כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה (במדבר טו, טו)
דוגמת-מופת לעידוד מבית מדרשו של רבינו, דוגמא הממחישה היטב את העניין – יכולים אנו למצוא במעשה הנפלא הבא, אותו סיפר רבי מרדכי אוזבאנד שליט"א, וכך סיפר:
במשרד הישיבה, עבד יהודי קשיש – ור' צבי שמו. זקן מופלג היה, לא רחוק מגילו של רבינו. מידי יום ביום נפגשים היו למטה, ברחבת 'שערי יושר' שבכניסה לישיבת פוניבז'. לאחר סיום התפילה – היה רבינו יורד במדרגות, ושם כבר המתין לו ר' צבי – שמתפקידו היה למסור לידיו את המכתבים האישיים שנשלחו מכל קצווי תבל.
מכתבים ללא כתובת מוגדרת, שהגיעו מכל העולם כאשר הם ממוענים אל 'הרב שך – ישראל', הועברו בקביעות ע"י פקידי הדואר למשרדי הישיבה, ואחד מתפקידיו של ר' צבי – היה למסור את המכתבים הללו לידיו של רבינו מידי יום ביומו.
פגישות הבוקר הקבועות הללו היו עלולות להיפסק, אילו היה ר' צבי – אשר גילו המתקדם כבר נתן כפי הנראה את אותותיו – מממש את כוונתו לפרוש מתפקידו…
ידידיו, חברים לעבודה, ועוד רבים אחרים – ניסו לשכנע אותו כי אין זה הגיוני לעזוב עבודת קבע עתירת-סיפוק לטובת שהות בין ארבעה כתלים שהגה לא נשמע ביניהם, אך האיש אטם אזנו מלשמוע. נראה היה כי הוא נחוש בדעתו לעזוב, ויהי מה.
כמעט ויצאה תכניתו של ר' צבי אל הפועל, אלמלא נכנס רבינו עצמו בעובי הקורה… בחכמה ובתבונה, פנה אליו רבינו באחד הימים כאשר נפגשו בקומת הכניסה. "מה שמעתי עליך, שאתה עומד לעזוב אותנו?" – פתח רבינו, ומיד המשיך:
"אומר לך את האמת… גם אני חשבתי לא פעם לעזוב… הרי גם אני כמוך, ישיש… גם כוחי אינו עמי כמו פעם… אבל אז חשבתי לעצמי: מה יהיה? מי יבקר אותי? בביתי אני אשב בודד, משועמם, בתוך בית ריק וחסר חברים… לא יהיה לי עם מי להחליף מילה, וזה יהיה מאוד לא נעים! במחשבה שניה, הבנתי שזו טעות. הבנתי שעלי להישאר בישיבה. ר' צבי, שמע לי: הישאר גם אתה בישיבה! כך יהיה לך טוב יותר, בדיוק כמוני!"…
ואמנם, ר' צבי נשאר. בחכמתו עלה בידו של רבינו להעביר לו שדר שכיבד אותו, רומם את קרנו בעיני עצמו, וגרם לו למרות הכל – לעשות את הדבר הנכון לעשותו…
אילו היה רבינו מסביר לו ישירות כי אדם כמותו עלול למצוא את עצמו חסר תעסוקה ומדוכדך לאחר שיעזוב את משרתו – סביר להניח שדבריו לא היו פועלים את פעולתם… אבל מאחר שכרך את עצמו עמו בחדא מחתא, ומאחר והסביר כי אינו מציג בפניו שיקולים כלאחר יד – אלא לאחר ששקל אותם היטב ביחס לעצמו – נפלו דבריו על אוזן קשבה, והשיגו את המטרה המיוחלת…
וכאן בנותן טעם להוסיף ולספר, כי בכל בוקר ובוקר, לאחר תפילת שחרית, כשר' צבי דנן היה ממתין לרבינו במורד המדרגות בכדי למסור לו את חבילת המכתבים שהגיעו בעבורו לתיבת הדואר של הישיבה על שמו – היה רבינו נעצר להחליף עמו מספר מילים, ולעיתים היה מתבל את דבריו אף באיזו מילתא דבדיחותא קלה, והכל בכדי לרומם את רוחו של אותו יהודי יקר!
כך למדו כל בני הישיבה, כי אפילו מי שראשו בשמים, וכל מחשבותיו בתורה וביראת ה' – יכול למצוא לעצמו זמן ומקום גם עבור הדברים הפעוטים ביותר, כגון: להעניק ליהודי פשוט את התחושה כי הינו ידידו הטוב ביותר!
כמוני כמוך…
ועוד דוגמא נוספת לנקודה זו, יכולים אנו למצוא במעשה הבא:
מעשה היה במשפחה של גרי-צדק, שעלו ארצה מאמריקה – מאחר ובתם סבלה רבות בבית הספר מהצקות חוזרות ונשנות בשל מוצאה. דא עקא, שבבואם ארצה – היה מי שגילה את סוד מוצאם, ושוב חזר המעשה על עצמו: בבית הספר, בין החברות – החלו לועגים לילדה, אשר בשלב מסוים הודיעה נחרצות כי לא תשוב עוד לפקוד את בית הספר.
בשלב מסוים, הציע אי-מי להורים חסרי האונים כי יפנו עם בתם אל רבינו. אולי יוכל לדבר על ליבה ולשדל אותה כי תשנה את החלטתה. ההצעה התקבלה על דעתם של ההורים, ולאחר שהתקבלה הסכמתו של רבינו – הגיעו עם בתם אל ביתו.
כאשר נכנסה הילדה אל חדרו של רבינו, כולה נרגשת ונרעשת, פנה אליה ברוך ואמר לה: "בתי, היודעת את מי אני?"
"כן!" – השיבה הילדה קצרות. "אתם הרב שך!"
חיוך של שביעות רצון הפציע על פניו של רבינו, אשר הגיב מיד ואמר: "נכון אמרת. אבל אני רוצה לספר לך משהו… דעי, כי גם אני גר!"…
"אתם גרים?!" השתוממה הילדה, אולם רבינו הנהן בראשו, מיהר לשלוף מן הארון חומש, והציג בפני הילדה את הפסוק (דברים י', י"ט): "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". "רואה את?" – הטעים רבינו – "כל היהודים קרויים גרים, ואני בכללם!"…
לגופו של עניין, פעלו הדברים הפשוטים את פעולתם הברוכה, והילדה ניאותה לשוב את ספסל הלימודים. אולם אנו, נתמקד דווקא בדרך בה בחר רבינו לעודד את רוחה של אותה גיורת… הוא לא ניסה להסביר לה כי עליה 'להתעלם' מההצקות החוזרות ונשנות… הוא גם לא ניסה להציג כביכול הקושי אינו קיים… הוא רק עשה דבר אחד: הוא רומם אותה! הוא החשיב אותה, ולימד אותה באמת כי מעלתה אינה פחותה ממעלתן של חברותיה!
ואמנם, זו הדרך: כאשר אנו מרוממים את האדם הניצב מול הקושי – הרי שאנו מציידים אותו בכוחות שיאפשרו לו להתמודד ביתר שאת וביתר עוז, להתמודד – ולהצליח.
לעומת זאת, כאשר אנו מנסים לגמד את הקשיים בפניהם הוא ניצב – אין סיכוי שנצליח לשכנע אותו בכך… לכל היותר יעלה בידינו להוכיח לו באותות ובמופתים כי הוא חלש וחדל-אישים, עד שאינו מצליח להתמודד עם קשיים פעוטים כל-כך… ובכן, גישה זו – אינה עשויה להביא תועלת, אלא נזק בלבד!
מעשה נוסף מעין זה, אירע עם יתום שבור ורצוץ, אשר בא לפני רבינו לבקש נחמה. רבינו, אשר לבו הרחימאי כאב את כאבו של כל יהודי באשר הוא – נענה ואמר ברוך לאותו יתום:
"ראה נא ילדי… בנעורי, סבלתי כל כך הרבה תלאות וצרות! את כל שנות ילדותי עשיתי הרחק מביתי, בעוני ובמחסור, עד שאפילו מזון לא היה לי די הצורך! ואילו עתה, עיניך הרואות… יש לי דירה רחבת ידיים, ואפילו מכונית!"…
אין ספק בליבנו, ואפילו לא קל שבקלים, כי לא הדירה רחבת הידיים ולא המכונית המהודרת תפסו מקום כלשהוא במחשבתו של רבינו… אין ספק בכך שהם לא העניקו לו אפילו קורטוב של אושר… אולם רבינו ידע היטב, כי בכדי לעודד את הילד היתום – יש לדבר עמו על פי מושגיו שלו…
אילו היה אומר לו כי רבים הם היתומים, וכי כולם מתמודדים היטב – סביר להניח שהלה היה יוצא מלפניו בפחי נפש… אולם רבינו בפקחותו וברגישותו הרבה – ידע לומר את הדברים הנכונים…
הוא ידע שלא לזלזל בקושי, ואף להעניק את ההרגשה כי מי כמוהו אשר חוה צער ומחסור בנעוריו – יכול להבין לליבו של העומד מולו… הוא ידע אף להעניק לילד היתום תקוה לאחרית טובה יותר – על פי מושגיו הנוכחיים, ואכן, עלתה בידו… מחדרו של רבינו – יצא היתום כשהוא מעודד ומחוזק, וחיוך אשר זה מכבר לא נראה על פניו – מפציע בזויות פיו!
(מתוך 'אורחות חיים')
1/447