לפני כמה שנים נכנס לתחנת הרכבת התחתית 'פלאז'ה' בוושינגטון, איש צעיר הנושא כינור ישן למראה. האיש לבוש מכנס קרוע, חולצת מרופטת וישנה וכובע שמש שעדיין נותר עליו מעט מהצבע הלבן המקורי. הוא נעמד ליד פח הזבל באולם המבוא של התחנה, וניגן במשך שלושת רבעי השעה, שבמהלכה חלפו על פניו 1097 אנשים. רק אחדים מהם נעצרו להאזין למוזיקה. כ-20 אנשים שעברו על פניו, הטילו כמה מטבעות לתיק הכינור מבלי אפילו להרים את עיניהם. בסך הכל הצטברו בתוך התיק 12 דולר ועוד כמה עשרות מטבעות.
האיש עם הכינור היה המוזיקאי עטור הפרסים היהודי ג'ושע (יהושע) בל, שמוגדר כאחד הנגנים הקלאסיים הטובים עלי אדמות. הכנסותיו מהופעות בקונצרטים נאמדו לאחרונה בכאלף דולר לדקה!! הכינור הישן למראה של יהושע הוא כינור יחיד במינו ועתיק יומין משנת 1713 ששוויו מוערך בכ-5.4 מיליון דולר! הדיסק האחרון שהפיץ יהושע בל הכנר, נמכר ביותר מ-10 מיליון עותקים! ואותם ניגונים שהשמיע יהושע בל אי-שם באולם התחנה של הרכבת התחתית, היו מהמפורסמים ביותר והמוכרים ביותר בעולם.
אולם לא עובדי הממשל בדרכם לעבודה, לא עובדי התחנה, לא כלל העוברים ושבים ולא האנשים שעמדו בתור בדוכן הלוטו בתקווה אולי הפעם "זה אני", ולא סתם אנשים או תיירים – לא התרשמו ולא שמו לב לאיש המפורסם שעמד ליד פח הזבל של התחנה, לכינור המיוחד וליצירות הכל כך מוכרות ומושמעות. פשוט לא התרשמו. פשוט לא שמו לב. פשוט לא נתנו דעתם. פשוט התעלמו. כמעט 100 אחוז מהחולפים על פניו של אחד המבצעים הגדולים בעולם המוזיקה, לא נהנו מהמוזיקה או אפילו לא הבחינו בה!
קורא יקר: ההופעה שנתן ג'ושע בל בתחנת הרכבת, היתה לא פחות מאשר ניסוי שנערך ע"י אנשי מקצוע, וזאת כדי לברר כיצד אנשים מגיבים לאומנות גדולה, בזמן שאיש לא אומר להם כמה היא גדולה…
הסיפור על יהושע הוא הסיפור של הרבה מאיתנו, ועוד יותר – הסיפור של הרבה מאוד מאחינו ואחיותינו. וכמדומני, עולה מהסיפור מסר ברור ונוקב.
נחזור למשפט הנוקב והמצמרר: "…כדי לברר איך וכיצד אנשים מגיבים לאומנות גדולה בזמן שאיש לא אומר להם כמה היא גדולה!!" – משמע, שאם מישהו היה אומר להם כמה היא גדולה, אילו איש היה מספר להם עליה, מראה את ההתלהבות, את ההתרגשות, מפרסם אותה ומשבח אותה, או אז כולם היו נעמדים בדום מתוח מול הנגן המפורסם ונהנים מכל תו, מכל סולם, מכל צליל, עומדים בהשתאות ובהתפעלות מול הנגן, כינורו וצליליו. אבל אף אחד לא סיפר להם על כך…
יהודים יקרים, חברים אהובים. פעמים רבות מסתובבות "ידיעות מופת" ממש מתחת לאפנו, בתחומים רבים בחיינו. אין אנו טורחים לעצור לרגע, להתבונן ולספוג מהחוויות. מי יודע איך החיים שלנו היו יכולים להיראות לו היינו שמים לב לאוצרות הפזורים סביב, אם היינו מנצלים את הזדמנויות הפז המגיעות לידינו, אם היינו משמרים לנצח רגעים של התרוממות הנפש. כל שעלינו לעשות הוא, לעצור ולהתבונן.
אבל חברים יקרים! לא על עצמנו באתי לדבר. באתי לדבר על אותם אלו שמסתובבים "בתחנות הרכבת", תרתי משמע, במהלך חייהם, ואינם מודעים "לצלילים" היפים, לניגונים המקסימים שהתורה מציעה, לאותו כלי יקר וישן נושן, עתיק יומין, הכל-כך יקר וכל כך אמין שאין מחיר היכול להגדירו או להעריכו, לאותם אלו שיושבים ומשמיעים את דברי אלקים חיים בניגון עתיק יומין, יקר מפז… הם אפילו אינם שמים לב למה שהתורה והיהדות יכולות להציע.
תחשוב, אולי אתה תהיה האיש שאומר להם "עד כמה היא גדולה ויפה"?…
עד כאן מאמרו (בשינויי עריכה קלים) של הרב מרדכי ארם צובא, בגיליון 'עולם של תשובה' היו"ל ע"י מוסדות התשובה דחסידי בעלזא. הכותב, המשמש כמנהל מחלקת המשך הקשר במפעלי התשובה של בעלזא, ייחד את המסר העולה ממאמרו לעניין קירוב רחוקים.
לצד זאת יש בו גם משמעות גדולה עבור עבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו, ובפרט בימי בין המצרים – הכרת הערך של כל מעשה ופעולה בעבודת ה', ולו הקטנים ביותר, ובמיוחד בזמני קושי וחשכות. לו היינו מכירים בערך העצום של האוצרות הפזורים סביבנו בזמנים אלו, לא היינו חולפים על פניהם בשוויון נפש, אלא נעצרים לאסוף ולחטוף מהם עוד ועוד…
ועל כך, במאמר נוסף מהגיליון הנפלא הנ"ל:
***
בימי בין המצרים, כאשר מקוננים על חורבן הבית וגלות השכינה ועל הסתר הפנים השורר בעולם, הזמן גרמא להתבונן במעלת עבודתנו בעת הגלות החשוכה.
כה גילה רבינו האריז"ל לתלמידו הגה"ק רבי חיים ויטאל זי"ע: "דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא. כי מעשה קטן מאוד בדור הזה שקול בכמה מצות גדולות שבדורות האחרים, כי בדורות אלו הקליפה גוברת מאוד מאוד"…
כלומר, מעשה קטן באותו דור שקול היה ככמה מצוות גדולות שנעשו בדורות שלפניו. וטעם הדבר, כי כפי ריבוי שנותינו בגלות, הרי התגברו יותר כוחות הטומאה בעולם, ואם האדם מתגבר על כל הניסיונות הקשים המצויים בשנות הגלות, מה מאוד חשובה עבודתו.
והיו צדיקים מפטירים ואומרים: אם כה היו דברי האר"י הק' בדורו – דור דעה, קל וחומר, כי כיום שהמרחק שביננו ובין תקופת המקדש התרבה וגדל, בוודאי שמעשה טוב אחד בדורנו שקול כהרבה מצוות בימים ההם, והקב"ה משתעשע עם מעשינו כימי קדם בזמן המקדש, ולפעמים אף יותר מכך, וכפי שניווכח בסיפור הבא:
כ"ק מרן מהר"י מבעלזא זי"ע נסע פעם לווינה בירת אוסטריה, כאשר מקורביו ובני משפחתו מתלווים אליו. האכסניה נקבעה בבית מלון בעיר, בו נשכרו מספר חדרים עבור מרן ופמלייתו. בהגיע יום שבת קודש, נערכו במקום התפילות והשולחנות הטהורים, כאשר כל הנאספים מתעלים טפח וטפחיים במחיצת הקודש. אחר עריכת השולחן בליל שבת קודש פנו איש איש לחדרו, ביניהם היה כ"ק מרן מהרי"ד זי"ע.
כאשר עשה הרבי את דרכו במלון לעבר חדרו, הגיע לאזניו קול מתוק ונחמד. התקרב הרבי למקור הקול והבחין כי הקול קול יעקב. היה זה קול תורה. תמה הרבי במחשבתו: 'מי הוא השוקד כעת על תלמודו בשעה כה מאוחרת?!'… הקול לא היה מוכר לו. נעמד הרבי ליד החדר, מאחורי הדלת, והיטה את אזניו לקול התורה. אף כעבור שנים רבות, כאשר היה מספר סיפור זה היה מתבטא ואומר: "מקול התורה ששמעתי אז בווינה ניתן היה להבחין כי היתה זאת תורה שנלמדה לשמה"…
תמיהתו של מרן מהרי"ד הלכה וגברה. חפץ היה לדעת מיהו השקדן הנסתר, ופתח קצת את הדלת. להפתעתו ראה לפניו חייל יהודי, לבוש בבגדי הצבא, היושב ולומד בהתמדה רבה. התעלומה המסתורית רק התעצמה. כה שקוע היה הלה בלימודו, עד שלא הבחין כלל שהדלת נפתחה.
כאשר פסק לרגע מתלמודו, שאלו מרן מהרי"ד: "אמור נא לי, מי אתה? ומה הם מעשיך כאן?"… פתח הלה את פיו והחל לספר: "לצערי לא הצלחתי לקבל פטור מעבודת הצבא, ובעל כורחי גויסתי לצבא האוסטרי. לבי נשבר בקרבי. כיצד אוכל לשמור את התורה ומצוותיה כראוי במקום הנורא הזה?! ובעיקר הייתי מודאג מיום השבת, כי הלא בוודאי יכריחו אותי לעבוד בשבת.
"אך בחסדי שמים זכיתי להתחבב על מפקד המחנה, ומצאתי חן בעיניו. באחד הימים אזרתי אומץ, ניגשתי אליו ואמרתי לו: 'יודע אתה שיהודי אני, ולפי תורתנו אסור לנו לעבוד בשבת. על כן יש בפי הצעה טובה עבורך. מוכן אני לקבל על עצמי לשרת אותך בששת ימי השבוע במסירות ובנאמנות מיוחדת, יותר ממחויבותי, וכתמורה לכך תשחררני בכל שבוע ביום השבת'…
"בסייעתא דשמיא הסכים המפקד להצעתי, ומני אז משוחרר אני מדי שבת בשבתו. החלטתי, שכיון שהקב"ה היה בעזרי שאוכל לשמור את השבת, מקדיש אני את כל יום השבת קודש לה', ומלבד הסעודות והשעות המועטות לשינה, עוסק אני רק בתורה ובתפילה. לכן מצאתם אותי כעת הוגה בתורה בשעה כה מאוחרת"…
מרן מהרי"ד התפעל מאוד מפרשת גדולתו ומהשגותיו הנעלות. יהודי פשוט המוותר מנוחיותו אך ורק כדי לעמול בתורה. חייל בצבאות ה'. והתבטא על כך ואמר: "חייל זה בוודאי גורם לנחת רוח עצומה בשמים ממעל! מי יודע?!" – הוסיף – "אולי לכן מתעכבת הגאולה"…
והסביר את פשר דבריו: "הלא הנחת רוח שיש להקב"ה מיהודי זה, עולה וגוברת על הנחת רוח שירווה מהקרבנות שיקריבו בבית המקדש. אולי לכן עדיין לא הגיעה גאולתנו, כי קשה להקב"ה לוותר על תענוג זה, בראותו יהודי כזה שלמרות קושי הגלות, וקושי גלותו הפרטית, מקריב את עצמו לה' יתברך"…
1/1548