. רק רגע, הנה אני מכבה את הפלאפון", ולילדים הוא אומר: "אם מישהו יחפש אותי בטלפון או בדלת, אל תגידו 'אבא לא נמצא' כי אני כן נמצא… אבל תגידו: 'אבא נמצא, והוא עסוק בעניין חשוב. בעוד שעה יהיה אפשר לדבר אתו".
ראובן כבר מרגיש טוב יותר עוד לפני שהתחיל לפרוק את המטען שבלבו. יש מישהו שמקשיב לו, הוא יודע שלבו של שמעון נתון לו באותה עת באופן מוחלט.
אם שמעון עוד יותר עובד ה', ורוצה עוד יותר להעניק הרגשה טובה לחברו, הוא לוקח דף ועט ואומר לראובן: "הדברים שאתה אומר חשובים לי מאוד. אני רוצה לכתוב כל מילה ומילה שאתה אומר כדי שאוכל אחר כך לעיין שוב בדברים ולומר לך את דעתי אחרי שיקול דעת".
איזו הרגשה יש לראובן עם כזו גישה!
יתכן שראובן לא יקבל תשובה על שאלתו. לא תמיד שמעון יכול לפתור את כל בעיותיו של ראובן ולשחררו מכל צרותיו. בכל זאת, לראובן קל יותר עכשיו. בעצם הקשבתו הוסיף לו שמעון כוחות. זהו "ואהבת לרעך כמוך" אמתי.
ממשיך ה'מאור עיניים' ומגלה לנו יסוד המעורר את הלב: הקב"ה מתנהג עם בניו באופן שבו הם מתנהגים עם אחיהם. אצל ה' יתברך אין, ח"ו, מושג של 'כולי אוזן קשבת' או של 'צריך לכתוב'. הקב"ה "שומע תפילת כל פה". יהודי אחד מבקש מהקב"ה "רפאנו ה' ונרפא", חברו מבקש – בדיוק באותן שניות – "ברך עלינו ה' אלוקינו את השנה הזאת", וילד אחד קטן מבקש בו בזמן שיצליח במבחן. הקב"ה יכול לשמוע מיליארדי אנשים באותו זמן, באותה שנייה, ולכולם הוא יכול להקשיב.
הקב"ה גם אינו צריך, כמובן, לכתוב שום דבר לזכרון, שהרי אין אצלו מושג של שכחה כלל.
מהו אפוא "ויקשב ה' וישמע ויכתוב"?
מידה כנגד מידה היא לאותם שנהגו "ואהבת לרעך כמוך", עזבו את כל עיסוקיהם והקשיבו במלוא הקשב ועם כל הלב לחבריהם, ואף רשמו את הדברים כדי לזכור.
הקשבה היא השלב הראשון, עדיין ללא מעשה. שמיעה היא שלב גבוה יותר, של עשייה בעקבות השמיעה. הקב"ה יקשיב לדבריו, ישמע אותם, ודברי אותו אדם אף ייכתבו לפניו יתברך לזיכרון, כפי שכתב הוא את דברי חברו.
לתת ליהודי הרגשה שכל כולי פנוי אליו
בקונטרס 'דוגמה מדרכי אבא' שכתב בנו של ה'חפץ חיים', כל דף מלא יראת שמים. בקונטרס מתוארות הנהגותיו של ה'חפץ חיים' כפי שראה הבן בהיכנסו אל הקודש מדי יום ביומו במשך שנים רבות.
לא צריך, וגם בלתי אפשרי, להגדיר מי היה ה'חפץ חיים' ועד היכן מגעת גדלותו. 'בעל בית' היה על כל התורה כולה, ועם ישראל שותים בצמא את דבריו ונוהגים על פי פסקיו.
לא את כל הנהגותיו של ה'חפץ חיים' יכולים אנו להבין, אולם כפי שאמר בנו: "על אבא לא שואלים שאלות, אבל תורה היא וללמוד אני צריך".
הבן כותב, שה'חפץ חיים' היה יושב ליד השולחן כשסביבו עשרות ספרים והוא מעיין בהם ומתעמק כדי להבין דברים על בוריָם ומכל צדדיהם. בעת שנכנס אליו יהודי – בין אם זה ראובן או שמעון, יצחק או לוי, אדם שהכיר או זר מעיירה רחוקה, עשיר או עני – היה ה'חפץ חיים' סוגר ספר, ועוד ספר ועוד אחד… כל הספרים שלפניו היו נסגרים ומונחים בצד.
היהודי מתיישב ליד ה'חפץ חיים', וה'חפץ חיים' פונה אליו במאור פנים ובחביבות גדולה, מבקש לדעת מה חפצו ובמה יוכל לסייע לו.
לפעמים הייתה השיחה מסתיימת אחרי דקה ורבע, כי אותו אדם רק רצה ברכה כדי לגמור שידוך או לפתוח עסק. ה'חפץ חיים' מאחל מקרב לב שתהיה לו הצלחה גדולה וסייעתא דשמיא. ויש שהשיחה מתמשכת; האיש שואל שאלה, רוצה להתייעץ, ופורש מול הרב את הצדדים השונים של עניינו. לפעמים היהודי שהגיע איננו מסתפק בבקשת ברכה ועצה, הוא מאריך ומספר על המצוקות ועל הקשיים שמכבידים על לבו.
השיחות הללו לא התקיימו רק פעמיים או שלוש בשבוע, הן התנהלו עשרים או שלושים פעם ביום, ובכל פעם עונה ה'חפץ חיים' בסבלנות ובמאור פנים, ומקפיד לסגור, בתחילת השיחה, את כל הספרים שלפניו.
ידוע, שכל דקה אצל ה'חפץ חיים' הוקדשה ללימוד תורה והייתה יקרה עבורו מפז.
תלמידיו של ה'חפץ חיים' מספרים על ערב ראש השנה אחד: בנו של ה'חפץ חיים' שמע בכיות נוראיות מעליית הגג. המשפחה הייתה רגילה לשמוע בכיות בעת עריכת חשבון הנפש, אבל הבכיות הפעם היו שונות. הצער והכאב בהן היו נוקבים וקשים ביותר.
בדאגה גדולה ניגשה הרבנית וביקשה לדעת מה אירע. אמר ה'חפץ חיים': "אוי לי, עשיתי לעצמי חשבון הנפש מתחילתה של השנה שחלפה עד היום, ואני רואה שישנן שש־עשרה דקות שאינני יודע אם ניצלתי אותן כראוי ללימוד תורה!"
מתוך שנה שלמה, לגבי שש־עשרה דקות ה'חפץ חיים' לא היה בטוח שניצל אותן כראוי, ומשום כך היה בוכה בצער נורא. עד כדי כך הייתה חשיבותו של כל רגע אצל ה'חפץ חיים'.
ועל אף כל זאת, הקפיד ה'חפץ חיים' לסגור את כל הספרים שבהם עיין בעת שנכנס אליו יהודי.
שאל בנו של ה'חפץ חיים' את אביו: "למה צריך לסגור את כל הספרים? מה הבעיה אם תשאיר אותם פתוחים ואחרי שהשואל ילך תמשיך ללמוד?".
אמר לו ה'חפץ חיים': "בני היקר, אתה צריך להבין, יש אנשים שבאפשרותם לעשות חסד בממון, הקב"ה בירך אותם בכסף והם נותנים הלוואה או מתנה. יש אדם שעושה חסד בגופו, הולך לבקר חולים וכדומה. איזה חסד אני יכול לעשות? לברך, לייעץ או להאזין לכאבם של אנשים.
"תאר לעצמך שבא אלי יהודי והוא רוצה לשפוך את לבו ולספר על צערו, ואני יושב לידו ומקשיב, אבל מאחר והספרים פתוחים נדמה לושכל מעייניי נתונים בספרים ולא בו.
"ברצוני לתת ליהודי הרגשה שכל כולי פנוי אליו. שיידע ושירגיש שכל תשומת לבי נתונה אך ורק לו, ואין אז שום דבר אחר בעולם. גם שלושים, ארבעים וחמישים פעם אסגור את כל הספרים, כי רק כך נעשה החסד בשלמות".
עד כדי כך דקדק ה'חפץ חיים' גם בפרטים הקטנים של עשיית החסד.
אומר בעל ה'שבט הלוי', הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצוק"ל: בדורנו יש, ב"ה, הרבה מאוד עשיית חסד. חידושים רבים בחסד יש, שלא היו בעבר. אולם כדאי לתת את הדעת על 'דקות' אחת בחסד: היום אנשים עסוקים וטרודים מאוד, ולכל אחד יש מאה עניינים לסדר. ועל אף זאת, כשפונה אליך יהודי ושואל: "יש לך, אולי, דקה בשבילי?", תן לו את הדקה הזאת ותקדיש את הזמן הזה עבורו בשלמות.
אם האיש היה זקוק באופן נואש לעשרת אלפים שקלים והייתה לך היכולת לתת לו – כמה היית שמח? למרביתנו אין אפשרות לתת עשרת אלפים שקלים אבל יש לנו אפשרות לתת הרגשה טובה, וזה מה שנחוץ לאותו אדם.
האדם הזה אינו רוצה ממך כסף, הוא משתוקק לקבל ממך את התחושה ש'אני אתך, אני עכשיו חושב רק עליך'. הוא יוצא בהרגשה טובה – 'מצאתי חבר, מצאתי ידיד נאמן, שמוכן לשמוע את שיש לי בלב'.
גם כשאתה בא לאחל 'מזל טוב', שים לב לברך עם כל הלב, שהחבר ירגיש שאתה אתו ואתה שותף אמת לשמחתו. אתה לא סתם ממלא את חובתך לחברה בשנייה וחצי של 'מזל טוב' חסר לב…
נתינת הרגשה טובה לאדם היא חסד חשוב לא פחות מהחסד שבנתינת ממון.
(מתוך 'כבודם של ישראל')