"וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים" (לט, ט)
רופא מפורסם המשתתף אצלנו בשיעור רופאים, אמר לי פעם שלמרות שאינו מתגורר בבני ברק, הוא מקפיד לקנות את הדגים שלו לכבוד שבת דווקא בחנות בני ברקית.
הרופא הסביר את עצמו ואמר, שלאחר כל קנייה הוא שם לב שהמוכרים בחנות ההיא מוסיפים לו על המשקל, דהיינו שאם הזמין 2 ק"ג דגים, הם מניחים לו בשקית מעט יותר, וכך בכל פעם ופעם. "הדבר הזה", אמר הרופא, "מחמם את ליבי, ומוכיח את יושרם והגינותם של בעלי החנות, ולכן אני קונה דווקא אצלם".
כמו כן אמרו לי פעם אנשים אמידים שבביתם עובדת חרדית, בוגרת סמינר, ודיברו מאד בשבחה, שכן הבחינו שכאשר היא באה בשעה 10, היא מציינת בזמני העבודה שלה שהגיעה ב-10.05, וכשמסיימת את עבודתה ב-4, היא מציינת שסיימה ב-3.55, וכך בכל פעם ופעם.
כמו כן היא אינה מדברת בטלפון בעת העבודה, ואינה מבזבזת את זמנה לריק. "ולכן", אמרו לי האנשים הללו, "אנחנו מעריכים מאד את יושרה, ולא נחליפנה בעובדת אחרת".
התווכח עם הנהג על פרוטות
עניינים אלה.. זה נקרא קידוש השם! התנהגות מופתית שכזו, היא ההיפך ממה שרואים לפעמים גם בקרב יהודים מכובדים ונשואי פנים, המצווים במיוחד שלא להתנהג בצורה שתשפיל את כבודם ואת כבוד המלך ברוך הוא.
אחד מגדולי התורה סיפר לי שנסע במונית, והתבייש לראות אברך אחד המתווכח עם הנהג על כמה אגורות, שלפי דעתו היו מגיעות לו. אין אנו משימים עצמנו עתה כדיינים לקבוע עם מי היה הצדק באותו וויכוח, אבל עצם העובדה שהנהג ההוא נאלץ להתווכח עם תלמיד חכם על סכומי כסף כה פעוטים, הוא חילול השם, והשפלת כבודו של הת"ח.
באבות דרבי נתן (פרק כ"ט), נאמר: 'איסי בן יהודה אומר, מפני מה תלמידי חכמים מתים בלא זמנן? – לא מפני שמנאפין, ולא מפני שגוזלין – אלא מפני שהן בוזין בעצמן'!
וב'בנין יהושע' מסביר את הדברים, שהמדובר בחילול השם שנעשה על ידי הת"ח, ו'הן בוזין בעצמן על ידי חילול השם, והיינו שכל חבריהם בושים משמועתם, ובני עלי יוכיחו שנענשו על חילול השם שהיו בוזים בעצמם נגד העם במעשיהם'.
החילוני הבחין שהסוחרים בבני ברק סומכים על לקוחותיהם
התחלנו בחנות דגים, ונסיים במכולת…
מי שמתנהג כיאות, ומשתדל לקדש את שמו יתברך, באמצעות יצירת-אמון בין אנשים, יכול להתעסק בפעולה אחת, ו'לזרוע' באמצעותה אינספור של זכויות ומעשים טובים, שיזקפו לזכותו.
במשפחה המתגוררת מחוץ לבני ברק, התעורר ויכוח חריף בין אב לבנו, כשהבן רוצה ללכת לישיבה, והאב מתנגד לכך בכל תוקף. יום אחד השאיר הבן מכתב בבית, ובו כתב לאביו שחשקה נפשו בתורה, והוא הולך ללמוד בישיבה פלונית בבני ברק.
האב התרגז מאוד, והחליט לנסוע לבני ברק, ולהוציא את בנו מהישיבה ההיא, בכוח.
והנה הוא מתקרב לישיבה, ובדרכו נקלע לחנות מכולת הממוקמת בסמיכות לישיבה. לפליאתו מבחין האב שבחוץ מונחים מוצרים יקרים למדי, כמו גבינות יוקרתיות, ומעדנים שמחירם רב, והציבור לוקח מהמוצרים, מכניס לסל, ואחר כך נכנסים לשלם.
פליאתו גברה עוד יותר משנכנס למכולת, וראה שהמוכר אינו מבצע בדיקה בסליהם של הלקוחות, אלא סומך על מה שהם אומרים. בתחילה היה בטוח שכל האזור מחוץ למכולת מרושת במצלמות, והמוכר יכול לראות ולדעת כמה לקח כל אחד. אבל לא; הוא בודק, ואינו מוצא מצלמות.
בציבור שבו הוא חי, אין הדברים מתנהלים כך, אלא כל חנות מרושתת במצלמות רבות, כדי להבטיח שאף אחד לא יגנוב מוצרים.
הוא מנסה להתעניין אצל הלקוחות כיצד זה שהמוכר סומך עליהם, אבל הם מסתכלים עליו במבט מוזר ואינם יודעים מה הוא רוצה בכלל… הרי אלו מעשים שבכל יום ויום.
הוא מתקדם כמה פסיעות נוספות, ורואה את פירות הקיץ – ענבים, אפרסקים, שזיפים ועוד – מונחים ליד בית כנסת אחד, והנה שוב אנשים לוקחים ומשלשלים את הכסף לקופה המונחת ליד הפירות, ואף אחד אינו בודק אחריהם…
הוא כבר הבין שבבני ברק החיים מתנהלים אחרת, והחליט בו-במקום שאם זו היא צורת החיים של יהודים חרדיים, הרי שהוא מסיר את התנגדותו ללימודי הישיבה של בנו.
וכל הזכויות שתצאנה מכך, של זרעו וזרע-זרעו של בן הישיבה, תזקפנה לזכותם של אלה שיצרו את 'האמון המסחרי' המופלא הזה, בין המוכר ללקוחותיו. הם לא פעלו מאומה; רק התנהגו ביושר, ולא לקחו את מה שלא מגיע להם.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
1/212